פרשת ויגש תשעט
הרב דר צבי אבינר
העדות למלכות האלוקים בהסטוריה
הבה ונחזור על עיקר הדברים
א השגחה מאחרי הקלעים
כבר אמרנו לעיל שסיפור יוסף מיוחד בזה שהקורא יודע כי מאחורי הקלעים פועלת הגזירה לאברהם שבניו ירדו למצרים ושם ישועבדו ארבע מאות שנה
והמיוחד בסיפור היא העובדה שאין הנפשות הפועלות מודעות לגזירה. כל אדם שקוע בעולמו לטוב ולרע – ראובן בשלו, יהודה בשלו, יוסף בשלו והקבה בשלו. ואין לך סיפור דומה בכל התנך. שכן לעולם הכל צפוי והרשות נתונה. כל אדם פועל בבחירה חפשית ונשפט לפי ב מעשיו ובכל זאת הקבה מנצל את מה שבני האדם עושים ודוחף את מהלך ההסטוריה בכוון הגזירה. זוהי דרך ההשגחה העליונה.
ב מלכות
לתכונתה זאת של הקבה להתערב בהסטוריה האנושית קוראים מלכות. כשם שהמלך מתעניין ומתערב ומושל בממלכת כך הקבה מתעניין ומושל בהסטוריה האנושית. ובכך יש התפתחות בתפישת השם במקרא. ספר בראשית פותח בהצגת הבורא ומידותיו – בתחילה האלוקים שהוא מידת דין ובסוף פרק א את מידת הרחמים הויה (ר”ת יום השישי ויכולו השמים) שמהוים את בית הדין של מעלה. ביה”ד של הויה אלוקים גם הביא את המבול. ואברהם חידש שהבורא הוא אדון הכל “קונה שמים וארץ” שהכל שלו ואנו עבדיו.
ועתה בסיפור יוסף הקבה מוצג כמלך העולם המתערב בהסטוריה האנושית ומכוונה לרצונו. מעתה ואילך הקבה הוא הויה אלוקינו מלך העולם. ואין הדבר פשוט כי בעבר הרחוק לא היתה דת שהאמינה שהאל מתערב בהסטוריה מלבד בחיי גיבורים מפלגים. אפילו איינשטיין שהאמין בבורא חכם שקבע את חוקי הטבע לא יכול היה ליחס לבורא הזה כל עניין בפעלי אדם. אך משה מסיים את ספר בראשית בהצגת הבורא כמלך העולם המנהיג את ההסטוריה מאחורי הקלעים
ואכן כך גם הציג הקבה את עצמו בעשרת הדברות
אנכי
הוויה אלוקיך (מידות) ם
אשר הוצאתיך צארץ מצרים (התערבות בהסטוריה, מלכות) ם
וכנגד זה אנו מברכים למשל על הלחם
ברוך אתה (כנגד אנכי) ם
הויה (השם) אלוקינו (כנגד המידות) ם
מלך העולם המציא לחם מן הארץ (כנגד המלכות) ם
כאן בברכה המלכות מתבטאת במוציא לחם מן הארץ
ג מלכות דין
ויש מלכות האלוקים כמו שהיההבששת ימי הבריאה שאז האלוקים “לבדו ימלך נורא”
ויש מלכות הויה אלוקים שהיא בית הדין של ימינו .
ויש מלכות הויה לבדה לעתיד לבא כאשר השבת הנצחית תגיע.
וכבר שמו לב המפרשים שמפרשת וישב עד סוף הספר התורה מזכירה את האלוקים בלבד משום שמידת הדין ממשת את הגזירה (מחוץ ל-ג פעמים שם הויה בתמר ויהודה ויוסף ןאשת פוטיפר וברכת דן) ם .
יש איפא הקבלה בין פתיחת הספר “בראשית ברא אלוקים” לסופו שנכתב גם הוא תחת מידת הדין. ומהו ראש השנה אם לא יום הדין שבו נברא העולם. ויוסף הרי ישב שנתיים בבית האסורים משום שביקש פעמיים שלא ישכחוהו לפרעה, כלומר נענש מידה כנגד מידה כדרכו של האלוקים. והיה זה בראש השנה שפרעה חלם חלומותיו והוציאו את יוסף מהבור
ויש לראש השנה רמז נוסף משום שעל הכתוב “כי נבהלו מפניו” אומר רבי יוחנן אוי לנו מיום הדין.
וכשם שפרק א בבראשית פותח באלוקים ומסיים בהויה כך גם כאן הירידה מצריימה היא בסימן האלוקים עד לגילוי הסנה בשם הויה.
