שפת אמת פ׳ נח

השבת של אדם, נח, אברהם, יעקב וישראל

תרלא

בזוהר הק׳ נח הוא בחינת שבת.  שכ׳ בו וינח ביום השביעי

 

על המלים אלה תולדות נח, נח איש צדיק  תמים היה בדורותיו – אומר המדרש שכאן השם נח מופיע פעמים – נח נח – להראות שנח זכה לראות שתי פנים של השבת, השבת של מטה ושל מעלה. והפ׳ הפשוט הוא שזכה לראות את השבת שלנו,  ובתיבה חזה את מלכות יהו״ה במלא הדרה שכן בתיבה לא היה מוות וגם לא לידה, כלומר מעין השבת שלעתיד לבא. וכ׳ ויסגור יהו״ה בעדו. נח  ראה את המסלול של כל ההסטוריה, מהשבתות שלנו עד לשבת הנצחית.

וכאן אומר הרב שהשבת של נח הייתה מנוחה שכך שמו. ומהי המנוחה?

פ׳ זה עניין המנוחה הוא במקום השורש כשהאדם דבוק בשורשו ששם מקום מנוחתו אין לו שום יגיעה כי כל מה שעובר עליו הכל אחד

 

ההפך מנח הוא נע. ענף מנותק נע  לכל רוח,  אבל עץ שקשור לשורשו הוא נח ואין הרוח מעיפה אותו. כך גם האדם.  אם  בשבת  יקשור עצמו לשורשו הוא יהיה בבח׳ נח ושום רוח לא תזיק לו הוא  תעיף אותו.

וגם אצלו נמשך תמיד אחר יראת השי״ת אם כן יש לו מנוחה. כ״ש כל המקבל עליו עול מלכות שמים מעבירין ממנו  עול מל׳ בשר ודם.

וזה פ׳ נח איש צדיק היה בדורותיו – פ׳ צדיק כשיש התנגדות כמו במשפט יש מי  שצודק בדין

 

 המונח צדיק – לפי הרמב״ם – הוא צדיק במשפט, בדין. ורשע הוא זה שהורשע בדין.  המונחים הללו קשורים לאלוקים מדת הדין.  (המונחים טוב ורע קשורים להיבט של יהו״ה מדה״ר).  כדי להיכנס לשבת  צריך האדם להיות טוב מאד בעיני האלוקים – כ׳ וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד.   נח היה איש צדיק תמים כי את האלוקים התהלך נח, שמר את כל מצוות     אדם הראשון בעדן.

וכדי להיות צדיק – אומר הרב – על האדם להתגבר על צד מקטרג, או על יצה״ר.  לעומת זאת –

 

וחסיד הוא שלבו חלל בקרבו שאין לו דין  ודברים כלל עם יצר הרע

 

מדרגת החסיד – אומר הרב – היא זו שלאחר המלחמה הפנימית של הצדיק.  כלומר כשלבו חלל, דהיינו כשהתגבר לגמרי על יצה״ר, אזי יעשה חסד ללא מעצור

אברהם הוא איש חסד, חסיד, כלומר מעל הצדיק.

וז״ש באברהם על  ידי שלא נזכר בו שמירת   שבת , ירש הארץ במדה, ויעקב שקבע תחומין כ׳ בו נחלה בלי מצרים ואין מובן

ופלא הוא שלמרות שאברהם היה איש חסד, גבוה מהצדיק, לא מוזכר בו כלל עניין שבת, בעוד שנח הצדיק  זכה לשתי שבתות!

ועוד – בניגוד לאברהם, ביעקב  נכדו מוזכר עניין השבת, שכן  בשכם גדר תחומי שבת, כפי שאומר המדרש. בשכם יסד  משפט, הקים בתי דין  והעמיד שופטים ושוטרים, ולכן התחייבו אנשי שכם מיתה כאשר לא מנעו את מעשה שכם, אומר הרמב״ן,  יעקב קשור למצווה חמישית של בני נח שהיא דינים.  למעשה כל הסיפורים אודות יעקב סובבים סביב משפט אזרחי ודינים.  וכמו שהקים משפט, כך גם גדר תחומין לשבת, והדברים קשורים

