פרשת פנחס
שפת אמת
שבת שלום זכר
תרמ
סמיכות הפרשיות : כהונת פנחס, צרור את המדיינים, מניין, ופטירתו של משה רע״ה.
העניין הוא שעתה החלה הנהגה אחרת (מדור המדבר אל ) דור באי הארץ. לכן היה מניין חדש (צבאי, אומר אברבנאל ורבנו בחיי). וכמו שבמדבר היה להם אהרון הכהן , כך בדור הזה (של באי הארץ) היה כהונת פנחס. (וההבדל) שמקודם היו במעלה העליונה למעלה מן הטבע (כל קיומם היה ניסי) ברמה של משה רע״ה לכן כהונת אהרון הייתה מתנה משמיים. ופנחס בדין זכה (עקב מעשהו ולא כמתנה ) כי היה לפי השתנות הדור. שהתחיל להם להיות עבודת האדם (מעבר מחיים על פי נס לחיים ארציים) וההתעוררות דלתתא, בחינת התורה שבעל פה
הרב מחדש שהתורה שבעל פה תלויה בהתעוררת האדם ובצרכי הדור. לעיל בפ׳ חוקת למדנו על פי הבאר שמשם יוצאת תורה שבעל פה על ידי אלו שחופרים אותה. אמנם יש מי גשם שיורדים מלמעלה וזו התורה שבכתב שהיא נגלית לכל, אך התורה שבעל פה נובעת מעמקי הבאר שבנפשותינו והיא תלויה לכן בחיי הדור ובמבנה הנפשי של חכמי הדור. אלא שלמעשה אלו אותם המיים שירדו מלמעלה כגשם ועתה אנו חופרים אותם מהבאר שבנפשנו ולכן היא עוברת סינון כביכול על ידי גופנו . ותורה זו היא עבודת האדם שאליה הדור עבר
וזה עצמו הוא עניין הקנאים פוגעים בו – שהוא אינו בן מוות בסנהדרין , שעל פי הדין אי אפשר להמיתו (את זמרי) ורק מי שמקנא להשם נשתנה הדין להורגו שכן דין תורה. נמצא שבני ישראל משנים במעשיהם את הנהגת התורה
פנחס חידש ויסד דין תורה חדש שקנאים פוגעים בו. מכאן שבני אדם, ישראל, משנים את התורה ומחדשים אותה לפי מעשיהם.
וזה עניין תורה שבעל פה, שהכל ניתן בסיני , רק שבנ״י צריכים להוציאה מהכח אל הפועל.
שהרי אלו אותם המים שירדו משמים ונספגו בארץ, ושם הום בבח׳ כח. ועל ידי חפירת הבאר אנו מוציאם מהכח אל הפועל.
(ודרגת משה הייתה גבוהה) אלא שנשפלו הדורות ונצרך ההתעוררות התחת׳. וכמו שנתבטל מאור החמה לאור הלבנה (משה כחמה ויהושוע כלבנה)
ולכן כתוב צרור את המדיינים – כלומר הכאת המדיינים בצרוף שנאת בנ״י – הן הדברים שכתבנו שהחלה הנהגת התעוררות התחת׳.
המעבר לחיים ארציים מחייב גם מעבר לשנאת עמלק ומדין – שהיו בעצת בלעם.
ומלחמות הראשונות היה הכל בנפלאות הבורא בלבד , ואדרבא, אתם תחרישון. (עתה עליכם להלחם ממש, ואי אפשר בלי שנאת עמלק ומדיין
תרמא
במדרש בדין הוא שיטול שכרו רק על ידי שמסר נפשו , הגם דכתיב מי הקדימני ואשלם
רק על ידי שמסר נפשו , ומס״נ היא בכלל הקדימני. ושילם לפנחס מידה כנגד מידה, ע״י זה שמסר נפשו למות זכה לחיי עולם
וע״י שמסר גם הכהונה, כדאיתא בזה״ק דמאן דקטיל נפשיה פסול לכהונה, נמצא שידע פנחס שיאבד הכהונה עי״ז. אעפ״י כן נלחם מלחמת השי״ת לקדש ש״ש ולכפר על בנ״י. לכן נתנה לו שנית הכהונה
שיטת הרב היא שמלכתחילה היה פנחס מועמד לכהונה , כמו כל משפ׳ אהרון, ולכן מה שעשה היה בו לפסלו מכהונה בדרך הרגילה. ועל ידי מס״נ זו זכה לכהונה ״פעם שניה״ בדין.
