פרשת כי תבא
שפת אמת
הרב דר צבי אבינר
כי תבא: ביכורים והטוב
כדי להבין את הרב נקדים סקירה קלה לגבי מצוות ביכורים. כידוע המביא ביכורים מברך את ה׳ על הטוב, ככתוב והשתחווית לפני ה׳ אלוקיך (דהיינו בעזרה) ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה׳ אלוקיך״ (כו׳ י-יא). כאן מגדירה התורה מהו הטוב בעיניה המצדיק ברכה בשם המפורש והשתחוויה ותודה על הטוב.
ונזכור כי אין מברכים על הטוב אלא אם כן מרגישים אותו. אישית. אין אדם מברך על הטוב של חברו.
לפי הפרשה, טוב הוא שעם ישראל יושב בארץ. בגבולות שקידש יהושוע, ויש לכל משפחה שדה בארץ, המניב פרי, כך שאדם יורד לשדהו וקושר בעצמו בגומי את מיטב הפרי כך והוא חש את הבעלות וגאה בה. בהגיע יום העלייה לירושלים נאספים העולים בכיכר העיר ויחד עולים בשיירה נפלאה לכוון י-ם. התהלוכה עולה בשיר, כשהחליל מכה ושור שקרניו מצופים זהב הולך לפניהם. ובכל מקום שעוברים מקבלים את פניהם תושבי המקום בשירה וזמרה ואחווה. הדרכים פתוחות ושלום שורר בארץ כי הממשלה יהודית. ואין אדם עושה שליח אלא עולה בעצמו. ובהגיעם לירושלים מקבלים את פניהם טובי העיר באחווה וזרועות פתוחות ומעולם לא אמר אדם צר לי המקום בירושלים או בבית המקדש. ובהגיע היום הוא עולה למקדש שעומד ומתפקד, ובידו סל פירות ראשית הקטיף, וכך הוא נכנס לעזרה ברגל ובענווה כשהסל על כתפו, אפילו אם הוא מלך ישראל או מלך המשיח . ובמקדש לויים שרים שירי דוד וכהנים מכהנים ומקבלים את הסל ומניפים אותו יחד עם האדם שהביאם.
ואז משתטח האדם מישראל על הרצפה בענווה כשהוא שומע את השם המפורש מפי הכהן. והוא פותח בווידויי כלומר מזכיר לעצמו את מקורו השפל – אבותינו היו עובדי אלילים שהקבה הוציאם מעבדות לחרות והביאנו אל הארץ הזאת ונתן לנו כל זאת.
והתורה מסיימת ״ושמחת בכל הטוב אשר ה׳ אלוקיך נתן לך״ – אומר כאן הרב להלן שהטוב הוא השראת השכינה. כי הרי כל מטרת המקדש הוא ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וזהו הטוב. וידוע שכל זה התקיים במקדש שלמה, כאשר שרר שלום ואיש יושב תחת גפנו ותאנתו. ואכן כאשר ירדה האש משמים והחלה לבעור על המזבח, השתחווה העם והלווים פתחו בשירי דוד הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו. הטוב הוא גילוי השכינה. יציאת מצריים הסתיימה כאן, ארבע מאות שנה אחרי הכניסה לארץ.
והנה חזל אומרים שמשה ראה שהמקדש חרב והביכורים בטלים, תיקן לישראל ג׳ תפילות כל יום. כך נחזיר עטרה ליושנה. מה בדיוק תיקן משה? על כך דן הרב בהרחבה
תרנה
ענווה וביטול עצמי
במדרש תנחומא בואו נשתחווה ונכרעה ונברכה לפני ה׳– והלא כריעה בכלל השתחוויה, אלא שראה משה שבית המקדש עתיד להיחרב, וביכורים להתבטל, עמד ותיקן להם ג׳ תפילות.
