הרב צבי אבינר תשפב
Ó
Copy Right 2022
Rabbi Dr Zvi Aviner
פרשת מטות: מדוע מדפיס הנודר קדושה בנידר
מקומה של פרשת נדרים בתורה נראה תמוה – בסוף ספר במדבר שהוא גם סיום דברי הקבה למשה לאמרם לישראל, לפני מלחמת מדיין. האם כל כך חשוב לדבר על נדרים של ילדה ונערה, דוקא ברגע האחרון?
ואמנם אבן עזרא אומר כדרכו שאין מוקדם ומאוחר בתורה וכנראה שנאמרה במקום אחר ובזמן אחר, למשל לאחר מלחמת מדיין. מכל מקום השאלה נשארת מדוע נכתבה כאן?
אברבנאל משיב שמאחר ומשה עולה על הר העברים והוא המומחה היחידי להתרת נדרים, מן הראוי שיבחר ראשי המטות כלומר מומחים אחרים במקומו.
שכן התרת נדרים דורשת מומחיות יתירה כפי שנאמר ״זה הדבר אשר צווה השם״ והלשון מורה על קושי העניין, כמו החודש הזה לכם וכן וזה מעשה המנורה.
וברור שנדר , במיוחד של נערה מתבגרת, נובע מבעיה נפשית עמוקה שגם הנערה עצמה לא יכולה לבטאו בצורה הגיונית מסודרת. למשל נערה האוסרת על עצמה תפוח, או מאכל זה או אחר, או שמקבלת על עצמה התנהגות מסוימת (שבועה) או להמנע מהתנהגות מסויימת. הדבר נכון גם לגבי בנים מתבגרים, אך שכיח יותר אצל בנות מתוך רגישות יתירה שבנשים. התורה מכירה בכך ומקדישה לנשים פסוקים רבים, לא רק משום שלנערה יש מי שמפיר- אב או בעל – אלא משום שנפש האשה היא רגישה יותר.
לגבי האב או הבעל – התורה מאפשרת להפר את הנדר כאילו לא היה קיים, כך שאין הנערה צריכה לעמוד לפני בית דין בחקירה כדי להפר או להתיר. לגבי אשה מבוגרת, אין הבדל בינה לבין גבר בנוגע להתרת הנדר
התורה גם מבינה שלגבי ילדה ונערה מוטב שלא לחפור בנפש לשורש הנדר והאיסור שלקחה על עצמה ומוטב להפירו בשנייה אחת כאילו לא היה. אם תחפור, מי יודע איזה נזק הדבר יביא לנערה כאשר הוא יצוף לגובה השכל, המודע.
אך בעל הטורים והרשב״ם קושרים את פרשת הנדרים לפרשת פנחס הקודמת, שבה מדובר בקורבנות. ואכן רוב הקורבנות על המזבח היו קורבנות של נדבה שהיא נדר.
אבל הקשר לקורבנות הוא מעבר לקשר הטכני, כי כאשר אדם נודר, למשל נדר נדבה של בהמה, הוא מצביע עליה ואומר הרי זו כקורבן. הוא מדפיס קדושה לבהמה על ידי דיבורו. מרגע זה ואילך הבהמה קדושה עליו כמו קורבן, ואם ישתמש בה עובר על מעילה בקודש.
השאלה המתבקשת היא מניין הכח לאדם להעניק קדושה לבהמה, או לחפץ, בדיבורו?0
דברי הצמח צדק
הצמח צדק- בגיל עשרים בלבד, בשנת 1810 – דרש את הדרשה הנפלאה הבאה. שאלתו הייתה מניין לאדם הכח להקדיש חפץ ולהעלותו למעמד של קורבן?
דברי הצ״צ מתובלים בלשון הקבלה וננסה לתרגמם ללשון פשוטה
הקורבנות מכוונות ״לרצונו״ כפי שכתוב בפ׳ ויקרא, כלומר לרצון העליון שהוא מעל הכתר, מעל החב״ד, מעל השכל וההכרה, מעל האני והמידות והמלכות (“זעיר אנפין״). והרצון העליון הוא ראשית הכל, לפני כל ההשתלשלות.
דהיינו בעשרת הדברות נאמר
אנכי (עצמיות)
הויה אלוקיך (מידות)
אשר הוצאתיך מארץ מצרים (מלכות)
זה ״המבנה״ של האלוקות שהתורה רוצה שנדעהו.
ומאחר והאדם נברא ״בצלמנו וכדמותנו״ הרי מה שלמעלה יש למטה, בתוך האדם, רק באופן הפוך כמו השתקפות במי אגם. מה שלמעלה למעלה, הרצון, הוא עמוק בתוך תוכנו למטה , עמוק בנשמה, עמוק מכל הבנה ושכל וחב״ד. והרצון הזה הוא קדוש.
