פרשת תרומה תשפ
לשם מה מקדש
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם
מטרת המקדש תלויה בשאלה מתי בדיוק נאמרה הפרשה.
לפי ספורנו והרמבם הפרשה נאמרה לאחר חטא העגל כשמשה ירד ביום כיפור והודיע לישראל סלחתי והורה על הקמת המשכן. לפני חטא העגל אמר הקבה “מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אשר אזכיר את שמי שם אבוא אליך” אבל משקלקלו בעגל וחטאו בהגשמה ויתר להם והסכים לקרבנות בתנאי שיוקרבו במקום אחד נבחר. יבא זהב המשכן ויכפר על עגל הזהב. מטרת המשכן אומר הרמבם – באופן יבש – היא מקום להביא בו קרבנות
ואם הקרבנות הן ויתור לישראל עקב העגל, הרי שבבא היום לא יהיה צורך בהם. גם ירמייה צווח “כי לא דברתי את אבותיכם ולא ציויתים ביום הןציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח” (ירמיה ז). לכן מדייק הרמבם ואומר שהמצווה לדורות היא לבנות בית “מוכן להקריב בו קרבנות” דהיינו המקדש השלישי יהיה מוכן ושלם על כל כליו להקריביבו למרות שיתכן ולא יקריבו בו כלל. והדבר יהיה תלוי בדעת המלך המשיח שיבנה את המקדש
אבל כידוע חולק על כך הרמבן ואומר כי הפרשה נאמרה כפי הסדר שמופיעה בתורה כלומר בשעה שמשה שהה על ההר ארבעים יום ראשונים לפני חטא העגל. מטרת המשכן היא כשמו- לבנות בית לשכינה לשכון בו. “לאחר שאמר כי ישראל הם עם סגולה ממלכת כהנים וגוי קדוש ראויים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם ולכן צווה על המשכן שיהיה לו בקרבם בית מוקדש לשמו ושם ידבר על משה ויצווה את בני ישראל “. מטרת המשכן היא לתת מקום לנבואה שתתבצע.
במובן זה לפי הרמבן המשכן הוא סיום של סיפור הבריאה וחדירת השכינה לעולמנו.
בראשית העולם נברא כידוע בידי אלוקים בלבד במשך ששת ימי המעשה. בסוף יום הששי עם בריאת האדם מופיעה השכינה בפעם הראשונה בתורה בצניעות ובראשי תיבות שנאמר “יום השישי ויכולו השמים”. ה”י-ה” חודרת ליום השישי מהשבת.
אך מיד לאחר מכן בסיפור גן העדן השכינה מופיעה בפסוק בגלוי בשמה המלא אך “צד בצד” עם האלוקים שנאמר “ויצר הויה אלוקים את האדם”. כאן השכינה צמודה ל”בעלה” כשני כרובים אוהבים – כנף נושק כנף, כפי שלא יופיעו לעולם לאחר סיפור גן העדן. .כי בשאר התורה המידות הויה ואלוקים מופיעות כל אחת לבדה ללא צמידות לשניה. בגן העדן שהוא גן האהבה (היתה לי עדנה) המידות מתחברות באהבה אלוקית ליצור אדם, כביכול ברחם אלוקי.
השלב הבא בחדירת השכינה לעולמנו נראה בפסוק לאחר החטא משגורשו אדם וחווה מעדן. כאן מופיעה הויה לבדה לראשונה ללא אלוקים לידה בפי חווה כשילדה את בנה הבכור וקראה לו קין כי “קניתי איש את הויה” (רבנו בחיי). אמנו האנושית חשה לאחר הלידה את האהבה והחום שהאם האלוקים השכינה חשה לילדיה בני האדם. חווה לא יכלה לחוש זאת בעדן משום שלא היתה לידה בעדן. לכן שמה של המידה “רחמים” כי היא נובעת מהרחם- ומההורמונים השופעים בלב היולדת. בעלה אדם לא יכול היה לחוש את מידת הרחמים הזאת
השלב הבא השלישי בחדירת השכינה לעולמנו הוא במעמד הר סיני כאשר ירדה הויה על ההר (עשרה טפחים מעל הקרקע) בעוד האלוקים דיבר מההר את עשרת הדברות שנאמר וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר.