פירוש: כשהיה בה״ק קיים כשעלה איש ישראל לפני ה׳ בעזרה, נתבטל לגמרי ונדבק אל השורש. ועתה צריכין למצא דביקות על ידי תפילות בכל יום – (שתיקנם משה כנגד הביכורים)
הבאת הביכורים הייתה מלווה בהשתחוויה וכריעה, כלומר ביטול כלפי מלכות ה׳. ומבכורים למד משה לתקן לעשות כך גם בג׳ תפילות – כדי שגם אנו נזכה לעמוד בפני השם כאילו במקדש ולקבל את השכינה ללבנו. ואין השכינה נכנסת ללב אדם גאה. כאילו אומרת לי ולו אין מקום בעולם
יש לבטל את האני לפני התפילה. אנו עושים זאת גם בברכת מודים בהשתחוויה. וגם בפרקי דזמרה שמזכירים גדולת הבורא. וממשיך הרב:
ואולי זה רמז ג׳ הלשונות – נשתחווה, ונכרעה, ונברכה. כי בבוקר השתחווה, להיות עכ״פ מודה בטובת הבורא ית׳ עניין ברכת השחר. ובמנחה כריעה כי היא הרגשה ביותר להכניע ולהכריע עצמו אליו ית״ש, עד שבערב מתבטל לגמרי אל השורש, וזו תפ׳ ערבית, השבת הנפש אליו (לפני השינה) וזה כברכה להיות נרכב (כרכב) ונברך אל השורש.
(ממשיך לדון בג׳ שלבים בחיי האדם, נעורים, בא בימים וזקנה, וכן ג׳ שכבות של הנשמה)
תרנב (112)
המתפלל עומד במקדש
במדרש תנחומא בואו ונשתחווה ונכרעה וכו׳ שתיקן משה רבנו ע״ה ג׳ תפילות כשראה שבה״ק עתיד להיחרב וביכורים עתידים להתבטל – שגדולה תפילה כקורבנות, שמשה רבנו התפלל אעברה ונאמר לו עלה וראה.
והעניין הוא דכ׳ נשתחווה ונברכה לפני ה׳. וחז״ל דרשו בכל מקום שנאמר לפני ה׳ בעזרה. א״כ נראה כי על ידי התפילות זוכין להתגלות הארת בה״ק. ובאמת מרע״ה פעל כל זאת ולא על חינם התפלל הרבה תפילות אעברה וכו׳
רק שהכין אל הדורות, שראה בתפילה את א״י כמו שהיה רואה על ידי ביאת בה״ק שמעשה כך זכה לראות בכוח הדיבור והתפילה
בפסוקי דזימרה אנו מדגישים את גדולת הבורא. וכך גם קיבלו הלויים את עולי הרגל במקדש בשירת אותם פרקי תהילים שאנו אומרים היום. המתפלל נכנס כאילו למקדש בתפילתו ובדך זו נזכה גם אנו לטוב – להארת המקדש. משה רבנו זיכנו בכך שהתפלל לקבה שיקבל תפילתנו כאילו עמדנו במקדש והבאנו ביכורים, והקבה קיבל תפילתו
וכך בכל ג׳ התפילות דכ׳ תלפיות – ודרשו חז״ל תל שכל פיות פונים אליו. ובאמת שכל איש מישראל שבא לבה״ק נפתח פיו בתהילות השם כמו שכ׳ וענית ואמרת, ענייה הוא אל מה שמתעורר מן השמים, בבואו לפני השם (בעזרה). וכמו כן בהתעוררות פיבן של ישראל למטה בתפילה, נפתח להם שערי בה״ק
ולכן צריכין לכוון בתפילה כנגד בית המקדש כי הכול בא בזכות בה״ק. וכמו שהיה בה״ק באמצע העולם, שמשם אורה ושמחה יוצאת לכל מקום, ככ׳ משוש כל הארץ. כך היא הייתה באמצע רוחות העולם לתת אור ושמחה לדורות שלפניה ולאחריה (גם כשנחרב)
לכן חשוב לכוון את התפילות לירושלים. בחסידות, זה תפקיד הצדיק שמקבל התפילות ומכוונם לבה״ק.
אך לפי הפשט כל אדם מישראל יכול לעשות כך.
השמחה
וכמו שזכו הראשונים בהשתוקקות לבא לבה״ק למצא הארת בה״ק כמו אבות ומשה רבנו ע״ה. כמו כן עתה בדורותינו על ידי זכירת בה״ק יכולים להתדבק בהארת בה״ק. ולכן בכל שמחה צריכין להזכיר בה״ק. וכ״כ בשמחת נישואין מברכים שוש תשיש. לומר שכל השמחה היא מבה״ק שהשמחה במעונו.
