פרשת תצווה תשפ
נר נשמה למשה : לא מצווה ולא רשות אלא חובת הלב
ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך
. .
ואתה תצווה- והפרשה חסרה בשמו המפורש של משה. ואין פרשה דומה בכל התורה (בעל הטורים). אולי משום שמשה אמר להלן מחני מספרך והקבה אכן מחה את שמו מפרשה אחת. ואולי משום שהכבוד בפרשה עובר לאהרון ששמו מופיע שבע פעמים. וחזל קבעו לקראה בשבוע הראשון של אדר כזכר לנשמת משה שנולד ונפטר בז’ באדר. חסרונו בעולם מתבטא בחסרונו בפרשה. אם כן הפרשה היא מעין צוואה של משה לדורות – “תצווה” מלשון צוואה. יש בפרשה מסר שמשה משאיר לדורות כתמצית של חייו. משהוא שעלינו לזכור לעולם. ויביאו לך שמן- עבורך, עבור שמך 0
מדוע הלשון הקשה של צווי ולא אמירה בעלמא? אומר המדרש כדי לזרז את ישראל משום חסרון כיס. אכן יש צורך בכמות אדירה של זיתים כדי להפיק את הכמות היומית הדרושה של השמן הזך. וכדי לזרזם על משה לצוות אותם כמלך ישראל , לשעה ולדורות. אומר הרמבן ואתה תצווה -בעצמך, כלומר בשמך. והצווי עצום- גם כצוואת שכיב מרע וגם כצוואת מלך.
והצוואה שמשה משאיר היא לשעה ולדורות- אומר המדרש. כלומר למשכן ולכל המקדשים שיקומו אחריו
כמה מקדשים ? ראינו שבמילה ו”שכנתי” רמוזים שני מקדשים – הראשון בצירוף שכן-תי שהיא בגמטריה 410 כמספר השנים שעמד הבית הראשון, והצירוף שני-תכ שהוא בגמטריה 420 כמספר השנים שעמד בית שני (בעל הטורים ) והרמז חוזר גם במילה כתית שהיא כת- 420 וכן תי – 410 והמילה כתית מרמזת שהמקדשים יכרתו כלומר יחרבו (רבינו בחיי) . ויש מוסיפים שההמשך “כתית למאור נר תמיד” מרמז שהבית השלישי יעמוד לתמיד
והנה הפתעה. היינו מצפים ממשה כמלך שירעים קולו בתוקף מלכות ויפקוד. אך משה מלך ישראל הוא העניו מכל אדם ולכן אומר המדרש שמשה כתת את השמן בעצמו. הוא הורה לישראל לאסוף עבורתו כמות אדירה של זיתים שאותם כתת במשך שעות. והדין הוא שרק טיפה ראשונה היא לשמן המאור כך שמשה ישב וכתת כמות אדירה של זיתים – בעצמו
וחזל אומרים שאכן משה ריגש בכך את ישראל. ראשית ריגש את הסנהדרין בכך שראו את המפלא שבדור יושב שעות וכותת זיתים עבור המקדש והם סיפרו זאת לנשיאים והם לכל הקהל. ראו את רבנו הקדוש מה עושה! הבה ונעשה כמוהו!
ונשים לב למה שעשה. המצווה מהתורה לגבי הנירות היא שהכהן “יערוך” אותם על המנורה או בלשון הגמרא יטיב אותם . לפי הרמבם הטבתם היא הדלקתם. אך אחרים אומרים שמצוות הטבת הנירות היא מילוי הנר בשמן והדלקתם כשירה גם בזר ולא דוקא בכהן. וידוע “שנר היא מצווה ותורה אור” כלומר מקיום מצוות נגיע גם ללימוד תורה. אדם נוטל לולב ולכן פותח את המשנה ברורה ולומד מה לעשות ולמה.
ואם הטבת הנירות היא המצווה מהתורה, הרי שהשמן הוא מכשיר מצווה. כמו שופר שהוא מכשיר למצוות שמיעת קול שופר וכמו הסכין שהיא מכשיר למצוות מילה. ואם השמן הוא בדרגת מכשיר למצוה, הרי כתיתת הזיתים היא בגדר “מכשיר למכשיר מצווה”.ם
מכאן שמשה רבנו השאיר לנו את המסר החשוב של חייו והוא לא רק התאוורה לעשות מצווה ולא רק לעשות מכשיר מצווה אלא אף מכשיר למכשיר מצצוה, רחוק מהמצווה כפי שאפשר.
כלומר הוא ריגש את ישראל שיעשו שמן לא כמצווה ולא כרשות אלא כחובת הלב.
וב ובכך פתח משה קטיוגוריה חדשה של מצוות שנעשות לא כמצווה מתרייג, ולא מתוך רשות שאם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, אלא מתוך חובת הלב
ויש קבוצה של מצוות כאלו.