עתה בפרשתנו שואפת השכינה- לפי הרמבן- לחדור עמוק יותר לעולמנו ולשכון בבנין בין הכרובים בתוך ישראל . ומשם תחדור יותר פנימה לשכון בלבנו שנאמר ושכנתי בתוכם – בלבם.
מצוות עשה
אך המחלוקת בין הרמבם והרמבן ממשיכה בנקודה נוספת. .
ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם
אומר הרמבם בספר המצוות שלפנינו מצוות עשה לבנות מקדש – אם י ש צורך כגון שנחרב המקדש הקודם- בכל דור ודור כשהדבר בידנו. לכן חזל ניסו לבנות בית שלישי בדורו של בר כוכבא וגם לאחר מכן בדור יולנוס הכופר תחת ביזנטין. ובדורנו כשצבא ההגנה לישראל הוא אדון על הר הבית הצורך מתעורר מחדש ואתו העיון במצווה אלא שעדין אין אנו אדונים מוחלטים שכן הדבר עלולל לסכן את בטחוננו.
ועשו ארון- לפ הרמב”ם עשיית הכלים במקדש כלולים במצווה הכללית של עשיית הבית. אין צורך במצווה נפרדת לכל כלי וכלי. שהרי המטרה היא מקום להביא בו קרבנות.
אך הרמבן בהשגותיו על הרמבם בספפר המצוות טוען שמצוות עשהשל בניית הבית היא מצוה נפרדת מעשית הכלים, כי הבית קדוש ומקריבים בו גם ללא כלים. לכן “ועשו ארון” היא מצוות עשה נפרדת מבניין הבית וכך גם כל כלי.
והרמבן גם מבדיל בין הארון ושאר הכלים. שכן לאחר הצווי על בניין הבית – “ועשו לי מקדש” – התורה פותחת במפתיע בתאור מפורט של עשיית הארון עוד לפני שמדברת על בניין הבית. “כי עיקר החפץ במשכן הוא מקום מוחת השכינה שהוא הארון”. לכן עשיית הארון היא מצוות עשה נפרדת ועשיית שאר הכלים היא נפרדת
לפי המהלך הזה לארון יש מעמד מיוחד של קדושה מעל שאר הכלים. הפרוכת אכן מבדילה אותו משאר הכלים במקדש. ולמקדש יש מעלות של קדושה. אדם נכנס להר הבית שהוא בדרגה גדולה של קדושה משאר העיר אך פחותה משאר המקדש. משם הוא הולך לכוון העזרה כששירת הלויים מלווה אותו בדרך- “מזמור שיר חנוכת הבית לדוד” ושאר פסוקי דזמרה שאנו אומרים כל בוקר. משם נכנס האדם לעזרה שהיא בדרגה גבוהה פיזית ורוחנית משאר הר הבית. עתה הוא עומד מול שער ניקנור וכשהשמש עולה במזרח הוא אומר מקבל עליו עול מלכות שמים בקריאת שמע וברכותיה. וכאשר שער ניקנור נפתח הוא מביט אל עזרת הכהנים שהיא בדרגה גבוהה יותר של קדושה ושם מוקרב התמיד וכנגדו תפילת שמונה עשרה. ודלתות האולם וההיכל נפתחות שהם בדרגה גבוהה יותר של קדושה. ואז עומד האדם מול קודש הקודשים ששם השכינה שורה בין הכרובים
ולכן יש לארון מצוות עשה נפרדת כי הוא בקודש הקודשים ועיקר הבית
ועשו ארון, ועשית שולחן- והנה הפתעה. כשהרמבם מונה בספר המצוות (מע ב) את עשיית הכלים כמצווה לדורות הוא מזכיר את השולחן, המנורה, מזבח הזהב ושאר הכלים ומשמיט את הארון. האם זה מקרה? מתברר שגם ביד החזקה הוא חוזר ומזכיר את הכלים ומשמיט את הארון.
