פרשת ראה: שם השם בשני יודים
שפת אמת
הרב דר צבי אבינר
מניין שם השם בשני יודים
תרנד
בפסוק עשר תעשר וכו׳ ואכלת לפני ה׳ אלוקיך למען תלמד ליראה וכו׳
מורי זצל אמר ללמוד מכאן דאכילה דקדושה לפני השם מתקן את האדם להיות ירא שמים. וכמו כן סעודת שבת שנקרא סעודתא דהיימנותא לפי שמתקנת את הגוף להיות נמשך אחרי הקדושה
וזה מה שכתוב במדרש רעה האמונה על הפרשת מעשרות וגם תורתך בתוך מעי וכו׳. כי המעשרות היו מתקנות את המאכל וניזון האדם בקדושה
לכן נסמך עשר תעשר למאכלות אסורות שמקודם,
וזה רמז המעשר: דאיתא : עוה״ז נברא בהא, עוה״ב ביוד (של י-ה) ה
במנחות כו׳ כתוב : בטחו ביהו״ה עדי עד כי בי-ה צור עולמים״ – פרוש: צייר עולמים, לפחות שניים. ואכן דרש רבי יהודה בר אילאעי אלו שני עולמות שברא הקבה , אחד בהי ואחד ביוד ואיני יודע אם העוה״ז בהי ועה״ב ביוד, או (להפך) עה״ז ביוד ועה״ב בהי. כשהוא אומר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם – אל תקרי בהבראם אלא בהי בראם. הוי אומר בהי נברא העולם הזה וביוד נברא העולם הבא.
והזוהר אומר מדובר בהי האחרונה.
והרי זה פלא – כי לכאורה ה״הא״ האחרונה שב יהו״ה נמצאת כולה בשבת, כלומר בעתיד לבא
וכן היוד נמצא כליל ביום השישי (י-ום ה-שישי) כלומר בעולם הזה
כיצד אומר רבי יהודה בר אילאעי ההפך שהיוד ברא עוה״ב, והי ברא עוה״ז?ם
א- —ב —-ג- —ד —ה—–ו—--יה|וה—שבת—
כיצד ה-הי האחרונה בוראת את העוה״ז?ם
אך הציור הנל מראה את מה שעלה במחשבתו.
לאחר מכן בפ׳ ב׳ כתוב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הויה אלוקים ארץ ושמים.
וכאן,ביצירת גן עדן, מופיעות שתי המידות זו בצד זו כאבא ואמא – כך לשון הזוהר- – ליצור אדם. זו מעין בריאה שניה.
כלומר שהם חזרו על הבריאה. ומאחר וכתוב ״ביום עשות יהו״ה ארץ ושמים״ בכווון הפוך מהספור הראשון שדבר על בריאת שמים וארץ, הרי שהם ככרובים ״עפו״ על הבריאה אחורנית מיום השישי וייצבוה מחדש יום אחרי יום – מיום שישי לחמישי ,לרביעי לשלישי ולשני ולראשון. וזה מה ששיר של יום שישי אומר אף תיכון תבל בל תימוט. וזה מה שרשי אומר שעלה במחשבתו לברא במידת הדין בשם אלוקים בלבד – אך נמלך ושיתף עמו מידת הרחמים שכ׳ ביום עשות יהו״ה אלוקים ארץ ושמים.
ולכן אפשר לכתוב עתה
יהו-ה אלוקים–א- —ב —-ג—-ד —-ה—-ו—–י-ה| ו-הנב כאילו כתוב בראשית ברא יהו״ה אלוקים את השמים ואת הארץ״ – ולכן ה׳הי האחרונה שבשם י-הוה עומדת לפני שם האלוקים בורא הטבע. ועתה ברור מדוע דווקא ההא הזאת האחרונה מקדימה אפילו את שם האלוקים שברא את הטבע. וה-הי האחרונה מקבלת מובן של בריאת עוה״ז
והיוד שבראש שם יהו״ה נסוג כאילו אחורה והוא קשור לעה״ב. ולדברי בעל התניא היוד קשורה לחכמה ולבינה שלפני הכול.