בנוסף לביטול, הרב מזהה מרכיב חדש שנלמד מבכורים כלפי התפילה והיא השמחה, למשל בנישואין , שצריך לקשרה לשמחה שבמקדש. שנאמר ושמחת בכל הטוב. התורה אומרת : ושמחת בכל הטוב, כלומר כאשר תשמח, יהיה לך טוב. ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה. והרי דוד נגן בכינור לפני שאול, ואלישע ביקש לנגן לפניו כדי שתשרה השכינה עליו
ובזמן המקדש הייתה השמחה בשלימות, ועתה זוכין אל השמחה על ידי האבלות, של בה״ק, כמו שכתוב משוש כל המתאבלים עליה, ואמרו חז״ל שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמת ירושלים.
והגם הוא דהתפילות הם על העתיד לבא, מ״מ גם זה אמת שעל ידי ההתאבלות זוכה להרגיש שמחה מירושלים – נהפך לאבל מחולנו
תרסב (119)
התורה שנקראת בראשית, ק״ש
המדרש אומר אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי, אמר הקבה אם הלכת להתפלל לבית הכנסת, אל תעמוד על הפתח החיצוני להתפלל שם, אלא התכוון להיכנס דלת לפנים דלת. לשקוד על דלתי לא כתיב, אלא על דלתותי, ב׳ דלתות. ולמה כן? שהקבה מונה פסיעותיך ונפיק לו שכר.
התורה אומרת זה, אשרי שומע לי, שעל ידי התורה זוכה לפתוח דלת לפנים דלת, שהיא פנימיות העולם. כמו דאיתא הקבה מחדש בכל יום מעשה בראשית, וכ״ש שהתורה מתחדשת בכל יום וכמו שכ׳ אשר אנוכי מצווך היום. בכל יום מחדש.
הרב מזהה מרכיב נוסף להתקין את התפילה שתתקבל ותאיר את לבנו כהארת המקדש. והיא התורה שנקראת בראשית. ודרכה נתחבר דלת בתוך דלת לפנימיות התורה שהיא סיפור הבריאה ומעשי בראשית, והביכורים הם בראשית
והתפילות בכל יום הם לקבל ב׳ ההתחדשות של דלתותי, הנפתחים בכל יום .ולכן צריכין לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה שמלמדת את האדם להתפלל בדלת שלפנים דלת, לכן תקנו לאמור ק״ש קודם התפילה
ואיתא במדרש שראה מרע״ה שבה״ק עתיד להיחרב ובכורים יתבטלו תיקן ג׳ תפילות בכל יום , הגם דאיתא תפילות אבות תקנום, וזה היה קודם קבלת התורה, ותיקנו הדלת החיצונה, ואח״כ ע״י התורה ניתקן פתיחת הדלת הפנימית, והיה מתקיים בבית המקדש על ידי הקורבנות
עד כה למדנו מביכורים: השתחוויה במודים וביטול עצמי, שמחה, ולימוד תורה שמכשירים את התפילה שתתקבל
כיבוש שני יצרים
ועתה תיקן מרע״ה ג׳ תפילות כנגד התמידין, וכ״כ לעבדו בכל לבבכם, עבודה שבלב היא תפילה, ובכל לבבכם ב׳ לבבות, בחינת דלת לפנים דלת, שבאדם ב׳ יצרים וייצר ב׳ יצירות, ושניהם מתחדשים בכל יום (לכן יש צורך בתפילות מדי יום)
ולכן בפ׳ זו אם שמע תשמע, ונחנך הא׳ העליון שעל ידי התורה מתרוממים בנ״י להיות נמשך אחרי הנהגה פנימיות דלת לפנים דלת…
החסידות הופכת את הסדר הישן והתורה היא בבחינת דלת לתפילה כשלב להשראת המקדש בלבנו.
תרמט (110)
בני בכורי ישראל
בעניין מצוות ביכורים ובמדרש שתיקן משה רבנו ע״ה תפילות במקום ביכורים- כי מצוות בכורים היא להביא הראשית למקדש וע״ז נתחדש הפנימיות, דכ׳ בראשית ברא, ודרשו חז״ל בשביל ישראל שׁנקראו בראשית. ולמה נתכנו כאן בשם בראשית? ועוד קשה, ובשביל ישראל נבראו כל האומות?
