שפת אמת ראה
הרב צבי אבינר
שפע משמים בשני יודים
תרנב
62
בפ׳ עשר תעשר וכ׳ ואכלת לפני ה׳ אלוקיך למען תלמד ליראה – כי יש ללמוד מזה שמאכילת מצווה באין ליראה את ה׳ ,והביאור כי המאכל כשהוא מבורר מפסולת מביא ליראה . ועל ידי המעשר שניתן הראשית לה׳ נשאר קדושה גם לשיירים ומתברר
המעשר עצמו נקי ומבורר, כי ניתן מבראשית. והוא מביא את האדם ליראת שמים. לפי הפשט עצם ההקדשה של עשירית מהיבול מלמדת את האדם ליראת שמיים. אבל סוד המצווה היא שכל אכילה שהיא עקב מצווה, כמו אכילת שבת מלמדת את האדם יראה. וזה ההפך ממה שמקובל אצל האומות שצום מביא ליראה.
….בזכות שני דברים בנ״י מתחטאין (שמחים) לפני המקום – בזכות המעשר דכתיב ושמחת וכו׳ ובזכות שבת דכ׳ והתענג על ה׳.
הגענו מיראה לשמחה ועונג. כלומר שפע של טוב יורד לאדם עקב המעשר
וכ״כ בג׳ דשבת דעשירים שבארץ ישראל במה הם זוכין בזכות המעשר
שנאמר עשר תעשר בשביל שתתעשר. שוב הדגש הוא על שפע טוב מלמעלה לאדם עקב המעשר. וכבר אמר הנביא מלאכי בחנוני בזאת.
ובחוץ לארץ בזכות השבת. והעניין הוא דהשפע הבא מלמעלה הוא קודש, רק שמתלבש בדרך הטבע ניתוסף בו פסולת, וזה רמז הפ׳ היוצא השדה שנה שנה. ולא כ׳ מן השדה אלא מהשדה אל האדם.
השפע האלוקי יורד מלמעלה אל השדה ומשם בא לאדם בזמן אכילת מצווה שאוכל מזון מעושר נקי מפסולת
ולכן המן שהיה אוכל משמים לא היה בו פסולת…
הרב יבאר להלן כיצד יורד השפע של טוב לארץ
תרנד 64
בפ׳ עשר תעשר וכו׳ – ללמוד מכאן שאכילה בקדושה לפני ה׳ מתקן האדם להיות ירא שמים. וכ״כ סעודת שבת שנקראת סעודתא דהימנותא. לפי שמתקן הגוף להיות נמשך אחר הקדושה
לא רק שמלמדת את האדם ליראה, אלא מכשירה את איבריו לקבל ולחוש יראת השם וקדושת השם
…לכן נסמך עשר תעשר למאכלות אסורות שמקודם
וזה רמז המעשר
הרב ילמד את סוד השפע שיורד עקב המעשר. היות וכ׳ עשר תעשר מדובר בשני יודים (מעשר הוא יוד, עשר)
היוד האחת באה משם הויה -האות הראשונה
היוד השנייה באה משם א-דני, האות האחרונה
נדון קודם כל ביוד הראשונה, משם הויה
דאיתא העוה״ז נברא בהא והעוה״ב ביוד…
במנחות כו׳ כתוב : בטחו ביהו״ה עדי עד כי בי-ה צור עולמים״
– פרוש: צייר עולמים, לפחות שניים.
דרש רבי יהודה בר אילאעי אלו שני עולמות שברא הקבה , אחד בהי ואחד ביוד
ואיני יודע אם העוה״ז בהי ועוה״ב ביוד, או (להפך) עוה״ז ביוד ועוה״ב בהי.
כשהוא אומר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם – אל תקרי בהבראם אלא בהי –בראם הויאומר בהי נברא העולם הזה וביוד נברא העולם הבא.
והזוהר אומר מדובר בהי האחרונה.
באור
עלה במחשבתו -פרק א׳
אלוקים -א-ב-ג-ד-ה-ו-יה/וה שבת
עוה״ז ביוד ( י-ה) כי היוד פונה לששת הימים
בריאה שניה (עדן)
יהו-ה אלוקים בה׳בראם א-ב-ג-ד-ה-ו-יה/וה
עוה״ב ביוד כי הוא פונה לאחורי הויה, לעולם המקיף
עוה״ז בה׳ בראו כי הוא הפונה לאלוקים ולששת הימים והזוהר מדגיש ההא האחרונה
היוד הראשונה משני היודים מקורה בשם הויה והיא פונה לעוה״ב כפי שראינו
וכבר כ׳ במקום אחר כי זה האותות שנתן הקב״ה בבני ישראל – אות המילה ביוד (והשבת ביוד) לרמוז שהם בני העוה״ב
המילה והשבת נתנו באות יוד משם הויה
י—הו-ה אלוקים בהבראם א-ב-ג-ד-ה-ו-יה/וה
מילהֿ
שבת
הן שתי מצוות חיוביות שהעונש עליהן כרת
שתיהן נתנו ביוד לרמוז שישראל הם בני העולם הבא. ולפי שאי אפשר להתקדש בעוה״ז לגמרי להיות כמו בעוה״ב נתנו לנו המצוות לאחוז בהן בדרך הקודש
וכן השבת (מלבד המילה) שהיא מעין עוה״ב. ובזוהר הק׳ דיש לכול איש מישראל אות ברית מילה ושבת. מילה ותפילין והן שני יודים – משם הויה ומשם אדנות…
נעבור ליוד השנייה שהיא משם א-דני. נזכור שאנו רוצים לדעת כיצד יורד השפע האלוקי לעולם דרך שני היודים, שנא׳ עשר תעשר.