ד הקבה מלך ישראל
אבל על מי מולך הקבה כאן בפרשה? הוא פועל להוריד את יעקב ובניו הקרויים בני ישראל למצרים. זה עתה נקראו האחים כך בפעם הראשונה. בפרשת מקץ נאמר שיעקב פנה לבניו בשמעו שיש שבר במצרים. ברגע זה הם קרויים בני יעקב. ואז הכתוב מספר שירדו “אחי יוסף עשרה” למצרים לשבור בר- ומעיר רשי שהיו בלבם תשע חלקים לחפש את יוסף וחלק אחד בלבד לשבור בר. ואז כשנכנסו לשערי העיר לחפש את יוסף האבוד נאמר “ויבואו בני ישראל בתוך הבאים” ללמדך שבתוך ים האנשים חסרי פנים שבאו לחפש אוכל הפכו האחים ל”בני ישראל”. ועתה פועלת ההשגחה להורידם מצרימה.
כלומר עם הצגת הבורא כמלך העולם המנהיג את ההסטוריה, הדבר הראשון שהוא עושה הוא להנהיג את ישראל. הוא מלך ישראל האמיתי. ויש כאן רמז שההסטוריה האנושית כולה תהא מעתה ואילך סובבת סביב ישראל ודתו.
וכיום אנו עדים שחצי מהאנושות הם נוצרים והחצי השני הם מוסלמים ושניהם יונקים מדת ישראל. הכל בשביל ישראל אומרים חזל וכוונתם היא שקבה מעלה ומוריד אמפריות בעולם עבור ישראל. ואמנם יוסף הופך את מצרים למעצמה אדירה ללא כיבושים צבאיים.
ה מי נשאר ישראל בהסטוריה
וכשישראל עולה בפרשה על במת ההסטוריה, נשאל מי מהאחים ימשיך לשאת את השם ישראל? ויש לעימות בין יהודה ליוסף היבט היסטורי. עשרת השבטים יעלמו מההסטוריה היהודית ורק שבט יהודה ומקצת בנימין ולוי ישארו דבקים בתורה. ואמנם יהודה הוא “ערב קבלן” עבור אחיו כלפי יעקב. אם האחים יעלמו ישאר הוא לבדו לעולם
ו מיהו מלך ישראל בהסטוריה
ואם הקבה הוא מלך ישראל שבשמים, יש לישראל גם מלך בשר ודם שינהיגם בהסטוריה. ויש בפרשה שני סוגי מנהיגות לישראל- שני משיחים. האחד משיח בן יוסף והשני משיח בן דוד מיהודה. וההבדל במנהיגותם יסודי מאד.
יוסף מציג עצמו כשליח מהקבה שנשלח להצילם. הוא עומד מול האחים ואומר להם אל תפחדו, אני אנהיג ואשמור אתכם כי האלוקים שלחני להשאיר לכם מחייה.
לעומתו עומד יהודה שמייצג את האחים בהלי שאיש מינה אותו או שלח אותו. הוא צעד קדימה מעצמו להציל את בנימין ושארל אחיו. הוא שם נפשו בכפו בהתיצצבו לפני השליט המצרי שהתנכל אליהם כל כך. כך גם יעשה דוד שאיד לא מינה אתו לקום ולחרף נפשו מול גלית. בניגדו ליוסף, האחיםן עומדים מאחורי יהודה והוא לפםניהם בראשם.
כשיבא המלך המשיח, אומר הרמבם, אנו נדע שהוא כאן לאחר שיעשה את כל הדברים- שיציל את ישראל משעבוד מכויות ויקבץ אותם מכל קצוות הארץ ויקים את בית המקדש. איש לא ימנה אותו לעשות זאת והוא לא יטען שהוא המשיח. אנו רק נדע שהוא המשיח מאחר שעשה את הדברים מעצמו. לכן מבין שני המשיחים – בן יוסף ובן דוד – יעמוד לבסוף בן דוד כפי שנראה זאת בפרשת ויחי.
מכל מקום יש סדר של כבוד במלכויות. קודם מלכות שמים ורק אחר כך מלכות בשר ודם ואין לערבב ביניהם. ולכן כשפוגש יעקב את יוסף ובוכה על צוארו הוא אומר קודם כל קריאת שמע ומקבל מלכות שמים ורק אחר כך מנשק לבנו המולך במצרים שהכח בידיו.