ונסכם: יש שתי בריאות – הראשונה שעלתה בצחשבתו , והשנייה שכך קרה (יצירה ועשייה) כאשר צירף עמו מידת רחמים (רשי)
הרב נמשך לעניין היוד כי עשר תעשר הוא פעמיים עשר כלומר פעמים יוד. המעשרות מעלות את האדם אל היוד כלומר לעה״ב. ויתר על כן – המעשר נקשר לשני יודים ככתוב עשר תעשר. ואכן שני היודים ממלאים תפקיד חשוב בקבלה. בכל זמן – אומר הזוהר – צריך אדם מישראל לקבל השראה – אור – משני יודים , הקושרים אותו לעה״ב. (ואולי ליוד מהבריאה הראשונה שהיא בראה עה״ז, ליוד מהבריאה השנייה של יהו״ה שהיוד בראה עה״ב). תכף נראה כיצד נקשר לשני יודים כל יום בשבוע.
שכן ממשיך הרב: וכבר כתבנו במ״א (לך לך וכן פ וירא ) כי זה האותות שנתן הקבה לבני ישראל – אות המילה ביוד, לרמוז שהם בני עוה״ב . ולפי שאי אפשר בעה״ז להתקדש לגמרי כמו בעה״ב נתן לנו מצוות לאחוז בהן בדרך הקודש (כגון מעשר, ותפילין).
וכן שבת שהיא מעין עוה״ב.
ובזוה״ק דיש לכל איש מישראל אות ברית מילה ושבת. מילה ותפילין והן שני יודים משם יהו״ה ומשם אדנות והן תיקון הלשון והמעור.
בפ׳ לך לך מסביר הרב שלפי הזוהר המילה נתנה ביוד כלומר לקשור אדם מישראל ליוד שב-יהו״ה.
.
בכל זמן יש לאדם מישראל אפשרות להתחבר לקבה דרך שני יודים –
מילה ושבת
מילה ותפילין בחול
המילה היא דרגה גבוהה מאד, שנכרתו עליה י״ג בריתות שהן כנגד י״ג מידות רחמים והיא מקשרת האדם הנימול ליוד שבשם יהו״ה כלומר לעה״ב. והיא – מדרגתה הגבוהה – מעלה ומושכת את הנימול לדרגה כה גבוהה שהוא יכול לקבל שבת שתפעל עליו כמילת הנפש.
ובימי החול פועלת המילה כך על המניח תפילין. היא מושכת ומעלה אותו כך שהתפילין יעשו את בשרו מכותונת עור לכותונת אור, שנפשו תאיר בלי מכסה.
המילה מסירה המכסה מהגוף הטבעי שהוא כותונת העור. והשבת מסירה את המכסה של ס״א שנשרף עוד בקבלת שבת בין השמשות.
כך שכל יום אדם מישראל מוגן על ידי שני יודים – משם יהו”ה ומשם אדנ״י. כך: יי.
ובזה אנו קושרים את אברהם שהיה הראשון שקרא לקבה אדנ״י, ליהו״ה. והרי הפסוק מחבר את ״בהבראם״ – אותיות אברהם – לבריאה השניה, שבה ההי היא העוה״ז. וההי הזאת נוספה לשמו במילה, לקשר הכל ליוד של עוה״ב
והיות והמילה היא כה גבוהה, היא דוחה את השבת שלנו. הרי היא זו שבלעדיה אין האדם מישראל נהנה מהשבת.
יש להבין את דרגת המילה. לכאורה קיבלה אברהם שהיה בן נח. א״כ מדוע שלא תנהג בכל בני נח? זאת שואל המשנה למלך על הרמב״ם שמונה את אברהם כבן נח שעליו שמונה במקום שבע מצוות ב״נ.