הרמבן ם בהשגותיו מנסה להסביר את הרמבם באמרו שיתכן ודעת הרמבם היא שעשיית הארון היא איננה מצווה לדורות. ובעל מגילת אסתר מסביר שם שהרמבם מחשיב למצווה רק פעולה שאפשר וצריך לחזור ולעשותה. ואין מצב שיהיה צורך בעשיית ארון חדש משום שהארון עומד לעולם. אמנם נגנז על ידי המלך יאשיהו אך הוא קיים ובמוקדם או מאוחר נגלה היכן הוא עומד כיום. וזו גם הסיבה שבבית שני לא עשו ארון חדש. ולארון אין מעמד הלכתי של קדושה ללא שברי הלוחות בתוכו וללא הלוחות השניים שמשה טמן בתוכו.
ויש גם להוסיף את ספר התורה הראשון שמשה כתב והניח בארון. לפי המסורת הוא לקח את ענף עץ החיים שאדם הביא מגן העדן ועשה ממנו ידית לספר התורה השכתב. לכן כל מי שהתורה ברשותו חי לעולם. הארון ומה שבתוכו הם מעל שיני הזמן
הסבר אחר למעמד הנפרד של הארון הוא ששאר הכלים במקדש הם בבחינת “מכשרי מצווה” כלומר בסיס למצווה מסוימת. השולחן משמש בסיס ללחם הפנים. המנורה בסיס לנרות ומזבח הזהב בסיס לקטורת. אך הארון לא שימש בסיס לשום מצווה אחרת. הארון עומד לעצמו מעבר לפרוכת. ולכן יש ללמוד את התורה שבתוכו לשמה וללא מטרה אחרת.
אמנם יש מצווה לארון שנאמר לא יסורו (הבדים) ממנו אך היא מצוות לא תעשה ואין לאמר שהארון מכשיר מצוות לא תעשה
מימדי הארון
ועשו ארון עצי שיטים אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קמותו
אם אמה בינונית היא ששה טפחים הרי אורך הארון היה 15 טפחים ורחבו 9 טפחים ושווה לגובהו. נוסיף לגובהו את עובי המכסה כפורת הזהב – שהיא טפח ונקבל שגובה הארון הוא עשרה טפחים מהרצפה .
וציפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ- ללמד שתלמיד חכם חייב יהיה תוכו כברו. ולארון זר זהב שכל הרוצה יכול ליטול לעצמו על ידי מוד תורה- בניגוד לזר השולחן והמזבח שנתנו לדוד ולאהרון לעולם.
לכן נאמר “ועשו ארון” בלשון רבים ללמד שכל ישראל יש חלק בארון. וכך גם “ועשו לי מקדש” לגבי הבניין. וזה בינגוד לשון יחיד בעשיית שאר הכלים שנאמר שם ועשית. .
ולארון בדים שנתונים בטבעות בצדו לעולם. יש האומרים שהכונה ללמד שיש לעולם לתמוך בארון שלמעשה תומך בתומכיו. אך לדם היה תפקיד נוסף שכן הם בלטו דרך הפרוכת “כדדי אשה.” והרי השכינה נראתה לראשונה בעולמנו על ידיי חווה בהניקתה את בנה הבכור. המדענים של היום אומרים כי היונקים טיפחו רגשות רחמים לצאצאיהם יחד עם חלב האם. לכן לכל היצורים מתחת לינקים אין רחמי אם
הכרובים
ו
עשית שנים כרובים זהב מקשה תעשה אותם
משני קצות הכפורת ועשית כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה
מן הכפורת תעשו את הכרובים עך שני קצותיו
אין ספור לנסיונות לפרש מהם הכרובים. המדרש אומר שפניהם פני תינוק ותינוקת המביטים זה בזו באהבה. רבינו בחיי מצטט בהרחבה את הפרושים הרבים אך מסיים כדרכו בקודש בקצרה את דעתו
“והיו שניהם זהב כי הכל מקבל מהחסד והדין והיו מקשה להורות על האחדות”
עד כמה הוא פוגע למטרה. הכרובים מיצגים את המידות חסד ודין- הויה ואלוקים – הרוכבים כביכול על הארון. והם מקשה אחד משום “שמע ישראל הויה אלוקינו,הויה אחד.”