ו המניין הראשון
עם ישראל יונהג על ידי המלך המשיח. אבל מה יבטיח את קיומו כשאין מלכות, אפילו כשהוא בגולה? הוה אומר המניין. שכן עשרת האחים המבקשים את אחיהם בשערי העיר הנכריה מהווים את המניין הראשון של בני ישראל. במה עוסק המניין? ראשית כל בתשובה. יוסף מוציא מהם את המילים “אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת”. הוא גם מעמידם במבחן הגדול של התשובה האמיתית והוא שכאשר לקח מהם את בנימין הם עמדו למסור נפשם עליו- בראשות יהודה.
כלומר המניין נהראשון נולד תוך כדי חזרה בתשובה ורצון להחזיר עטרה ליושנה. וכך עשו אנשי כנסת הגדולה כשקבעו את תפילת השמונה עשרה כתפילה להחזיר עטרת מלכות ישראל ליושנה ולחזרת השכינה לציון וחידןש העבודה. ואת תפילת השמונה עשרה יסדו מילה במילה על פי פרשת התשובה בניצבים כפי שנראה בע”ה.
ז קדושה לעולם וקידוש השם
תפילה יכלה להאמר גם ביחידות. המניין נחוץ לאמר קדושה “קדוש קדוש קדןש השם צבאות מלא כל הארץ כבודו” שהיא שירת המלאכים בשמיםם מדי בוקר. והשם ישראל פרושו גם שר עם אל, כלומר משתתף בשירת מלאכי אל כפי שראינו שהמלאך ביקש מיעקב לשחררו כי עלה השחר ועליו לחזור ולשיר עם המקהלה. ואין שה אגדה בלבד אלא רעיון עקרוני עמוק שכן שבעים מלאכי השרת מיצגים את שבעים אומות העולם בני נח כפי שמנויים בפרשת נח לאחר המבול. גם הם שרים קדוש אבל כל מלאך שר קדוש אחד בעוד ששלשה שרים כקבוצה ג פעמים קדוש. בשעה התשיעית של היום כשהשמש עולה בהר המוריה פוסקת המקהלה מלשיר ומחכה לישראל שישירו מלמטה ג פעמים קדוש. ואו אז כשהשמש ממשיכה דרכה שמערב ממשיכה המקהלה לשיר אף היא בשמים עד ליום הבא. כלומר ישראל מביאים את השכינה וקודשתה לארץ.
אבל יש דרך אחרת להחזיר את השכינה ארצה והיא דרך קידוש השם. מייד עם הולדת המניין הראשון חלה מצוות קידוש השם ברבים שכן אין קידוש השם נוהג כמצווה אלא בפני עשרה מישראל.
ומקדשים את שם השם לא רק על ידי שירה בציבור קודש קדוש קדוש אלא על ידי התנהגות הולמת. כאשר אדם הידוע כירא את השם עושה דבר חיובי וטוב האנשים מסביבו ייחסו את התנהוגותו לאמונתו ובזה קידש את שם שמים. וההפך הוא הנכון- כאשר הוא מתנהג בשפלות הרי חילל שם שמים ברבים. חילול השם גורם שכינה שתסתלק בעוד שקידוש השם גורם לה לחזר ולשכון בתוכנו. ואים מדובר כאן באלוקים מידת הדין שכן הוא ומציאותו כאן לא תלוים בנו או בהתנהגותנו אך לא כן לגבי השכינה שהיא כה עדינה ורגישה לכבודה שהיא תיעלב ותעלם חזרה לשבת הנצחית שממנה באה כפי שכתוב בסוף פרק א בראשית
ופרשת יוסף ואחיו מתחילה בחילול השם על ידי לשון הרע ועל ידי מכירת יוסף. כאשר סתם בני אדם עושים דבר נורא שכזה למכור את אחיהם לעבד, הרי יש בכך עבירה חמורה שענשה מוות. אך כשבי יעקב שזה עתה כונה על ידי המלאך בשם ישראל עושים דבר נורא שכזה הרי הם גם חליללו את שם שמיים. כי אנשים יאמרו שאמונתם לא עמדה להם. ואמנם השכינה עזבה אותם ואת יעקב והנבואה נסתמה ממנו עד שחזרה בפרשת ויחי יעקב.
ומשעזבה השכינה אותם בידי מידת הדין פעלה הגזרה להורידם מצרימה ללא שהיות . ולכן לא מופיעה הויה בפרשיות הללו עד לסנה הבוער באש – חוץ מג פעמים שבהם היא מופיעה בטכסט במפתיע
בפעם האחת היא חוזרת ומופיעה בסיפור יהודה ותמר כשהוא הודה ואמר צדקה ממני. בזה שהתודה על חטאו ברבים קידש שם שמים ולכן מופיע שם הויה בקטע ג’ פעמים.