הראשון שהכיר בבורא בלשון א-דני היה אברהם שאמר
א-דני יהו-ה/אלוקים (כתיב יהו-ה קרי אלוקים, שם הויה בניקוד אלוקים) מה תתן לי ואני ערירי…
השם הבטיח לו שכר גדול מאוד. בניגוד לטבע שהרי היה בן מאה שנה ושרה בת תשעים וכיצד יולד להם בן?
הבנת אברהם היא העיקר בהבנת ירידת השפע האלוקי הטוב לעולם
בפרק הבריאה השני , בתחילת סיפור גן העדן כתוב ״בהבראם״ – קרי באברהם.
י—הו-ה אלוקים באברהם א-ב-ג-ד-ה-ו-יה/וה
כאן אברהם פונה להויה אלוקים שהם צד בצד, מספרים זו עם זו. שם הויה מידת רחמים ושם אלוקים מידת הדין כפי שאומר המדרש בפרשת ואתחנן בתפילת משה
בשלב זה המידות נמלכות זו בזו, כדי להוציא דין סופי
אבל אברהם יודע שיש רגע מתקדם יותר, ששתי המידות נצבות אחת מאחרי השנייה בהסכמה , להוציא הפסק הסופי. רגע זה אברהם מבטא במלים יהו-ה/אלוקים. הפה אומר אלוקים שכך המציאות, והעין רואה את הויה מאחור, כלומר רחמים בדין כמו שאומר שם רשי בפ׳ ואתחנן.
לרגע זה אברהם מכוון בתפילתו ואל בית הדין הזה הוא נכנע ואומר א-דני.
יהו/ה
אלוקים
א-דני
כאשר שתי המידות חסד וגבורה ניצבות יחד, הרי זה בלשון ספר היצירה ברית המעור, כלומר קיפול כביכול של ימין על שמאל או להפך שמאל על ימין
ברית הלשון
ן
ן
כתר
חכמה
בינה
חסד ן גבורה
-ברית ————-תפארת —————המעור
נצח. ן הוד
יסוד
צדיק
ן
ן
כאשר זעיר אנפין מתקפל על ציר פנימי כך שחסד אומר מאחרי דין, השפע יורד מלמעלה למטה דרך הקו האמצעי בלבד. דרושה החלטה של הכתר להשפיע על היסוד והמלכות למטה כלומר התקפלות נוספת סופית על הציר האופקי של ברית המעור
ולכן אומר הרב:
והם ב׳ יודין, והן תיקון ברית הלשון והמעור
בעוד ששם הויה בניקוד אלוקים הוא קיפול על הציר האנכי, של ברית הלשון (כלומר הספירות לא מספרות יותר זו עם זו אלא עומדות בהסכמה)
ההחלטה הסופית והרצון האלוקי ישתקף באיחוד של הכתר עם המלכות כלומר קיפול על הציר האופקי שהוא ברית המעור. את הקיפול הזה הסופי מכנה אברהם בהכנעה בשם החדש א-דני. הוא מתחת המלכות כלפינו.
יוצא שהיוד הראשונה באה משם יהו-ה שהיא מידת החסד שבה נברא העולם
והיא באה בבחינת ברית הלשון
והיוד השנייה באה מהשם א-דני שבה קיבל אברהם את הדין ככול שיהיה, בהכנעה שהיא בבח׳ ברית המעור
והמעשר מכוון לשני היודים , לציר האנכי והאופקי שבזעיר אנפין
וזה התהליך של ירידת השפע לעולם. קודם כול המידות מתדיינות ביניהן בבית הדין, כל אחת מביעה כביכול את דעתה, ובשלב שני הן עומדות זו מאחר זו בהסכמה, אבל את ההחלטה הסופית תעביר הכתר למלכות והיא לאדנות
1
מעשר – ברית הלשון – עוה״ז
יהו-ה אלוקים בהבראם א-ב-ג-ד-ה-ו-יה/וה
יהו-ה אלוקים באברהם א-ב-ג-ד-ה-ו-יה/וה
חסד גבורה
״השביעית שהיא הרביעית שמה גדולה והיא מדת החסד והיא מדת אברהם אשר דבק בה לאהבה. שנאמר “וחסד לאברהם” (מיכה ז’ כ’), ובה נברא העולם ונתחדש ונבנה, “כי אמרתי עולם חסד יבנה” (תהלים פ”ט ג’), “כי חסדך גדול עלי” (תהלים פ”ו י”ג)״
(גן נעול)
המידות (ספירות) מספרות זו עם זו
ברית הלשון
יהו-ה אלוקים באברהם א-ב-ג-ד-ה-ו-יה/וה
2
אברהם בתפילה
אדני יהו-ה/אלוקים מה תתן לי
יה/וה
אלוקים
א-דני
ברית הלשון בעת צרה
רחמים בדין
חסד מאחורי דין
היוד של הויה מתאחד עם היוד של א-דני
א-דני
תרנב
ששון ושמחה
וזהו סוד ונהנין מזיו השכינה, “ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה” (ישעיה ל”ה י’). ושם זו הספירה גבורה והיא מדת הדין ויצחק אבינו קבלה שנאמר “ופחד יצחק היה לי” (בראשית ל”א מ”ב). “וישבע יעקב בפחד אביו יצחק” (שם נג)
‘