 א״כ מדוע לא מזכרת השבת בסיפורי אברהם?0

והפ׳ כי בח׳ שבת שייך בימי המעשה  דייקא להיות אור השבת בימי המעשה וזה תמים היה בדורותיו – שהוא פנימיות החיות של הטבע , שהדורות נק׳ הנבראים בטבע נעשה בראשית

 

 

הרב מפרש את  דרגות השבת, ראשית של נח.  המושג שבת קשור בהגדרתו לששה ימי המעשה, כי שבת פרושו שאלוקים שבת מכל מלאכתו, לכן בהכרח יש ימי המעשה לפני השבת.  וכך נראה נח לגבי דורותיו.  הדורות שלו היו בבחינת בריאת הטבע, שכן שקעו בעבודה זרה ושאר עבירות  והיו בבח׳ בהמות.  לגביהם היה נח צדיק, כמו שהשבת נראית לגבי ששת ימי המעשה. לכן השבת של נח היא מנוחה- מעבודת ימי המעשה

אבל הרב אומר יותר מכך – שנח היה קשור לפנימיות של כל דבר, כלומר למציאות השכינה בעומק בכל דבר שבעולם.  מנוחה פ׳ קשירה לשורש. מהו השורש?

וזה במדה, כי היה ה׳ אחד קודם בריאת העולם בלי גבול ותכלית, וברא עולמו להיות הארת חיותו שנותן לכל עולם ועולם במדה שיוכלו הנבראים לקבל

 

 

נוכחות יהו״ה  בעולם בעומק היא במדה.  לכאורה לפי פ׳ א׳ בראשית, האלוקים ברא את העולם – עלה במחשבתו לברא רבמדה״ד – אך כאשר  ראה שאין העולם מתקיים תחת מדה״ד הקשה, במיוחד שיש בו יצור כמו אדם בעל בחירה ויצרים, או אז נמלך במדה״ר והיא נכנסה לעולם בסוף יום השישי כפ׳ שכ׳ י-ום ה-שישי ו-יכולו ה-שמים והארץ.

אלוקים —א—ב—-ג—-ד—ה—ו יה וה שבת

 

יהו״ה מופיע בפ׳ רק בסוף, וזה  מטעה.  כי הויה פ׳ היה הווה ויהיה, כלומר היה גם לפני הכל, ויהיה גם לאחר הכל.  לפי המדרש אדם הראשון טבע את השם הזה בדיוק כדי להראות לבניו את האמת, שיהו״ה היה לא רק בסוף הפרק כביכול אלא לפני הכול ואחרי הכול

א״כ אפשר לכתוב את הבריאה כך:

יהו״ה אלוקים —-א—ב—-ג—ד—ה—ו  יה-וה שבת

  אלוקים ״ממלא״ את העולם, וכך שמו בקבלה, יהו״ה סובב את כל העולמות.

שם אלוקים חוזר 32 – לב – בפ׳ א׳, כך שאלוקים נמצא כביכול בלבו של  הטבע ומזין אותו כמו שהלב מזין את הגוף. שם יהו״ה כביכול סובב וגם ממלא את העולם – דק יותר מאלוקים, בתוך תוכו של העולם

אומר הרב שיהו״ה כביכול ברא את האלוקים (באצילות ובהשתלשלות) וברא את העולם מלכתחילה כך שתכנס לתוכו ותשפיעה אורה עליו.   זו מטרת הבריאה. העולם חסד יבנה

ועבודת ימי המעשה שהנקודה סגורה כמש״כ יהיה סגור , ואעפ״י כן נפתחת לאדם בשבת כפי עבודתו ודפיקתו בימי המעשה

 

 

הרב מתייחס לפ׳ ביחזקאל שאומר כי בכל השבוע יהיה השער הפנימי סגור, אך בשבת ובחודש יהיה  שער קדים  פתוח כלומר המזרחי.   כלומר נוכחות השי״ת בעולם היא עלומה, ולכן נקרא עולם, אך בשבת נפתח לאדם הפתח משער קדים ונוכחות השכינה בעולם הייתה מוחשת  בעליל.  אך גם נוכחות זו הייתה במדה, כלומר לא בלי גבול אלא רק לפי דרגת המקבל שהכין עצמו לשבת, כי אין אדם אוכל בשבת אלא מה שהכין מקודם השבת.  ואולי זה  המובן של שער קדים, שער הפתוח למי שהקדים והכין עצמו לקבלת אור השבת.