בפעם השניה השכינה חוזרת לכתוב בסיפור יוסף ואשת פוטיפר. שם הוא קידש שם שמיםבזה שהזכיר בפיו “בעזרת השם” בכל מקום שהלך (מדרש) ובמיוחד כששם נפשו בכפו ולא חטא. בפרשה מפלאה זו מופיעה השכינה הויה שבע פעמים תוך מספר פסוקים-מצומצם בצורה המרוכשזת ביותר בתורה.
דהיינו גם יהודה וגם יוסף קידשו שם שמים. על ידי יהודהב חזרה השכינה ‘ג פעמים ועל ידי יוסף ז’ פעמים. ולפי שעה יוסף גדול יותר אך במשך ההסטוריה – ואנו הרי דנים כאן בהסטוריה של עם ישראל- ישאר יהודה הנושא את השכינה על כתפיו. ואולי משם זה אנו שרים במניין ג’ פעמים ‘קדוש’ כי יהודה הוא גם השליח ציבור הראשון של המניין הראשון . ואכן “ויגש אליו יהודה” מתפרש שניגש לפיוס, מלחמה ותפילה. יהודה הוא השליח ציבור שפניו אל המלך – הקבה – ומאחריו ניצבים עשרה במניין. שלא כאלו שהחזן אצלם פניו מפנים אל הציבור ואחוריו אל ארון הקודש.
ואפשר לאמר שלכן צווה יוסף לכל הניצבים עליו לצאת מאחר ולא רצה לחלל שם שמים ברבים – אפילו בעיני הגויים
מכאן שתפקיד עם ישראל בהסטוריה הוא לקדש שם שמים בהתנהגותנו ולהוריד את השכינה לארץ ולהחדירה ללבבות כל בני האדם. ואם לא נעשה זאת אלא להפך ונדבק בגויים ובדרכם הרי חילללנו שם הויה. מה העונש על כך?
לכן בא ספור יוסף. כל עוד שישבו בגושן ושמרו את משמרת השם צלחה ישיבתם אפילו בגולה. והנה זה פלא- דוקא כשדבקו בדרכי המצרים ובאמונתם נהפך לב פרעה עליהם.
אומר ספר המכבים ב’ דבר מפלא. מהו נס חנוכה? ובתשובתו לא מזכיר את פח השמן או אתהנצחונות הצבאיים או את החרות. הוא אומר כי דבר אחד הביאו לכתוב את הספר ומה שקרה כדי ללמדנו מסר הסטורי לכל הדורות. והוא כותב: הרי כשהיונים באו לארצנו ( בזמן אלכסנדר הגדול) קיבלנו אותם באהבה. אימצנו את שפתם, מלבושם, שמותם, וחלק גדול מאתנו ו גם את דתם. והנה קר ה לנו דברתלא הגיוני ולא צפוי שלא קרה לאף אומה בסביבתנו. אותם היונים שכל כך אהבנו נהפך לבם ונהיו לאויבנו הקשים שצו להשמידנו. וזה דבר מחוץ למהלף הרגילשל כל אומה בהסטוריה. אין זאת כי אם יד השם שהפכה את הגויים הללו לאויבינו. וזה נס של חנוכה שיד השם בהסטוריה.
כלומר כדי להענישנו היה הקבה יכול להביא עם אחר מרחוק. אך הוא הפך את לב אותם הגויים שאהבנו להיות העונש שלנו. למעשה יש כאן מידה כנגד מידה שהיא דרכו של האלוקים מידת הדין.
כל יהודי המתבולל צריך לדעת שהוא הופך את הגוי הזה לאויבנו המושבע.
כך כתב ספר המכבים ב’ שנשכח מלב ולכן חזר עם ישראל על השגיאה ולמד שוב ושוב על הנס הזה שזרוע בעצם תולדותנו. כך קרה בדרמניה וכך קורה היום בקמפוסים באמריקה מול עינינו ששם פורחת שנאת ישראל מחדש ללא כל הסבר לוגי.
כשיעקב ירא היה לרדת מצרים אמר לו האלוקים אל תירא כי אנכי ארד עמך וגם אעלה אתך. אנכי מיצג את אנכי הויה אלוקים שהוא העצמות מעל המידות. השכינה יורדת לגלות עם ישראל וגם תעלה עמם חזרה. היא תשמור על ישראל אם ישראל יקדשו שמה. אך אם יעזבוה ישראל היא תעזוב את בית הדין של מעלה ותשארנו בידי האלוקים שיחזיר לנו מידה כנגד מידה. היש לך עדות טובה מזו למלכותו של האלוקים בהסטוריה? 0