שפת אמת סוכות
מעלות החסד שבסוכות
תרלז
בפסוק למען ידעו וכו׳ כי בסוכות הושבתי את בנ״י
ופסוק זכרתי לך חסד נעוריך
כלל העניין כי בניסן הוציאנו ה׳ ממצרים והיה בחסד ה׳ בלבד כמ״ש ואת ערום ועריה, אכן רצה הקב״ה שיהיה זה החסד על ידי זכות מעשים טובים של בנ״י כדי שיתקיים לעד. וכ״כ לך ה׳ החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשיו. פ׳ שהקב״ה מסבב בחסדו שהאדם בעצמו יזכה לזה החסד במעשיו כי הכל מסיבת כל הסיבות.
וזהו היה אח״כ במה שנסעו בנ״י במדבר וזכו לענני הכבוד על ידי זה שזכו במעשה עצמם זה מסיר הקטרוג מן בנ״י. כי מאן דאכיל דלאו דיליה (אין לו קיום)
יציאת מצרים הייתה על ידי יהו״ה ולא מלאך, כלומר מצד החסד שנתן אפילו לחוטא. אך חסד כזה אין לו המשך – מצד המקטרגים – ולכן סיבב הקבה כך שישראל ילכו אחריו במדבר כחסד נעוריך, וכך יזכו לחסד מצד הדין. וחסד כזה יש לו קיום.
אבל הזוכה במעשיו הוא מתלבד (?) והנה זה העניין מתגלה גם בכל שנה. בפסח יציאת מצרים בחסד ה׳, ואח״כ בר״ה נידון האדם אם תיקן מעשיו על ידי החסד. כי כל חסדי ה׳ הם כדי ״שיתקן האדם את מעשיו על ידי החסד. וכשזוכה בדין, נמצא נשלם החסד גם על ידי מדה״ד. וזהו החסד של חג הסוכות שהוא החסד הבא על פי הדין. וכל זה עשה לאבותינו וזה שכתוב זכרתי לך חסד נעוריך
שכן הסוכה היא זכר לכך שבני ישראל הלכו מעצמם אחריו במדבר , ישבו בסוכות של ממש וזכו לסוכות של ענני כבוד מצד הדין
פ׳ שעשה הקב״ה להיות נזכר החסד לדורות ע״י שהיו מעשיהם הטובים של ישראל. וזכירה היא בדין פ׳ שחסד רק לשעה זולת מי שזוכה להחסד על פי מדה״ד מתקיים לעולם. וזה חסדי דוד הנאמנים. וזה שכ׳ בסוכות הושבתי את בנ״י שאף שסוכות ג״כ זכר ליצ״מ אך הוא זכר לחסד שנעשה על פי זכות בנ״יר
תרלז
מה יקר חסדך אלוקים ובני אדם בצל כנפיך יחסון. דאיתא נסכו לפני מים בחג שיתברכו לכם גשמי ברכה. אמנם בנ״י אחר שזכו בדין בר״ה ויו״כ, ואף על פי כן מייחלים לחסד ה׳ מצד יקרת חסד האלוקים
הפסוק מעורר תמיהה: מה לאלוקים, מדה״ד, לחסד? אלא שיש חסד מצד הדין והוא מה שנרמז בי״ג מידות רחמים ״רב חסד ואמת״ כאשר אמת היא תכונה אופיינית למדה״ד.
במידה זו ניחם האלוקים על מה שחשב לעשות לנינווה, וכך גם שמע לקול הנער באשר הוא שם, ולכן אנו קוראים את שתי הפרשיות הללו- יונה וישמעאל ביו״כ.
ויש לזכור שהברכה יורדת לעולם דווקא על ידי האלוקים. גם בשבת שלעתיד לבא, כאשר האלוקים ישבות מכל מלאכתו, ולא יברא ולא ימית ולא ישפוט, עדיין נשארה התכונה של ברכה וקדושה שנאמר שלש פעמים בשבת ויכל, ויברך ויקדש האלויקם.
כי יודעים הם שאין שיעור לחסדי ה׳ ואין דמיון למה שהקב״ה משפיע בחסדו למה שיכולים לזכות במעשה עצמו (ולזכות לחסד מצד הדין והאמת).
אמנם ודאי מי שזוכה במעשיו יכול אח״כ להפיק רצון מה׳ לזכות בחסדיו (שמעל הדין). כי מי שמבקש חסד בעבור שחטא וצריך לחסד, על זה נאמר חסד לאומים חטאת.
גם החסד שהראה הקב״ה לישראל במצרים שהיו ערום וערווה מהמצות היה בבח׳ חסד חינם שהוא חסד לאומים חטאת
והנה. בסוכות מתגלה חסד ה׳ על כל הברואים ובנ״י שמחו מאד בשמחת בית השואבה. ולכאורה מה שמחה זו לבנ״י הלא הוא רק מצד חסד לאומים חטאת
העולם כולו נידון על מים בשמחת בית השואבה והחסד שיורד לעולם בשמחה זו הוא מצד חסד לאומים חטאת שאין לו קשר אם הלאום זכאי או לא, א״כ מה לשמחה זו ולבני ישראל?
