שפת אמת לך לך
הרב דר צבי אבינר
לך לך, אברהם, מגדר בן נח
תרלב
רמב״ן הקשה שנאמר לך לך בלי שנזכר מקודם חיבתו. ובזוה״ק נראה כי זה עצמו השבח, ששמע זה המאמר לך לך – שנאמר מהשי״ת לכל האנשים תמיד ..ואאע״ה שמע וקיבל, וממילא נקרא הדיבור רק אליו כי הלא לא נמצא מיוחד לשמוע רק הוא. אבל זה השבח בעצמו שהיה מוכן לקבל המאמר
הרב מנפץ את טענת העמים כנגד בחירת ישראל. הקריאה לך לך נאמרה – ועדיין נאמרת – לכל אדם בעולם. אברהם היה היחידי ששמע והלך לפיה. ולכן זרעו הם ממלכת כהנים לכל העולם
גם התורה הייתה מוצעת לכל עם, רק שישראל בלבד שמעוה וקבלוה
תרלד
במדרש שמעי בת וכו׳. כ׳ הארץ אשר אראך, ולמה לא הראהו מיד? והעניין הוא כי יותר נייחא להשי״ת מהרצון והתשוקה שיש לכל איש מישראל להתקרב אליו ולהשיג דברי תורתו, מאשר ידיעתו. כי הרי זה הרצון מזכהו להתקרב ולהשיג. ומוכח שזה יותר חשוב לפניו ב״ה. ואח״כ צריך להכניס ההשגה בעומק הלב שתביאהו לתת לב יותר בעומק להיות תשוקתו יותר לשמוע ויזכה לשמוע יותר. ואין נייחא, כי אדם לעמל יולד ומנוחה לצדיק (רק) בעוה״ב
ובעוה״ז רק היגיעה ממדרגה למדרגה , וזה שכ׳ בירה דולקת (מלשון דולג, רודף). והיה חידוש בעיני אברהם כי כל דבר צריך להיות במקום מנוחתו ושורשו, והשיבו השם כי כן רצונו ית׳ שבעולם הזה יהיה רק יגיעה ולא מנוחה. וזה אשר אראך, כי ידע שלא ישיג בשלימות בעול״ז רק להיות משתוקק תמיד כל ימי חייו.
גם האלוקים משתוקק להגיע לשבת, שנא׳ ויכולו השמים מלשון כלה, כלות הנפש.
תרלד
ברשי לך להנאתך ולטובתך. אף כי צווהו השי״ת ללכת ולהניח הכל, לא יעלה על דעת אדם לומר כי צווהו הקב״ה להיות מפרש מן העולם הזה. רק אדרבא, להמשיך קדושתו ית׳ בכל מעשיו. וזה לך בעניין שכ׳ והחיות רצא ושוב.
לך לך הם שני כוונים הפוכים – לך קדימה, לך – אליך. לכל אדם, אפילו צדיק, יש רגעי עלייה ואחריה -בהכרח- רגעי נפילה. רצא ושוב. הרב אומר כאן שבזמן נפילה כביכול, על האדם למשוך את הקדושה שזכה ברגע העלייה, אתו אל העוה״ז, וזה להפך מכל תרבות אחרת בעולם. שנאמר ושכנתי בתוכם.
תרל״ה
והנה אאע״ה היה חפץ מאד להטות כל הברואים (כל העמים, בני נח) אליו ית׳, והשי״ת אמר לו לך לך וכו׳ ואעשך לגוי גדול וכו׳. ואברהם אבינו ע״ה היה סובר כי נכון יותר להיות כל העולם מיוחדין אליו ית׳ ולא יהיו מתנגדים כלל, והשי״ת הראה לו כי נכון יותר להיות אומה נבחרת לו ית׳ על צד היותר טוב, ויהיו מברכים ומקללים והאומה הבחירה (הנבחרת) יגברו הכל. וזה עצמו עניין הבירה הדולקת…
אברהם היה סבור שהאמונה בקבה צריכה להיות נחלת הכל, לכן התחיל כבר בחרן ללמד את שכניו אודות השם. האמונה צריכה להיות אוניברסלית, כמו להבדיל הנצרות והאסלם שרואים את כל בני האדם שווים (חוץ מהיהודים). אך הקבה ראה שטוב יותר שתהיה קבוצה שתתפקד כחוד החנית. והיא מאברהם. למרות שבהכרח קבוצה כזאת תהפוך למטרה של קללות, אם כי גם ברכות. לכן מיד שהפרידו מהעמים בלך – לך, דיבר על אברך מברכך ואקלל את מקללך. אל תקרי סיני אלא שנאה שירדה לעולם.
