שפת אמת על פרשת משפטים
תשפג
הרב דר צבי אבינר
מדוע פנימיות הדיברֿות הם המשפטים? ם
במדרש משל למטרוניטא
העניין הוא שמתן תורה מופיע בין שני פרשיות העוסקות במשפט : יתרו שיעץ על מערכת המשפט, נניח לפני מתן תורה, ופרשת משפטים שלאחר מתן תורה. והמדרש ממשיל זאת למטרוניטא שהולכת השוק ולפניה ולאחריה משמר – דינים מאחוריה ומלפניה. מילא דרוש משמר לפיניה להרחיקה במני בליעל, רשעים. אך מדוע יש צורך במשמר שלאחריה?
.אומר בעל שפת אמת: פירוש שקודם שזוכין לתורה צריכים לתקן עצמו על פי מדת דין, ״לתקן עצמו על כל המעשים על פי מידת דין, אחר כך זוכין לתורה שהיא מצד מידת הרחמים. והוא מוסיף: אמנם כן גם לאחר שזוכין לתורה צריכים לדקדק ביותר שלא לבא חס ושלום לידי גבהות על ידי התורה. וצריכים לשוב בתשובה על ידי התורה שידע האדם. ויבוש בעצמו איך הקבה היטיב עמו וזיכהו לתורה, ו מזה יפול עליו בושה וישוב בתשובה ועל ידי זה התורה מתקיימת בידו. וזו היראה והמשפט שלאחר השגת התורה והיא היראה האמיתית , שהיראה הקודמת היא מחמת חסרון הדעת
פירוש: הרב הולך על פי פרק א׳ בראשית שבתחילה נברא העולם על פי מדת הדין ורק בסוף הפרק עם בריאת האדם לפני השבת השתתפה עמו מדת הרחמים (בראשי תיבות יום השישי ויכולו השמים). נוצרו בפרשה שני בתי דין: ראשית במשך ששת הימים בית דינו של האלוקים מידת הדין החמורה, ולאחריה לפני השבת בית דינו של הויה-אלוקים שנאמר ביום ברא הויה אלוקים ארץ ושמים (רשי). כל אחד מבתי הדין הללו דן אחרת: האלוקים דן לפי המעשים, מידה כנגד מידה, בצורה מדויקת ללא פשרות, בעוד שבית הדין של הויה-אלוקים דן עם תוספת של הוראה מצד מידת הרחמים. ככול שגדולה השפעת מידת הרחמים, כך קטנה השפעתה של מידת הדין. בשבת הנצחית שלעתיד לבא האלוקים ישבות ובית הדין יהא מרכב כביכול רק על ידי מידת הרחמים. ככל שאדם עולה בתורה, שנתנה בשבת (שלנו) כך גדולה בו באדם מידת הרחמים. וכך הוא נמצא כביכול בשבת הנצחית. אם כך, שואל השפת אמת, מדוע בכל זאת יש משפט גם לאדם כזה שכבר עלה למדרגת השבת?
והתשובה שהוא נותן היא שלאדם כזה שזכה כבר לתורה, יש סכנה אורבת שהיא גבהות הנפש. האדם מתמלא גאווה על כך שעלה במדרגות התורה. ואין השכינה שורה עם אדם בעל גאווה בחדר אחד. היא תברח ממנו. והאדם יפול מדרגתו
האם יש משפט בשבת? התשובה היא שכן, שהרי שם האלוקים מופיע 32. פעמים בששת ימי המעשה, ועוד שלשה פעמים בשבת עצמה. ושם בשבת היא שופטת האם האדם הוא בעל גאווה.
מכאן שהאדם עולה ועובר שלש בתי דין – בששת הימים בית דין של האלוקים, ולאחר מכן לפני השבת בית דין של הויה אלוקים , שהוא בית הדין שנתן לנו את התורה, ואם זכה ועלה לתורה עד כדי כך שהוא כביכול בשבת, ששם הוא תחת מידת הרחמים בלבד , הרי שגם שם הוא נשפט על ידי האלוקים האם יש בו גאווה או לא. תלמיד חכם המלא גאווה אין הקבה והוא יכולים להיות בחדר אחד ולכן האדם יפסיד את כל ה ט ע ם של התורה שלמד. ולכן יש למטרוניטא שני כוחות של זיין מלפניה ומאחוריה, בששת הימים ובשבת עצמה מצד שם האלוקים שמופיע גם שם שלוש פעמים
ואלה המשפטים: ואלה מוסיף על הראשונים עשרת הדברות. פירוש כדאיתא מגיד ד ב ר י ו ליעקב. משפטיו לישראל. וזה המשפטים. יש שתי מדרגות זו למעלה מזו: כעניין יעקב וישראל. כי מקודם צריך האדם לקיים מצוות הבורא בלי חקירת השכל, והוא עניין הדברות, להיות נמשך אחר הנהגת הבורא. מגיד דבריו הוא סדר הנהגתו כמו שכתוב ד ב ר מלך שלטון. ואחר כך זוכין להשיג טעמי המצוות שהם המשפטים שהם על פי השכל.