למשל הדלקת נר של שבת. שעליה כותב הרמבם שהיא איננה מצווה שירדוף אחריה, ואינה רשות שאם ירצה יעשה, אלא חובת הלב. ובעל הטורים כותב להדלקת נירות של שבת. שתצווה ה בגמטריה נשים צווה רמז
דוגמא נוספת היא נישואי אשה. שכן אשה אינה נשאת כמצווה (פרו ורבו מחיב את הזכר) ולא משום שאם רוצה תנשא ואם אינה רוצה לא תנשא אלא היה נשאת מחובת הלב שכן נשות ישראל קבלו על עצמן להנשא על מנת לעזור לבעליהן לקייים פרו ורבו) ם ה
וברכת חתנים אף היא איננה מצווה המוטלת על החתן או הכלה אלא היא חובת הציבור שתיאמר על ידי מי מהנוכחים
ואנו רואים שהקטגוריה הזו של חובת הלב נכנסה לתורה כאן בהקמת המשכן שהוא מקופ האהבה והנשואין של עם ישראל לקבה
ואכן בפרשת ויקהל כשמשה ירדולמחרת היום הכיפורים והקהיל את ישראל לצוות עליהם את ה קמת המשכן אומר שם רשי שהקהילם לא כאוסף אלא שבאו מרצונם כלומר שריגש אותם ובאו לא משום שהיו מצווים ולא משום שרשות בידם אלא באו מעצמם מחובת הלב. ומאחר ויופ הכיפורים היה חמישי בשבוע הקהילה הראשונה בישראל וכנסת ישראל שנבראה ביום השישי בשבוע לפני השבת. ולכן הדלקת נירות שבת הם לא מתוך מצווה ולא מרשות אלא מחובת הלב שמסמלת את נישואי כנסת ישראל לדודה מתוך חובת הלב. ואנו יהודים לא משום שאנו מצווים ולא משום שיש רשות שלא להיות יהודים אלא מתול חובת הלב שלקחנו על עצמנו בשבועה בהר סיני נעשה ונשמע.
עד כה דברנו על כתיתת השמן. אבל אהרון מצדו גם מדליק את הנרות לא משום שמצווה על כך מאחר והוא מצווה על הטבתם בלבד (שלא כפי שהרמבם כותב) וההדלקה כשירה אפילו בזר. ומדוע הוא מדליק? משום שהוא שם בהיכל ואין אדם אחר שם. הוא מדליק לא משום שהוא מצווה ואל משום שיש לו לרשות להסתלק בלי להדליק אלא משום שמרגיש חובת הלב לעשות זאת. יש הקבלה בין משה להארוון- שניהם פועלים כאן לפי חובת הלב
ואתה הקרב אליך את אהרון אחיך– על משה לדבר על לב אהרון שיקבל את תפקידו הרם. לכן אהרון נעשה כהן גדול לא משום שהיה מצווה על כך ולא משום שהיתה בידו רשות שלא לקבלה אלא נעשה כהן גדול מחובת הלב.
ואהרון ריגש את ישראל בנירות בכך שחילק את ההטבה לשנים- לחמשת נירות לפני התמיד ושתי נירות לאחריו כפי שאומר אביי בסדר העבודה.
בגדי כהונה
ואתה תדבר אל חכמי לב-
גם בגדי הכהונה אינם אלא מכשירי מצווה. הם המכשירים את הכהן לעשות את עבודתו. ומשה מדבר על ליבם של עושוי המלאכה שיעשוה בתאווה עוד בשלבים של אסיפת החומרים. כפי שהוא עשה בכתיתת השמן. גם לקיחת החומרים היתה בתאווה לא כמצווה ולא כשרות אלא כחובת הלב
והבגדים אינם אלא לכבוד ולתפארת. לאדם שלא למד תורה הבגדים משרים כבוד על נושאיהם והרי המכשן כולו אינו אלא ויתור לבני אדם שחא יחולים לעבוד את השם יתברך ברוחניות.
אבל מי שלמד יודע שלבגדים היה תפקיד דומה לקורבנות עצמן. שכן התורה שבעל פה אומרת שהחושן משפט כיפר על עוות דין והכותונת כפרה על שפיכות דמים והציץ כיפר על עזות מצח והמגבהת על גובהי לב והמכנסים על גילוי עריות וכדומה. והשאלה היא מדוע יש צוורך בבגדים לכפר שהרי הקרבמות והתפילות שמללות אותן מכפרות. אלא הקבה בא כאן לקראת ישראל ואומר שאני מכפר עליכם גם ללא הקורבנות, כביכול הבגדים עושים עת העבודה. ולכן עצם המקקש וכיליו מכפרים על ישראל וכשאין מקדש בא יום כיפור עצמו ומכפר אפילו ללא תשובה כפי שאומר רבי עקיבא אשריכם ישראל מי מטהר אתכם אביכם שבשמים
דהיינו כפי שמשה וישראל הולכים לקראת הקבה ועושים באהבה לא רק מצוות ומכשירי מצוות אלא מכשירי מכשירי מצוות – כך גם הקבה הולך לקראת ישראל ומכפר גם לפני וידוי ותשובה ועצם היום מכפר
ועשית מזבח זהב
והרי דיבר על כלי המקקש בפרשת תרומה מדוע מזכיר כאן את מזבח הזהב לאחר הבגדים? והתשובה היא שמזבח הזהב יש לו מעמד מיוחד בזה שאפשר לעיות את מצוות הגשת הקטורת גם בלעדיו. דהיינו אי אפשר להביא לחם פנים ללא שולחן ואי אפשר להדליק נר ללא מנורה אבל אפשר להביא קטורת גם ללא מזבח הזהב. דהיינו גם המזבח שם לא כמצווה שאי אפשר בלעדיה ולא כרשות שאם נרצה נכניס זמבח ואם לא נרצה לא נכנסו אלא עלינו חובה להכניסו. ועתה מוסן מדוע נבחר מזבח הזהב דוקא לה גיש עליו קטורת שהיא ריח ניחוח להקבה והיא כל המקדש בענוה
ס