תרלז
במד׳ תנחומא ילמדנו רבנו אדם מישראל מהו שיקבל עליו עול מלכות שמים כשהוא
מהלך…
המדרש אומר יכוון לבו לשמים באימה וביראה ברתת ובזיעה ב י ח ו ד השם ויקרא שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד, כל אחד ואחד בכוונת הלב ואח’״כ בשכמל״ו. וכשהגיע לדברת בם וכו יכול להמשיך וללכת. המדרש ממשיך:
אתה מוצא כל המדקדק על המצוות שכרו מרובה. שכן מצינו באברהם שדקדק על המצות לפיכך נקרא אברהם אוהבו של הקב״ה שנ׳ זרע אברהם אוהבי (ישעיה). …אמר לו
הקבה אתה מדקדק במצוותי ואתה יושב עם עובדי כוכ׳ צא מבניהם לך לך מארצך וכו׳
הרב אומר:
כבר כתבתי פ המדרש שמצווה ראשונה ל-אאע״ה התחיל בלך-לך. הטעם כי כבר היה אצל ואהבת כמש״כ אברהם אוהבי. ובאור הד׳ כי יחוד ה׳ הוא על כל הבריאה (כל בני נח) ויש לכל האומות ג״כ החיוב הזה שעל זה נצטוו בנ״ח וגם פ׳ הכתוב ה׳ אחד יהיה אחד בפי כל כדברי רשי
אמנם ואהבת שייך רק לבנ״י והוא עבודת המצוות שנתנו לבנ״י שעל ידי המצוות יתקשרו נפשותם בדביקות עליון לכן אין שייכות לזה רק לבנ״י עמו וחלקו
מצוות יחוד ה׳ מוטלת על כל אדם בעולם ,כל בני נח. אמנם העונש על אי קיומה הוא קל יותר בבני נח, למשל כאשר הם מאמינים בשיתוף.
וכפי שמד׳ תנחומא אומר אברהם קיים י ח ו ד השם לפני שנאמר לו לך-לך, כי על כך מצווים כל בני נח. וכבר לימד את שכניו בחרן את עקרונות היחוד. שהם שמע ישראל הויה אלוקינו הויה אחד. עתה הוא אלוקינו בלבד, אך לעתיד לבא יהיה אלוקים לכל העולם, מכאן שהם מצווים על כך
ויתר על כן, אברהם קיים גם ואהבת, כי כבר הושלך לאור ויצא חי בנס. אם כן כאשר נאמר לו לך-לך היה כבר בדרגה של ״ואהבת״. ועתה שנאמר לו לך-לך הוא בדרגה של ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, כלומר עוסק במצוות ובדרגה זו רשאי ללכת כפי שאומר מדרש תנחומא לעיל.
אבל אהבה היא לא רק מסירות נפש כמו רבי עקיבא על המוקד, אלא גם בדקדוקי מצוות, כפי שאומר המדרש שם. ולכך צריך סוג חדש מיוחד של בני נח, ולכן נאמר לך-לך צא משם.
האהבה מכשירה את האדם לקבל מצוות. היא הכשירה את אברהם לשמוע את הקול הקורא לכל אדם בעולם לך-לך.
אבל יחוד ה׳ הוא הביטול להשי״ת בלי התחלקות הלבבות והמעשים ואין זה מצד האדם (טבע האדם אלא מצווה) ולכן יש שייכות לכל הנבראים לזה. אבל ואהבת הוא דקדוקי מצוות (כפי שאומר המדרש תנחומא) לכן נאמר בכל לבבך ב׳ יצריך ודברת בם וכו׳. כך שזה מצד האדם, יש השתנות הזמנים וכל השינויים יש לקרבם להשי״ת על ידי המצוות
והנה אאע״ה היה בו ב׳ עניינים כי מקודם היה בכלל בני נח וקירב את כל הברואים להשי״ת, כפי היכולת, כמאמר המדרש תנחומא שם אחות לנו קטנה שאיחה כל באי עולם להשי״ת , והיה זה בח׳ יחוד ה׳.