ואכן מקומם של הכרובים על הארון הוא בדיוק מול פתח גן העדן שנפתח – לפי רבנו בחיי- לתוך הר המוריה. דרך הפתח הזה ירדו אדם וחווה לארץ בדרכם מגן העדן כשבידם ענף עץ החיים. בירידתם עברו להט החרב המתהפכת והכרובים. למעלה בעדן יצר “הויה אלוקים” את אדם ואשתו כשני כרובים צד בצד באהבה אלוקית. עתה הם בעולמנו רוכבים כביכול על הארון שהוא “מרכבה לשכינה”.
ועשית כפורת זהב טהור- הכפורת מכפרת ומכסה לא רק את הארון אבל גם את חטאינו בכפרה. בית הדין של מעלה – הויה ואלוקים- ידונו בכל אדם ואדם אם יזכה בכך או לא. הכרובים יכולים להביט באהבה אך גם מסירים פניהם בכעס.
בעדן לאחר החטא הקדמוני קרא “הויה אלוקים” לאדם ואשתו – “אייכה”, בצפיה לוידוי ותשובה. אם היו מגיבים בחיוב היו נשארים שם לעולם. אך האדם ואשתו האשימו זה את זו ואת הנחש ולכן גורשו. עתה על הארץ ממשיך “הויה אלוקים” וקורא לאדם אייכה! הכרובים שעל הארון כביכול מזכירים וקוראים לאדם “אייכה”. והם מצפים מהאדם לחזור בתשובה ולהתודות ולהחליט לא לחזור על החטא. אם יעשה זאת ישאר האדם על כדור הארץ ולא יגורש מכאן כשם שגורש מעדן. וזה כל תפילת שמונה עשרה וזה כל המשכן.
הכרובים התנשאו עשרה טפחים מעל הארון – כגובה הארון מהרצפה. כנפיהם סככו על חלל של עשרה טפחים מעלך הכפורת. הגמרא שואלת האם הסוכה- שגובהה הוא לפחות עשרה טפחים- היא כנגד הארון או כנגד החלל שמתחת הכנפיים? והתשובה- מול החלל שמעל הכפורת. ואכן לאחר יום כיפור אנו נכנסים לחלל שמעל הכפורת לשבת בצלה של השכינה דמהימנותא
ומאחר וגובה חלל קודש הקודשים היה עשרה טפחים – 60 אמות- הרי שהכרובים שגובהם 20 טפחים מהרצפה הגיעו לשליש מגובה הבניין.
וכך גם עשה שלמה (מלכים א) שבנה את קודש הקודשים בגובה 30 אמה (180 טפחים) ובתוכו הציב כרובי זהב בגובה 10 אמות מהרצפה כלומר שליש מגובה הבניין החדש . כפי שאומר הרמבם הרי אין מצווה לעשות ארון חדש ולכן השאיר שלמה את הארון המקורי של משה ועליו הכרובים המקוריים. אך העמיד לידו על הרצפה כרובים חדשים עשויים מעץ ומצופים זהב.
מדוע הקפיד שהכרובים יגיעו לשליש מגובה הבניין? לפי רבנו בחיי יש חשיבות לשליש. ויש לכך הסבר קבלי. אך הפשט אומר שהכרובים החדשים יצרו כביכול חלל תחת כנפיהם בגובה קודש הקדשים המקורי. שלמה לא רק הקפיד לשמור על הארון אלא גם על הגובה המקורי של קודש הקודשים שבנה משה. מדוע? כי הרי החלל הזה המקורי עמד מול פתח גן העדן להר המוריה
.