ובג׳ איתא שלא נתכהן פנחס עד שהרג את זמרי, ובודאי אלו ואלו דברי אלוקים חיים. ויש לפרש כי הכהונה אשר הייתה מיוחסת לפנחס הייתה זו שזכה לה על פי דין , כמו שכ׳ שכהונה היא במתנה, אעפ״י כן יש שזוכין בדין למתנה זו. כי הנני נותן לו שלום – מלשון מתנה. אעפ״י כן זכה לחסד ולמתנה זו מתוך הדין. וזו הכהונה שהייתה מיוחסת לפנחס בא לו אחר הריגת זמרי, וכהונה ראשונה (כחלק ממשפחת אהרון) נלקחה ממנו מטעם שקטל הנפש. אבל הזוכה עפ״י דין אינו יכול ליפסד אותה על ידי שום סיבה
צודקים גם אלו האומרים שלא נתכהן פנחס על לאחר שהרג את זמרי, והכוונה לזכיה בכהונה בדין. כי הכהונה הראשונה מטעם משפ׳ אהרון נלקחה ממנו עם הריגת זמרי.
וצדק קורח וכו׳
תרלט
בדין הוא שיטול שכרו – אף דכתיב כי הקדימני ואשלם – וכל שילום שכר של הבורא הוא הכל בחסד. ועל זה כ׳ ולך ה׳ החסד, כי תשלם לאיש כמעשהו, אך יש שזוכה למתנת חסד על פי דין ו
למרות שתשלום שכר הוא מצד הדין, האמת היא שיש כאן גם מידת חסד. בעומק. – מתחת לדין יש חסד, מאחורי אלוקים יש הויה כי הוא היה הווה ויהיה, לפני האלוקים ולאחריו
וכן כאשר הדין גורם לחסד, התשואה גדולה יותר
ואיתא עלה במחשבתו לברא את העולם במדה״ד וראה שאינו מתקיים ושיתף עמו מדה״ר. ומידת הדין שהייתה במחשבה, הייתה לזכות. לחסד עליון על פי דין.
סיפור הבריאה בפ׳ א׳ מתאר את בריאת העולם כפי שהייה במחשבה, על פי דין. כך נבראו ששת ימי המעשה. לפני בריאת האדם שיתף עמו את מדת הרחמים שנאמר ביום ברא הויה אלוקים ארץ ושמיים. וכתוב בהבראם, כלומר נבראו מחדש מארץ לשמים בכוון ההפוך לפ׳ א׳. כך התייצבה הארץ שנ׳ אף תיכון תבל בל תימוט. יוצא שיש שני סיפורי בריאה: על פי מדה״ד לבדה, ועל פי הויה אלוקים שעברו על הבריאה מחדש בכוון הפוך והארץ התייצבה תחת הוויה אלוקים אחד.
יוצא שהסיפור הראשון הוא על פי דין, כדי שבסופו של דבר גם על פי מדה״ר.
ומי שמוסר נפשו באמת עבור תורה ומצוות, כפנחס, אז בא להנהגה הראשונה שעלתה במחשבתו וזוכה במדה״ד לקבל שכרו. (ואז שכרו יותר יציב כמו פנחס) . כי הגשמיות מעכבת
כמו שהעולם נברא בדין ולבסוף התייצב על ידי מדה״ר, כך פנחס זכה בדין על מנת לעורר גם מדה״ר ולקבל שכר לעולם
ובאמת גם הרצון של בנ״י עדיין עומד במקום הזה – (גם הם היו מוכנים למסור הנפש) – רק במעשה אי אפשר לקיים הכל לפי רצון האדם הצדיק. ואך על ידי מ״נ יכולים לקיים במחשבה כמו במעשה – המיוחד במס״נ שהנכונות במחשבה שקולה למעשה – ולכן עודנו קיים (פנחס לא מת והוא אליהו)
ובמדרש (רבה) גדול השלום שנתן לפנחס שאין העולם מתקיים אלא בשלום. כלי המחזיק ברכה. כי בשבת השי״ת פורש סוכת שלום עלינו. (הפריסה כוללת ימי השבוע לכאן ולכאן)..