אח״כ אמר לו השי״ת לך לך, פ׳ לבחינה המיוחדת לך שהיא האומה הישראלית המיוחדת להשי״ת בכל המעשים והדקדוקים על ידי המצוות והיא בח׳ התורה שנקראת דר
ואמת שזה נוהג בכל איש מישראל כמ׳ חז״ל מקודם יקבל עליו עול מ״ש ואח״כ עול מצוות.
כשאנו אומרים שמע, שורה ראשונה היא יחוד השם על כל הבריאה והנבראים – ב-ד שבאחד – ובכך אנו עושים מה שכל בני נח חייבים לעשות. וכך עשה ולימד אברהם לפני לך-לך. רק אח״כ אנו עוברים ל-ואהבת, שזו לישראל, ומשם למצווה ראשונה ללמוד תורה ולשננה וכ׳
השאלה שנשאלת לפי שיטת הרב היא על ואהבת, האם האדם מגיע אליו מעצמו כמו אברהם, לפני לך-לך, או שזו מצווה ראשונה. והיא דקדוקי מצוות. כלומר לא צריך לקיימה על ידי קידוש השם במיתה, אלא במסירות נפש לקיים מצווה על דקדוקיה
ובחינה זו נדרשת רק מישראל. ולכן לך-לך היא נקודת מעבר או הפרדה בין ישראל לעמים
תרלז
הרמב״ן הקשה למה לא נזכרה בפ׳ צדקת אברהם? נראה כי בעבור אברהם היה קיום העולם כמאמר בהבראם, אותיות אברהם. לכן לא שייך לתלות הדבר (המאמר לך לך) בזכות מעשיו.
סיפור גן העדן פותח במלים
אלה תולדות השמים והארץ בהבראם
ביום עשות יהו״ה אלוקים ארץ ושמים
מדובר בבריאה השניה, על ידי יהו״ה אלוקים – שתי המידות צמודות זו לזו ככרובים באהבה. באברהם – אותיות אברהם. אברהם קשור ליצירה ועשייה של העולם שנעשו באהבה. וכן אומר המדרש בה׳ בראם, כלומר הבריאה השנייה נעשתה על ידי ה׳. איזו ה׳? האחרונה שבשם הויה. מדוע? כי סיפור הבריאה נכתב כך מחדש:
יהו״ה אלוקים —א—ב—ג—-ד—-ה—ו—-שבת
הה׳ האחרונה התייצבה מול אלוקים ומשם לששת הימים. לכן העולם הזה נוצר ונעשה דווקא על ידי הה׳ האחרונה , בעוד שבבריאה הראשונה היתה זו הה׳ הראשונה כפי שרואים בדיאגרמה הזו
אלוקים —א—ב—-ג—-ד—-ה—-ו י-ה וה שבת
הה׳ הראשונה פונה לששת הימים.
אם כך מניין הה׳ שנוספה לאברם? הווה אומר הה׳ האחרונה ששם מופיע שמו ״בהבראם״.
הה׳ האחרונה מופיעה בענווה כלפי העולם הזה. אך במקורה היא פונה לאין סוף לאחר השבת. יוצא שאברהם עומד מול הקדושה שמעל השבת, הקדושה העליונה של עצמיות הבורא. ולכן המילה דוחה שבת.
ואולי זו הכוונה שאמר אברהם הרימותי ידי להויה אל עליון, לה׳ העליונה , או לעצמיות שמעל שם הויה.
משה רבנו העלה את המילה מעל השבת באמרו ״ביום השמיני ימול״ (פ׳ תזריע) אפילו בשבת. ובזה הוציא את המילה מבני נח שכן כל מצווה שנאמרה לבני נח (אברהם היה בגדר בן נח ) ולא חזרה ונשנתה לישראל , ניתנה רק לישראל. (כגון גיד הנשה). משה הפקיע את המילה מבני נח כביכול והשאירה לישראל, מעל השבת. שכן המילה דוחה שבת.