הגמרא בנזיר אכן עוסקת בשאלה זו שעומדת גם לגבי גיד הנשה, שהיא מצווה שקבלו בני יעקב שהיו בני נח. הם היו בדרגה אחת מעל שמונה של אברהם. א״כ מדוע שלא תנהג בכל בני נח?
והתשובה היא לפי הכלל שכל מצווה שאמרה נח ומשה חזר עליה לישראל, לזה ולזה ניתנה.
וכל מצווה שמשה אמרה רק לישראל, נהוגה רק בישראל.
אבל כל מצווה שאמרה בן נח ומשה לא חזר עליה לישראל, נהוגה רק בישראל. כגון מילה וגיד הנשה.
משה אכן הקפיד שלא לחזור על מצוות המילה לישראל, אלא אמר בפ׳ כי תזרע וביום השמיני ימול, שהכוונה שהמילה דוחה שבת. החידוש של משה לגבי המילה הוא שעקר אותה מבני נח והעבירה לישראל, והעמידה מעל השבת, כלומר דוחה שבת.
חז״ל אומרים מכאן פיקוח נפש דוחה שבת. המילה היא פיקוח נפש, חושפת את הנפש לאור השם. מסירה את העורלה וחשפת את הנפש, שמכוסה כותונת אור מגן העדן, כך שהנפש חשופה לקבל אור השם .
וזה מה שאומר הרב שהמילה מאפשרת לאדם מישראל לקבל את אור הקבה בשבת, כך שהשבת עולה בקדושה על ידי המילה.
נזכור שמדובר בשבת שלנו שקדושתה פחותה מהשבת שלעתיד לבא שאליה אנו הולכים והיא המיוצגת על ידי היוד.
ובפ׳ וירא אומר הרב שאברהם עלה לשלמות במילה שנ׳ היה תמים. כלומר הגיע למעלת ״טוב מאד״ שלפני השבת שלעתיד לבא, ומעל השבת שלנו. כך הוא מושך את השבת שלנו אל השבת הנצחית על ידי המילה ושמירת מצוות.
ואפשר לאמור שהיות ובגלל אברהם – כל מנת להביא את אברהם – החליט הקבה לעשות ״בהבראם״ – לחזור על הבריאה בשתי מידות. לכן המילה של אברהם דוחה את השבת – הראשונה, שעלתה במחשבתו.
אברהם הוא שהפך את ה -הי האחרונה שלעתיד לבא, ל-הי שבראה את העולם הזה ולכן הוספה לשמו
אין לך תיאור מושלם מזה המסכם את חיי אברהם ותרומתו לאמונתנו
והרב ממשיך: והם תיקון הלשון והמעור – ההתעוררות כלפי מעלה, ופתיחת הפה. המילה של אברהם גרמה לו שהקבה בא לבקרו. איוב אמר שברגע שלא מביא מעשרות תמו דברי איוב
ולכן בח׳י עשר תעשר לרמוז על ב׳ הבריתות (שבת ותפילין) שניתקנו בכח המעשרות
ולכן מצוות וידוי אחר המעשרות, כי תכלה לעשר ואמרת לפני ה׳ אלוקיך ביערתי הקודש וכו׳.
שנפתח פיו של אדם מישראל על ידי המעשרות. וזה מרומז במד׳ תנחומא שאמר איוב אם לא הפרשתי מעשרות תמו דברי איוב שלא אוכל להתוודות.
הרב מפשר כריתת ברית במובן פתיחת פתח. המילה נקראת ברית פתח האוהל משום שהיא שאפשרה לאברהם לשבת בפתח האוהל ולקבל את השכינה. ללא המילה לא היה זוכה לדרגה כה גבוהה של נבואה.
המילה פותחת לאדם מישראל את הפה והלשון, שדבריו יעשו רושם למעלה. וזה כריתת ברית, הסרת המעכב.
וכ״כ ניתקן ברית המעור שנתראו לפני ה׳ ג״פ בשנה יראה כל זכורך.
ומעין זה יש בשבת כמ״ש במד׳ תנחומא ג׳ דברים מחטאין בנ״י לפני המקום בזכות השבת ומעשרות
״