פירוש: ואלה המשפטים – שים לפניהם כשולחן ערוך המוכן לאכילת אדם (רשי) . חוק הוא דבר שיש לשמרו ללא הבנת הטעם, משפט יש בו טעם רק שהקבה לא הטריח את ישראל לחפש הטעם. ודיברה שבעשרת הדברות היא בבחינת חוק שיש לשמרו ללא הבנת השכל, כי הוא ניתן על ידי האלוקים שנאמר וידבר אלוקים את כל הדברים האלה ורשי מבאר שם אין אלוקים אלא מידת הדין. לאחר שיקיים האדם את הדיברות ללא חיפוש אחר השכל שמאחריהן, יעבור למשפטים שכאן יכול לעשות המצוות תוך גדי חיפוש אחר הטעם כפי שעושה ספר החינוך.
וֿיוצא שפמינו שלפנינו שלוש דרגות של שכל: יתרו הגוי שבא ויעץ משכלו למשה רבנו אודות מבנה מערכת המשפט, ולאחר מכן דיברות שהן כנו חוקים שיש לשמרם בלי חיפוש השכל. מאחר וכך ניתנו, על מנת לקיינן כמו שהן ללא פקפוק למרות שיתכן ויש בהן שכל ברור לכל אדם, כמו לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב. בכל זאת יש לקיימן משום שכך רצה האלוקים ולא מצד השכל, ולאחר מכן יעלה אדם במעלות התורה ויעשה משפטיה – עם חיפוש אחר הטעם
ומדוע שנשמע לדיברות מתוך שהן רצון האלוקים דווקא ולא מתוך שהן שכליות? משל לאבא המאכיל את בנו והוא טועם כל דבר בפיו לפני שישימן בפי הילד. מאחר והוא יודע כי יש לאוכל טעם טוב והוא בריא, לכן הוא מאכיל אותם לבנו. כך הקבה נותן לנו את הדיברות לאחר שטעם אותם – התנהג בעצמו כביכול לפיהן, והוא יודע שהן לטובתנו לכן נתן לנו אותם, ואנו עושים אותן לא מתוך זה שהן שכליות לנו, מסכימות לשכלנו, אלא דווקא משם שהוא טעם אותם ונתנם לנו.
ורק כשהבן גודל וכבר הרגיל עצמו לשמור את מצוות – דיברות השם – רק אז יקיים משפטים, שהן מצוות שיש להן טעם שלפעמים ברור ולפעמים כמוס, ורשאי אדם לחפש הטעם, אבל בתנאי שימשיך לקיימם גם אז.
יוצא שבזמן הבריאה נמלך האלוקים בחכמה (בראשית, בחכמה שבראשו) וברא את שכל האדם. לחוכמה הזאת יש שני פנים – חכמת המדע שבה ברא את העולם, וחכמת המשפט שכן כך ברא את העולם כשהוא יושב על כסא דין המשפט. לכל אדם יש שכל להבין משפט ולחפש את האמת שכן חותמו של האלוקים הוא אמת. רק שבתרבויות שונות האדם יפתח דרכים שונות למצא את האמת כפי שהתרבות שלו תדריך אותו. מתוך שלל האפשרויות של מערכות משפט שכאלה, האלוקים עצמו טעם מערכת אחת שהיא טעימה מאד והיא מערכת הדיברות שנתן לישראל.