והיות ומכאן לומדים שפיקוח נפש של ישראל דוחה שבת, שנ׳ ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם, היא נתונה בידיכם (שמות לא יד) הרי שקדושת ישראל גדולה מהשבת, ועל כך אומר אור החיים הקדוש בהתרגשות: ״ובזה אתה יודע כי אני ה׳ מקדשכם, יתגדל ויתקדש שמו המבורך״
תרמו
בפסוק והיה שמך אברהם. דרשו חז״ל שניתוסף לו ה׳ להיות שליט על כל רמח איברים. דאיתא בהבראם בה׳ בראם, בה׳ נברא העולם הזה
היות והאדם עולם קטן הרי שאם אברהם סיבת העולם הרי שהוא שולט על איבריו. וכאמור הה׳ היא האחרונה
דהנה אמרו חזל שאברהם אבינו הקנה לקבה שמים וארץ, והוא אחד מחמשה קניינים שקנה הקבה בעולמו. דאיתא כל מה שברא הקבה לא בראו אלא לכבודו דכתיב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. וזה הכבוד נתקיים על ידי הצדיקים דכ׳ ויקרא אברהם בשם ה׳. והיינו דביקות הבריאה בבורא
יהו’ה אלוקים – ששת ימי המעשה
אברהם עקף כביכול את מידת הדין וקשר את הבריאה, ששת הימים, אל הה׳ האחרונה שבשם יהו״ה וזה מה שכ׳ ויקרא בשם ה׳.
ונתקיים מה שנ׳ כל הנברא בשמי וכו׳. כדברי המדרש שאיחה את העולם הזה
מדרש תנחומא אומר אחות לנו קטנה וכו׳ במה הכתוב מדבר? באברהם כשהשליכו נמרוד לתוך הכבשן, ולמה נקרא אחות? שאיחה את העולם לפני הקבה, כאדם שקרע ומאחה
לעיל פרש הרב שהעולם שאיחה אברהם בחרן היו שכניו, בני נח, שקרעו עצמם מה׳. אבל אפשר לומר שאיחה את העולם במובן של הבריאה עצמה כפי שנרמז בשם בהבראם, באותיות אברהם בראם, וביתר דיוק בה׳ שבשם אברהם שהיא האחרונה מעל השבת
תרנז
ואיתא כי הקבה נתן לאברהם אבינו ע״ה אות יוד במילה ואות ה׳ בשמו. והוא מה שכ׳ כי בי-ה יהו״ה צור עולמים, שני עולמים – עולם הזה בה׳ ועולם הבא. ביוד ויש לו לאברהם עוה״ז ועוה״ב.
בבריאה הראשונה של פ׳ א׳ מתברר כי י-ה נמצא בסוף יום השישי, ולכן כי ב י-ה ברא העולם הזה כלומר בה׳ הראשונה. אבל בבריאה השניה של עולם היצירה והמעשה, כאן הה׳ האחרונה היא זו שיצרה ועשתה הכל. והה׳ הזו היא בשמו של אברהם כפי שר׳ לעיל. לכן היוד במילה הוא עוה״ב והה׳ שבאברהם הוא עוה״ז.
והנה שתי אלה הם בח׳ תורה שבכתב ושבע״פ. כי הרשימה בגוף המילה היא בח׳ שבכתב, שהוא חקוק ואין בו שום השתנות, וכן הוא בתורה שבכתב, והוא עדות שבני ישראל הם בני עוה״ב (וזה היוד) אכן תוספת הה׳ בקריאה (שם אברהם) היא בח׳ תורה שבע״פ והיא משתנה לפי חכמת האדם ולכן נקראת תורה שבע״פ והוא הכח שבהם מוצאות הפה הפה ברית הלשון וכפי השתדלות בתורה ביגיעת הפה והלשון כך זוכה לתורה שבעה״ז
היוד במילה עומד עבור התורה שבעה״ב, כי היא נצחית ללא כל שינוי
הה׳ שבאברהם, שהיא האחרונה אבל פונה לעוה״ז שנ׳ ביום עשות יהו״ה אלוקים ארץ ושמים, היא עומדת עבור התורה שבע״פ כי היא משתנה לפי הזמנים והצורך.