כרובים על היריעות והפרוכת
מלבד הכרובים שעל הארון עשה משה צורת כרובים על יריעות המשכן והפרוכת שנאמר
על יריעות המשכן
ואת המשכן תעשה עשר יריעת שש משזר ותכלת ו ארגמן ותלעת שני
מעשה חשב תעשה אתם כרבים (כו א )ם
ורשי מפרש כרובים היו מצוירים בהם באריגתן (ולא ברקמתן שהוא מעשה מחט) אלא באריגתן בשני כתלים פרצוף אחד מכאן ופרצוף אחד מכאן . ארי מצד אחד ונשר מצד שני
ושפתי חכמים מעיר: ולא ידעתי איך כינה הכתוב שאר צורות בשם כרובים הוא צורת ילדים…ויש לאמר שהיו מצויריםביריעות המשכן רק צורות מרכבה (של יחזקאל) והם אדם אריה שור ונשר
ועל הפרוכת נאמר
ועשית פרכת תכלת וארגמן ותולת שני ושש משזרמעשה חושב יעשדה אתה כרובים (כו לא ) ם
וגם כאן מפרש רשי “כרובים – ציורין של בריות
דהיינו התקרה של קודש הקודשים היתה יריעת תכלת שמים ובה מצוירים חיות הקודש וכרובים. וכן הפרוכת. הארון היה מוקף
בכרובים מכל צד.
מטרת המקדש לפי שלמה
לפי הרמבם מטרת המשכן היא קרבנות. ולפי הרמבן היא מקור לנבואה והשראת השכינה. אך שלמה המלך אומר בחנוכת הבית
ויפרוש רשו כפיו השמימה ויאמר הויה אלקי ישראל אין כמוך אךוקים בשמים מעל ועל הארץ מתחת
כי האמנם ישב האלוקים על הארץ? הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי
ופנית אל תפילת עבדך ואל תחינתו אשר עבדל מתפלל לפניך היום
ושמעת אל תחינת עבדך ועמך ישראל אשר יתפללו אל המקום הזה ואתה תשמע אך מקום שבתך אך השמים ושמעת וסלחת
את אשר יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה…ואתה תשמע השמים ועשית ושפטת את עבדך
בהנגף עמך ישראל לפני אויב אשר יחטאו לך ושבו אליך והודו את שמך והתפללו והתחננו אליך בבית הזה ואתה תשמע אהשמים יסלחת לחטאת עמך ישראל והשבתם אל האדמה אשר נתת לאבותם
בהעצר השמים ולא יהיה מטר כי יחטאו לך ויתפללו אל המקום הזה והודו את שמך ומחטאתם ישובו כי תענם
רעב כי יהיה בארץ
דבר כי יהיה בארץ
ירקון ארבה חסיל כי יהיה
כל תפילה כל תחינה אשר תהיה לכ להאדם ולכ לעמך ישראל אשר ידעון איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה ואתה תשמע השמים מכון שבתך וסלחת
וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך כי ישמעו את שמך הגדול ואת ידך החזקה וזרעך הנטויה ובא והתפלל אל הבית הזה אתה תשמע השמים מכוך שבתך
לפי חכמי חקר המקרא המקדש נבנה עבור “כת המקדש” הקדומה שואפת הדם שכנגדה פעלו נביאי ישראל במהפכה רוחנית. והנה לנו הנאום של מקים המקדש שאינו מזכיר קרבנות כלל אלא תפילה ותחינה ובקשה ותשובה וסליחה. כמובן שהחוקרים המלומדים טוענים – ללא הוכחה- שספר מלכים “מוכרח שנכתב מאוחר במאה השמינית” אבל אין כך כל בסיס מדעי כלשהוא. הם מעותים את התנך ומורשת ישראל כדי להתאימה לביקורת המקרא שלהם שאותה ירשו ממלומדי גרמניה שונאי ישראל המובהקים. מענין שלנסיוני הדל דוקא הגויים מקבלים את המסורת שלנו בעוד שמלומדי ישראל בועטעם בה