והנה יש כאן ויתור כביכול של השכינה למדת הדין שכן  במקורה היא ללא גבול וכאן היא מופיעה במדה, בדין למי שראוי לכך והכין עצמו לכך. וכמו שאלוקים הרכין עצמו וירד מכיסא המושל האבסולוטי ברגע שנמלך במדה״ר, כך גם ויתרה יהו״ה על עוצמתה האין סופית והסכימה לשכון בעולמו של אלוקים – במדה. (ולכן גם מדה״ר שופטת אדם אם זכאי לרחמיה).  והסכמה זו של המידות להמלך  זו בזו היא מלכות מלשון נמלך.  ולכן עולה המלכות לשבת. וזה מה שמכנה הרב דרך אעפ״י

וכשבא אל הנקודה נקרא נח, נייחא לו, בעולם הזה ובעולם הבא כפי שכ׳ במדרש ובזה״ק.

 

עד כאן   הסביר הרב את השבת של נח.  פרושה מנוחה, שהאדם נקשר לשורשו  ונח מכל רוח, והשורש הוא השי״ת שהקדים את הכל וישאר גם לאחר שהכל יגמר.

ולזאת יעקב אבינו עליו השלום שכ׳ בו כי קבע תחומי שבת היינו שירד לתוך ההסתר ונתגלה לו הפנימיות כמו שהיא במדה. א״כ אין הסתר עוד וזכה לבח׳ שבת בלי מצרים

ראינו שכאשר השער הפנימי נפתח מצד קדים, כך שהשכינה מאירה לעולם, גם אז היא מכוסה כי היא באה בדין למי שהקדים והכין עצמו.  וזה הבין יעקב ולכן תיקן תחומין בשבת כלומר שם גבול להשראת השכינה בשבת לפי דרגת המקבל מצד שער קדים.  אך יעקב הבין שהתחומין הם רק מכסה לשפע אין סופי של חסד השי״ת לעולם

אבל אברהם שהיה למעלה מהטבע כמניין אהבה מקלקלת את השורה, אהבה ג׳ אחד שהוא מיוחד , וכ׳ בהבראם באברהם א״כ הוא למעלה מהבריאה והוא דבוק תדיר בהנקודה

 

אברהם  היה איש חסד שעבד את השי״ת מאהבה, במובן של יהו״ה שסובב כל העולמות, לפני הכל ואחרי הכל –  גם לאחר השבת.  אברהם קשור לדרגה השמינית, לעצמיות השי״ת מעל כל תחום וגדר.  עצמיות זו היא שסולחת ביו״כ שדוחה שבת, והיא זו ששורה על ישראל בשמיני עצרת.  ולכן קיבל אברהם מצוות מילה שהיא ביום השמיני, והיא מצווה שמינית מעל השבע של נח, לפי הרמב״ם בהלכות מלכים.

כ׳ אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ביום עשות יהו״ה ארץ ושמים.  הבריאה השניה כביכול, בעולם היצירה (גן עדן) והעשייה (עולם הטבע) נעשתה על ידי ה׳ה׳ שבאברהם, והיא ה׳ה׳ האחרונה שבשם יהו״ה (כפי שהסביר הרב בפ׳ בראשית). היסוד של הבריאה השניה לכן הוא אהבה, כי גן העדן בא מלשון עדנה, וגם הכרוביםו שכנפיהם נגעו זו בזו היה להם פני נער ונערה המביטים זה בזו באהבה.  ואברהם הרי עבד את השם באהבה, כפי שכ׳ אברהם אוהבי.

יהו״ה אלוקים א—ב—ג—ד—ה—ו—שבת

הה׳ האחרונה התייצבה לפני האלוקים והיא זו שבראה את העולם . והיא זו שבשמו של אברהם.  היוד  פונה אל העבר הקדום ביותר אל העה״ב

אברהם  עבד את החסד מצד הה׳ האחרונה שהיא מעל השבת,  שפונה   לשמיני מעל שביעי.  ולכן לא היה כל גבול לחסד של אברהם, והוא לא קבע לה כל תחום.  ולכן השבת לא מזכרת כלל אצל השבת, לעומת יעקב

ולכן בח׳ השבת שייך רק ליעקב

 

 