תרנא
הנני נותן לו בריתי שלום – הרב מחפש קשר בין ברית, שבת ושלום – כי חתימת ברית קודש נקרא שלום כמו שבת שנקראת שלום. כי היא השלמת הבריאה. מה היה העולם חסר? מנוחה. באה השבת באה מנוחה. ובמדרש בראשית טבעת שחסרה בו חותם אינה טבעת. הכל עניין אחד. כי כל ימי המעשה הם דברים פרטיים (כל יום לעצמו) והשבת היא הכלל. ועל זה חתם את שמו – יום השישי ויכולו השמים.
כתוב בריתי שלום ב ו׳ קטנה כלומר שלם מלשון שלמות והשבת היא שלם מלשון שלמות
הטבעת חסרה חותם, שהוא השבת. אבל החותם אינו חותם ללא השם החרוט עליו. כך חתם הקבה את ששת הימים בשם הוויה בראשי תיבות.
וכך ביצירת האדם היא המילה. שהיא באבר שכולל את כל האדם, ולכן חתם השי״ת שמו במצוות המילה. כתוב (דברים ) מי יעלה לנו השמימה – שהם ראשי תיבות מילה, וס״ת הויה.
אמנם מקובל לבאר את המילה כחותם האדון בבשרנו, אך כאן מבאר הרב את החותם שמסיים את בריאת האדם . ואין סתירה כאן כלל וכלל
אם כך מצאנו קשר בין השבת, יצירת האדם ומילה, ששניהם חותם השי״ת עליהם
ובאמת זה מקום הכלל צריך שמירה וזכירה מיוחדת –כנגד אלו שמשתדלים להשכיח את התורה מאתנו. וזאת יש לזכור דוקא בע״ש בה״ש שזו שעת המזיקין שנאמר טוב מאד, טוב מוות. ובאה השבת ומבטלת את המזיקין כפי שכתוב ברזא דשבת.
תרנב
כל זמן שהיו האומות בא״י לא הייתה הברית נגלית, ורק בהסרת הקליפה . כמו בימי בראשית שהיה קודם תוהו ובוהו ולבסוף יום השישי ויכולו השמים. ולכן נקראת השבת ברית, ונקראת שלום (שמשלימה) ובהסרת העורלה נתגלתה הברית ונקרא שלום
ומכאן המנהג של שלום זכר
תרנד
השיב את חמתי – כי יש שכיכת חימה בהתעוררות החסד והרחמים, וזה מידת כהן חסיד שמתחסד עם קונו. אכן פנחס בכח הקנאה והחימה השיב והמתיק את הדין בשורשו. וזה שכ׳ שעשה פלילות עם קונו כי בהתגלות הפנימית ועומק הדין הוא הרחמים
בניגוד לעבודת הכהן, פנחס המתיק את הדין בזה שעשה דין אמת במס״נ ולא היה צורך כביכול למידת הרחמים שתתגבר על מדה״ד. רק שבכך שהמתיק את הדין התגלתה מדה״ר שהיא בעומק הכל, כי הויה בעומק הכל, שהרי יום השישי ויכולו השמים – הויה- נכנסה לעולם להשתתף עם מדה״ד והיא ממלאת וסובבת הכל.
וזה שכ׳ במד׳ בדין הוא שיטול שכרו, שנשתנה פנחס מכל הבריות שאינם יכולים לזכות בדין רק בחסד עליון כמ״ש לך ה׳ החסד תשלם לאיש כמעשיו.