אך הפ׳ הוא שכך ברא עוה״ז להיות לו בו בראשית, וחלק, וכמ״ש (על ישראל) הקבה עשיר ושמח בחלקו. כי בוודאי יכול היה השי״ת לברא העולם באופן שיכירו הכול את כבוד מלכותו ית׳, אך הלא יש לו אלפים ורבבות עולמות , ורק רוצה הקבה להיות עדות בעולם שהוא ית׳ בראו, וזה הראשית מקיים את כל העולם אפילו שיהיו רשעים וכופרים מתקיים הכול על ידי הבראשית. לכן הכול תלוי בעבודת בנ״י מתעורר הפנימיות חיות העולם.
בפנימיות התורה כלומר השורש שהוא בסיפור הבריאה שבבראשית, כנסת ישראל נוצרה (פרשת הקהל שבה נוצרה כנסת ישראל ביום השישי בשבוע לאחר יום הכיפורים הראשון) היא מטרת הבריאה במובן שהיא המוליכה את המין האנושי קדימה לקראת השבת שלעתיד לבא. וישראל קרויים ראשית כי הם הראשונים והמובילים בין העמים בעולם. והקבה גאה ושמח בישראל כאדם הגאה ושמח בבנו בכורו
ולכן איתא במשנה כשהביאו ביכורים דברו הלויים בשיר ארוממך ה׳ כי דיליתני, כי היה כמו חנוכת הבית. וכמו כן בכל יום אמרים מזמור שיר חנוכת הבית. פ׳ אינו דווקא על בה״ק רק על מעשה בראשית, גניין ביתו של הקבה
חנוכת העולם
הרב מחדש חידוש עצום – ששיר חנוכת הבית״ היא על חנוכת ביתו של הקבה שהוא העולם שברא בששת ימים. האלוקים ברא – בנה בניין של שש קומות, קומה על קומה. ובסוף כל יום הוא שפט את היום האחרון שבנה, את הקומה האחרונה. על כל קומה בטבע אמר כי טוב, אך כאשר הגיעה שעת בריאת האדם קבע קודם כל שזה טוב, ובסוף היום השישי נאמר וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, דהיינו על מין האדם לקדם ולעלות את הבריאה מטוב לטוב מאד, ורק אז יתקיים ויהי בוקר ויהי ערב י-ום ה-שישי, ו-יכולו ה-שמים וכו׳ והעולם יעלה לשבת הנצחית. ישראל מובילים את העולם לכוון של טוב מאד. וכאן, בבכורים, מתחיל התהליך ההיסטורי. ביאת ישראל לא״י, הקמת המקדש והשראת השכינה היא בבחינת טוב, וכך ורק כך יכולים ישראל להוביל את העולם לטוב מאד.
והיות שזה שיביא את ישראל לא״י ויחזיר עטרה ליושנה הוא המלך המשיח, הרי שהבאת הביכורים בשמחה וענווה ותורה היא התחלת הדרך ההיסטרית שלמענה נוצר האדם.
ועל ידי עבודת בני ישראל בתורה, ותפילה, מתחנך ומתחדש העולם – הבניין – כי הכל בכ״ב אתון נברא, ויש חינוך במעשה כמו שהיה בבכורים ויש בדבור ובתפילה
היות והבריאה נעשתה על ידי כ״ב אותיות, הרי שישראל מחדשים אותה על ידי האותיות, במעשה הבכורים ווידוי ובתפילה שתיקן מרע״ה
ושמעתי מפי מו״ר ז״ל כי דיליתני לשון שפלות, ולשון הגבהה ורוממות . כי על ידי זה משבחין שעל ידי השי״ת ברא אותנו בעה״ז השפל, על ידי זה באין תמיד להתחדשות
וזה עניין שׁיר חנוכת הבית, ולכן מבקשים בו מה בצע בדמי להיות השלימות ולא ידום. כי בעה״ז יש עליות וירידות והיא ירידה צורך עליה….
והיה כי תבא פ׳ להיות עיקר שמחת בית ישראל בכניסתם לארץ, כדי שיביאו בכורים, ושיבררו כבוד ה׳ בעולם. והוא עצמו מצוות בכורים להיות ראשית
השלמות היא מטרת האדם להיות טוב מאד. ההתחלה היא בראשית. הדרך ארוכה. וישראל מובילה.
הנה זיהה הרב מרכיב חדש בתפילה מבכורים – התחדשות העולם מדי יום, וכנגד זה ג׳ תפילות כל יום.