יעקב לעומת אברהם גדר תחומין לחסד ,  כלומר החל לקבוע את דיני שמירת שבת.  שכן לפי אברהם היינו צריכים לשמור שבת בלי כל דין או גבול. אך יעקב הבין שאת אור השבת יש לכסות בדין, כפי שראינו שהשער הפנימי פתוח רק למי שמכין עצמו לכך כלומר בדין.  כי בכך אנו מכירים  שהחסד האין סופי של השי״ת בא אלינו בשבת, כאשר הפתח נפתח, לא בלי גבול.  ודווקא הגבול הזה מורה שמתחתיו יש אין סוף של חסד וקדושה שאין מח האדם מסוגל להבין.  ולכן נתנה השבת בעשרת הדברות מכוסה בל״ט מלאכות .  לכאורה היא מלאה איסורים. אך דווקא אלו מבטאים את גודל הקדושה שלה והחסד שהיא מביאה לכל העולם.  ולכן השבת קשורה ליעקב ולא לאברהם

יעקב הוא שנדר שאם יחזור ארצה בשלום, או אז והיה  יהו״ה לי לאלוקים.  כלומר אעשה את החסד בדין.   בארץ, תהיה שמיטה שכל עני יוכל לאכל, ויהיו מתנות עניים ומעשרות עניים שהם מעשי חסד מצד הדין.  ולכן מתאים ליעקב לשמור שבת בתחומין.

יהו״האלוקים א—ב—ג—ד—ה—ו  שבת

 

יעקב ידע שיש לחבר  – לדבק- את יהו״ה לאלוקים, כפי שכנפי הכרובים דבקים זה בזה.  ולא רק דבקים אלא שה׳ה׳  נכנסת לאלף ומהווה חסד בדין. למעשה זה ג״כ סיפור  העקדה כפי שנראה אי״ה להלן

בסיכום

 

אדם הראשון בגן העדן ידע על השבת אך לא מתוך מנוחה שכן לא עבד בעדן.  לפי רבי יוחנן וגם לפי הפשט נוצר גן העדן ביום השלישי לפני שהקב״ה זרע חיים על הארץ.   לכן בעדן לא היו ששת ימי המעשה ולא היה מושג של מנוחה. האדם נוצר והוצב בעדן על מנת שמשם יכנס לשבת ישר מעדן בלי ששת ימי המעשה שעל הארץ. לכן השבת של אדה״ר קשורה לשבת שלעתיד לבא כפי שמתוארת בפ׳ בראשית, כיום שכל העולם יכנס  לתוכה

נח לעומת זאת חי על הארץ בתוך ששת הימים, שהרב מכנה ״בדורותיו״. השבת שלו היא חידוש לגבי אדה״ר והיא מנוחה.

אברהם לעומת נח הכיר ועבד את החסד לא רק מעל ששת הימים כנח,  אלא גם מעל השבת.  בדרגה השמינית של עצמיות השי״ת שלפני הכל ואחרי הכל. חסד זה לא בא מלבו הטוב של אברהם אלא מאהבתו והכרתו בהשי״ת שהיה הווה ויהיה. ולכן לא מזכרת בו השבת

יעקב הכיר את השי״ת כפי שלימד אותו זקנו אברהם, אך גם הכיר בכך שחסד השי״ת אינו בא אלינו ללא גבול, ולכן תחם תחומי שבת. יעקב מחפש את האמת, הדין, ולכן קבע תחומין

ובעשרת הדברות נתנה השבת לישראל כפי שראה אותה יעקב, עם מלא ההדר של השולחן ערוך.  השבת מכוסה על ידי הדינים דווקא משום קדושתה, ויש לכסות את הקדושה.

אלוקים א—ב—ג—ד—ה—ו—-יה|וה שבת

 מנחות כו׳. כתוב כי ב-י’ה צור עולמים פרוש צייר עולמים, לפחות שניים. ודורש רבי יהודה בר אילעי אלו שני עולמות שברא הקבה, אחד ב׳ה׳ ואחד ביוד ואינני יודע אם העוה״ז  ב׳ה׳ ועוה״ב ביוד, או ההפך.

כשהוא אומר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם – אל תקרי בהבראם אלא ב׳ה׳ בראם. הוי אומר ב׳ה׳ נברא העוה״ז וביוד העוה״ב. והזוהר מפרש ב׳ה׳ האחרונה

 

 

 

 

 

 

.