ולמערכת זאת יש עומק מצד הויה. כי הרי בית הדין של סיני הוא הויה אלוקים, למרות שרק האלוקים דיבר. בעומק הדברים נמצא הטעם שמצד השכינה. שהוא דק מאד ופנימי מאד שכן הויה הוא סובב כל העולמות והוא פנימי לכל העולמות כולל האלוקים. שכן חסד הוא לעולם שיש אלוקים שופט
דהיינו- אומר השפת אמת – המשפטים הם הפנימיות של הדיברות. כי הן מצד הויה, ובהן הטעם האמיתי של הדיברות, אך אדם צריך להיות ראוי לכך שהויה תשכון בלבו ואז יצלול לקבלת הטעם הטוב של הדיברה
והמונע הראשי מצלילה שכזו, אומר בעל השפת אמת, היא הגאווה שעולה בלבו של תלמיד חכם שלמד תורה. הוא חייב לבטל עצמו וגאוותו ואז יהיה כמשה רבנו העניו מכל אדם ויעמד מול המשפט של האלוקים שבתוך השבת, ויזכה לכך שלבו יהיה כמעיין המתגבר וישפע שפע תורה שבעל פה שיש בה טעם ותתקיים לעולם
בשבת אדם מניח את שורו וחמורו, כלומר את החמור והשור שבתוכנו , את הנפש הבהמית, ומנותן מקם לנפש האלקית, לנשמה היתרה למלא את לבנו . ואין הגאווה באה אלא מצד החמור והשור שבנו. ולכן ניתנה התורה בשבת לפי כל הדיעות.
יוצא שהמונע מאדם להתענג על התורה שבשבת הוא היצר הרע של החמור והשור שבו. כי המשפט הסופי לפני השבת הוא טוב מאד שריש לקיש קראו טוב מוות כלומר רע. לאחר שאדם כבר עלה במדגות הויה אלוקים והתקרב לשבת, איזה יצר רכע נשאר לו? הווה אומר הגאווה.
יעקב………………………….ישראל………
.. ………….אלוקים, אמת …………הויה אלוקים……. …………..הויה
…….ששת ימי מעשה……….שישי לשבת …………………שבת
………………………….תפארת ……………………………
דברות …………….משפטים .
אלוקים ………………….הויה בעומק בפנימיות הויה הכל
בעל השפת אמת מכוון לשבת שבעולמנו, במעבר בין היום השישי לבריאה לשבת הנצחית
הנה אנכי שוולח מלאך לפניך
הקדושה והפנימיות חודרת לעולם מהשבת לשבוע. שהרי לאחר שאלוקים נמלך בהויה בסוף יום השישי לשם בריאת האדם, היא נכנסה כביכול לעולמנו בענוה בראשי תיבות יום השישי וכולו השמים. אבל היא לא הסתפקה בבית דין של מעלה כי היא חפצה לנוח ולשכון באדם ובשבת שלו. אך האלוקים נמלך בה והשתתף עמה כדי שתמלוך עמו על כל העולם. אמנם לב האדם שווה לכל העולם שכן נמלך בששת הימים ועשה אדם, וכל אדם הוא הסיכום של הבריאה וחוזר עליה ברחם אמו, אך בנוסף לזה נמלכו הכרובים זה בזה והשיקו כנף אל כנף באהבה שמימית כפי שמשה תאר אותם על ארון הקודש, ויחד עפו על כל העולם ותקנו אותו באיחודם כך שהעולם התכונן שנאמר בשיר של יום השישי הויה מלך אז תיכון תבל בל תימוט. נוכחותה ביסס את העולם שלא יחרב שהרי לפני. כן חשב האלוקים מידת הדין להחריב את העולם כפי שעשתה בעולמות קודמים. שהרי נאמר ביום עשות הויה אלוקים ארץ ושמים – דהיינו ששני הכרובים עשו שוב את הארץ והשמים באיחודם. והדגש הוא על ארץ ושמים בכוון הפוך לפרק א׳ ששם בראה מידת הדין לבדדה את השמים ואת הארץ. כלומר שני הכרובים טסו כביכול על העולם מיום השישי חזרה על כל הימים עד יום ראשון, כך ביססו את העולם שלא ימוט, ומכאן שהויה נמצאת כביכול בתוך כל יום ויום והשכינה בפנימיות של כל יום מהשבוע כך שאדם העושה מצווה במשך השבוע – נוטע וקוצר ועושה מלאכתו – אם קושר הוא את מלאכתו למצווה הרי שהתקשר לפנימיות העולם בכל מקום. וזהו המלאך ההולך לפנינו בכל השבוע.