אך בנ״י שמחים מצד זה שאינם צריכים לחסד זה לפנים משורת הדין (כמו שאר העולם). פ אחר שזכו בדין נכנס אח״כ לבח׳ חסד (שלפנים משורת הדין). ועל זה נאמר מה יקר חסדך האלוקים (מצד האמת והדין).
אבל מי שאינו צריך לחסד רק כדרך הצדיקים (צדיק הוא מי שזכה בדין) שאף על פי שיש לתלות (חסד) במעשיהם, מבקשים הם רק מתנת חינם (ואינם זועקים מגיע לי). אלו אינם בושים רק מקבלים החסד (של חינם) בשמחה רבה (כי הם יודעים שיש להם קרדיט ויכולים לקבל גם מצד הדין, ולכן אין להם בושת המקבל).
וזהו הטעם של סכות לאחר ר״ה ויו״כ. על ידי זה שבנ״י זכו בדין , אעפ״י כן שמחים ומצפים לחסד ה׳ מצד יקרת חסד האלוקים בעיניהם. והוא תשובה מאהבה. והוא ג״כ מסיר הקטרוג מבנ״י על ידי כך שמראים שגם הם (ככל העמים) צריכים לחסד. לכן האומות מדמיינים להם אשר כולם שוים (שהרי מקריבים פרים לכל האומות. וגם שהאומות חייבים לשמור חג הסוכות כדי שגם עליהם ירד הגשם.)
ובאמת אין זה החסד (לאומות ) דומה לזה (של ישראל). ועל זה הם בנ״י זוכין לקבל ההשפעות שניתן משמים בראשונה, וזה שאמרו נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי ברכה.
בר״ה ועשרת ימי תשובה, אומר הרב במ״א, בית הדין של מעלה עולה לזה שהיה בגן העדן לפני החטא, ושופט את האדם אם תיקן את החטא הראשון כך שיוכל להתקדם לשבת הנצחית. בית הדין הזה של יהו״ה אלוקים, הוא שונה מזה של כל השנה בכך שהוא אוהב את האדם כמו זוג צעיר שנולד לו תינוק ראשון. לפי הזוהר פ׳ בראשית בית הדין הזה, של שני כרובים שלהם פני נער ונערה באהבה , וכנפיהם נוגעות זו בזו, הם נקראים אבא ואמא. ואין לכך קשר לאו״א של הארי הקדוש שמכוון לפרצוף אדם קדמון וכו׳.
בית הדין הזה שאנו עומדים לפניו בעשרת ימי תשובה הוא פתוח לשמע בקשתנו ותפילותינו ומקבל את תשובתנו. ביום כיפור נחתם הדין וכל אדם נרשם אם בספר של חיים וכ׳. אם כך לשם מה נשאר בית הדין הזה למלוך גם אחר יו״כ – עד לשמיני עצרת? אומר הרב כאן שבית הדין הזה משפיע חסד גם לפנים משורת הדין וגם למי שאינו זכאי לכך כלל מצד הדין, וזה נעשה בסוכות.
ואכן בסוכה אנו יושבים מול הכרובים הסוככים על הארון. שכן הגמרא שואלת מניין לעשרה טפחים בגובה הסוכה? האם כנגד הארון שגובהו היה עשרה טפחים. או כנגד החלל שבין כנפי הכרובים הסוככים על הארון שגם הוא היה עשרה טפחים. התשובה ברורה וחד משמעית: הסוכה היא מול החלל שמתחת לכנפי הכרבים. וזה צלא דהימנותא.
אבל לגן העדן יש שתי פתחים – בחברון למערת המכפלה, ולהר המוריה למקום שעמד קודש הקודשים , ואם נדייק נאמר שגן העדן נפתח לחלל שבין הכרובים ומשם באה הנבואה לישראל. שם שכנה השכינה. המעבר מגן העדן לארץ, מעולם היצירה לעשייה, נגמר בין הכרובים. כלומר שם תחת כנפי הכרובים שלט בית הדין של יהו״ה אלוקים כמו בגן העדן. שהרי הכרובים מסמלים את המידות כפי שאומר אברבנאל. א״כ נכון לאמר שאנו יושבים בסוכה מעל הארון, מעל התורה, מול בית הדין האוהב של אבא ואמא כביכול. ובית הדין הזה חזקה עליו שישפיע חסד גם לפנים משורת הדין.
לאחר סוכות, אנו יורדים מהחלל שמעל לארון וחוזרים לארץ לחיים מול הארון והתורה. ולכן נכון היה לקבוע שמחת תורה בשמיני עצרת. ומכאן ואילך במשך השנה נעמוד שוב מול בית הדין הרגיל שבו כל מידה מודדת אותנו לפי אפייה, בלי שהמידות יביטו זו בזו באהבה