לכן הקורבן לרצונו הוא הקשר בין הרצון הפנימי שבאדם, עמוק מהשכל, ובין הרצון העליון של הקבה כביכול, מעל החב״ד של האלוקות כביכול. הנדר הוא דיבור בין הרצון שלנו לרצון העליון.
ולכן מדפיס הנודר קדושה בחפץ הנידר, ולכן אין נדר תופס בדבר האסור כמו חזיר,. אין אדם יכול לאמר התפוח הזה אסור עלי כחזיר, כי אי אפשר להדפיס קדושה לחזיר. נדר תופס רק בדבר הנידר, שאפשר להשתמש בו בכשרות.
כלומר הנדר מבטא משהוא עמוק יותר מאשר תפילה.
התפילה היא כנגד זמן הקורבנות. שמונה עשרה של שחרית כנגד זמן התמיד של שחר. שמונה עשרה של מנחה כנגד זמן קרבן מנחה של הערביים.
אבל הנדר הוא כנגד הקורבן עצמו, לא כנגד הזמן שהוקרב.
ויתר על כן – הנדר חזק יותר מתפילה. מביע יותר ממנה.
בתפילה אין אנו רשאים לפרט בקשתנו אלא להזכירה באופן כללי ביותר.
למשל כאשר אנו חפצים להתפלל עבור חולה בשמונה עשרה, אנו עושים זאת ברפאנו השם ונרפא – באופן כללי בלי לפרט שם המחלה ושם הרופא וכדומה. וגם כאשר אנו מוסיפים תפילה לחולה בשומע תפילה אנו עושים זאת באופן הכללי ולהשאיר את הפרטים לקבה כביכול. זו ״חוצפה״ להדריך אותו בפרוט מה לעשות
לא כן בנדר. מאחר ובנדרןהרצון הפנימי שלנו פונה לרצון העליון, קדושה מול קדושה, הרי שאנו רשאים לפרט בנדר את בקשתנו ובקול רם לפני עדים. הנודר אומר, כמו יעקב בחלום הסולם, אם תתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ותשמרני בכל אשר אלך ותחזרני בשלום אל בית אבי, או אז אעשה כך וכך. ואין כאו חוצפה ומשא ומתו אלא הרצון הפנימי העמוק של יעקב נו מול הרצון האלוקי.
נשים לב שלפני ששכב על האבנים, התפלל תפילת ערבית ובה לא שטח את בקשתו. רק בנדר עשה כך.
וכשם שיעקב הקדיש את האבן למצבה והתחייב לתת מעשר מכל, כך גם כל הנודר מדפיס קדושה בדבר הנידר. והרי הכלל של חזל הוא וכל הנודר על דעת יעקב הוא נודר.
את הדרשה הנפלאה הזאת דרש צ״צ בגיל עשרים בעיירה קטנה ושכוחה בקצה של בילורוס ושמה לובביץ. כשבעים שנה לאחר מכן חזר עליה אחד מצאצאיו בוינה, כאשר בקהל נמצא פרופ׳ זיגמונד פרויד שמייד תפס את חשיבותה – את קיומו של התת מודע והשפעתו על חיינו, והשאר הוא הסטוריה
דברי הרב קוק זצל
אך הקשר ליעקב לא הסתיים בכך. כותב הרב קוק זצל (פנקס הרואה) את המשפט הבא:
י ״יסוד הנדרים בכללם , הטובים שבהם, להמשיך כח הקיום המעשי באורח הקבוע של החיים״ 0
כלומר האדם הנודר, עושה זאת בדרך כלל בשעת מצוקה נוראה, כמו יעקב שמצא עצמו בודד ורעב ונרדף ללא כל עזרה. למשל במסדרון בית החולים כאשר אהובו עומד לפני ניתוח קשה שעתידו לא מובטח. בשעת מצוקה נוראה כזאת, מוצא האדם קשר לאלוקות בצורה ברורה וגבוהה יותר מכל רגע אחר בחיים. האדם נודר לכן ״רצון מול רצון״, פנימיות מול פנימיות.
אך מטבע הדברים הוא שאין הנודר יכול להשאר לזמן רב קשור כל כך לבורא. לאחר דקות ספורות הוא מוצא עצמו מול הרופא, האחיות, בית החולים ושאר פרטי חולין שהם המציאות. אומר הרב קוק שמטרת הנדר היא להמשיך את הקשר המיוחד שנוצר בזמן הנדר אל תוך המציאות. כל אימת שהנודר מקיים את נדרו, הוא עולה שוב לקשר הראשון.
כך בדיוק עשה יעקב בנדרו באמרו ״והיה הויה לי לאלוקים״. הוא ימשיך את הויה לתוך עולמו של האלוקים, לבית הדין, לשוק, לרחוב, לבית. ובכך יעלה שוב ושוב למעלה החולפת של הנדר, שהיא מעל התפילה, והיא הדרגה הגבוהה ביותר שאדם מתקשר לקבה, ולכן אין מתאים ממנה לסיים בה את ספר במדבר ואת דברי הקבה למשה שיאמרם לישראל