תרנט 116
בספרי עשה מצווה זאת שבשכרה תכנס לארץ.
לא שאנו מביאים בכורים כתודה על כניסתי לארץ, אלא נכנסנו לארץ כדי שנקיים מצוות בכורים. המצווה הופכת להיות מתודה על העבר אל קביעת מטרת הכניסה לארץ – העתיד
וכן דרש בפסוק ויביאנו אל המקום הזה, בה״ק, בזכות זה, ויתן לנו את הארץ הזאת. דכ׳ וירוממך, לרשת את הארץ. כי בנ״י קבלו את א״י במתנה, מן השמים, לכן תכלית הכניסה לא״י היא ההתרוממות אל השורש.
כפי שאמרנו זה עתה, תכלית הכניסה לארץ ישראל היא להרים את העולם – המין האנושי – אל השורש כלומר לשבת שלעתיד לבא, להיות טוב מאד ולהיכנס לשבת
וזה מצוות בכורים שנקראת ראשית כמו שאמרו חזל תרומת ידך אלו הבכורים, ידך היא המקום והרשות.
כלומר הכרחי שהר הבית – המקום – בידנו והרשות עלין היא ישראלית
עמלק
ובה״ק נקרא המקום שהוא שורש כל המקומות (ויפגע במקום ) ומשם נתן להם את א״י. ולכן סמכו למחיית עמלק (סוף הפ׳ הקודמת) בהכרת רשעים תראה, כשמתרומם אל השורש. וברשעים כי בפרוח רשעים כמו עשב, להישמדם עדי עד ואתה מרום לעולם ה׳. שנחלת ישראל באה מהשמים. ותרם כראם קרני ותבט בשורי -כח הרשעים מלמטה כמו עשב ואין להם תקומה.
אבל כוכן של ישראל על ידי הביטול אל השורש, מלמעלה למטה, זוכין אל הירושה של א״י למטה. ואז כשזה קם זה נופל
הרב מצטט שיר של יום השבת. כאשר אומרים אותו בסוף יום השישי נכנסת השבת. כאשר נשרפים רשעים כמו עשב, באה השבת. כי בסוף היום השישי חייב העולם להיות טוב מאד. אם העולם רע מאד- כפי שכתוב בתורתו של ריש לקיש, אזי תהיה כליה. שנאמר ויכולו מלשון כליה. אם יהיה טוב מאד יכנס לשבת שהיא כלה, מלשון כלות הנפש, שהיא השבת.
ועמלק ראשית גויים הוא זה שעומד בדרך, שכן נאמר כי יד על כס י-ה מלחמה ליהו״ה בעמלק מדור לדור. עמלק שבר את שם המלא יהו״ה לשנים, י-ה ו-ה. כלומר העולם יעצר במעבר מיום השישי לשבת. שכן רק שם הויה מלא יעביר אותו קדימה שנ׳ י-ם ה-שישי ו-יכלו השמים.
ויביאנו אל המקום הזה – מטרת הכניסה לארץ היא להביא את ישראל לא״י ולבנות לה׳ בית עולמים ובו ביכורים
מבחינת הפנימיות, יצ״מ מסתיימת במקדש שלמה , שאז הביאו ביכורים בשלום ושרתה השכינה בפעם הראשונה במקדש, והאש ירדה משמים ובערה על המזבח בלי לכבות במשך מאות שנים וכאשר ירדה השתחוו העם בגילה ורעדה, שילוב שלש שמחה ויראת השם , ופתחו הלווים בשירי דוד הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו. דהיינו יצ״מ הסתיימה כאשר ישראל הביאו בכורים ויכלו לשיר הודו כי טוב.
בניגוד גמור לאלפי פרשנים השמים את הדגש על המשיח ותחיית המתים וקץ הימים, שם כאן הרב את הדגש על תחילת הדרך, בהיבט של פנימיות התורה שבסיפור הבריאה. ביכורים קושרים את ראשית הפרי של א״י שהיא עצמה ראשית העולם משום שבה אבן השתייה, אל חנוכת הבית של הקב״ה כלומר בראשית העולם, ואת כנסת ישראל שהיא ראשית אומות העולם, ואל מחיית עמלק ראשית גויים הרשע שבגויים, כל זה בענווה והשתחוויה וברכה על הטוב ותפילה שנזכה והעולם יעלה לטוב מאד ומשם לשבת. וזה ההתחדשות