פרשת תזריע תשפ
הרב דר צבי אבינר
התחשבות ביולדת
נדון בטומאת היולדת, בברית המילה ובקרבן חטאת שהיא מביאה
אשה כי תזריע וילדה זכר
וטמאה שבעת ימים כימי נדת דוותה תטמא
וביום השמיני ימול (יב א-ג)
טומאת היולדת
החידוש כאן הוא שמילה שחלה ביום השמיני דוחה שבת. ולפי רבי אליעזר היא מבטלת את השבת עד כדי כך שאפשר להכין מכשירי מילה בשבת. כלומר להדליק אש, ולחדד סכין ואפילו לעשות סכין אם יש צורך בכך, והגמרא אומרת שבמקומו של רבי אליעזר הקפידו לעשות כך בשבת להראות את תוקף הדין
אך כדי שהמילה תדחה שבת, על תהליך הלידה להיות משלם מתחילתו ועד סופו
כלומר שרשרת האירועים מההזרעה עד הלידה חייבת להיות משלמת ובקודשץ
דהיינו,
על האם להיות יהודייה מרגע ההזרעה. אם הייתה נכרית והתגיירה כאשר היא מעוברת, הדין הוא שהמילה של הילוד אינה דוחה שבת. ואז יש שאלה האם המילה היא מילת גיור של היילוד או מילת אברהם אבינו שמוטלת על כל יהודי.
וכן כדי שהמילה תדחה שבת, על היילוד להיות ראוי למילה כבר מלידה, כלומר שהוא מוכר כזכר, שהוא בריא וכדומה. ותנאי נוסף : על האם לקבל טומאת יולדת. אם איננה טמאה, למשל אם העובר יצא שלא כדרך שנזרעה, כגון שיצא בניתוח קיסרי (יוצא דופן) אזי אמו איננה טמאה ואז המילה אינה דוחה שבת אפילו אם הוולד שלם. על העובר להיות בעל צורה של זכר לפחות בשלב כל שהוא ברחם.
והאם איננה טמאה אם הוולד היה נימוך בלי צורה, אך היא טמאה אם היה לו צורת ילד זכר, אפילו אם נולד מת
כלומר האם תלויה ביילוד, והוא תלוי באם. אם האם איננה טמאה, אזי המילה אינה דוחה שבת. ואם אונו ראוי למילה, אמו אוננה טמאה.
התורה רואה את האם והוולד כגוף אחד, קשורים זה בזה, ויש לכך משמעות גדולה כפי שנראה
מדוע המילה דוחה שבת?ם
אברהם אבינו הצטווה על המילה, אך כאן משה רבנו לא חזר על המצווה אלא הוסיף נדבך חדש שהמילה בזמנה דוחה שבת.
והגמרא שואלת במסכת סנהדרין מדוע אם כן לא יתחייבו כל בני נח במילה? הרי אברהם היה בן נח שנוספה לו מצווה שמינית של מילה, אך עדיין היה בן נח! (שאלת משנה למלך על הרמב״ם בהלכות מלכים). מדוע רק בני קטורה חייבים במילה ולא שאר בני נח?
והתשובה היא, כדברי הגמרא שם, שאנו הולכים לפי הכלל שכל מצווה שנתנה לבני נח ומשה חזר עליה לישראל, הרי לזה ולזה נתנה והיא מחייבת את שניהם, בני נח וישראל. לעומת זאת, כל מצווה שנאמרה לבני נח ומשה רבנו לא חזר עליה לישראל, נתנה לישראל בלבד.
כלומר כל שבעת המצוות של נח – עבודה זרה, גילוי עריות, שפ״ד, גזל ודינים ואבר מן החי – משה חזר עליהם בפרוש לישראל ולכן כולם חייבים בהם, בני נח וישראל.
אך מצווה שנאמרה לבני נח, כגון מילה, ומשה לא חזר עליה לישראל, הוא הוציאה מידי בני נח וחייב בה את ישראל בלבד.
כי משה רבנו ״מכבד״ את נח. לבניו הוא אומר עליכם לשמוע לנח ולקיים את מה שאמר לכם , ומצווה שנח לא הכיר, כגון מילה וגיד הנשה, על ישראל בלבד לקיימה כי היא איננה נושאת את חותמו של נח.
וכן יש להבין כך את מצוות פרו ורבו. שהיא אמנם ניתנה לאדם הראשון ולנח, אך משה רבנו לא חזר עליה לישראל ולכן הוציאה מידי בני נח כמצווה והשאירה לישראל בלבד כמצווה. ( שבו לאוהליכם שלפי המדרש מכוונת לפרו ורבו איננה לפי ההלכה מקור לפרו ורבו לישראל).
כלומר בסיכום כאן בפרשתנו משה לא חזר על מצוות מילה לישראל אלא רק העלה אותה מעל לשבת, שהיא דוחה את השבת. ובכך הגביל אותה כמצווה על שומרי שבת, והוציאה מבני נח.
משה רבנו בונה מושג חדש שהוא עם ישראל , אבר מיוחד ממשפחת העמים של בני נח. והדבר המפריד בין ישראל לעמים היא הקדושה של השבת. שכן כל המצוות שבעשרת הדברות הן חזרה על השבע מצוות של נח, מלבד המצווה הרביעית שהיא שמירת שבת.
מה ההיגיון מאחורי המילה שכה חשובה שדוחה שבת?
יש לזכור את פרשת כי תשא ששם כתוב ״ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם״ ואומר שם רבי שמעון בן מנסיה שהיא נתונה בידיכם ואין אתם נתונים בידה, כלומר פיקוח נפש דוחה שבת. ומעיר שם אור החיים הקדוש שמכאן למדים שקדושת ישראל גדולה מקדושת השבת. כה נרגש הוא שהוא אומר ישתבח שמו הגדול!
ואם קדושת ישראל גדולה מקדושת השבת, הרי שהמילה שהיא מיוחדת לישראל תהא דוחה את השבת.
טומאת היולדת
מדוע היולדת טמאה? אין זה קשור להפרשות כי יש לידה יבשה בלי דם ובלי הפרשות, כותב הרמבם כרופא מנוסה. ויש מליון הצעות מדוע היא טמאה, אך הפרוש המתקבל ביותר על הדעת הוא שהתורה חפצה להגן על היולדת – מבעלה. הפרוש המעשי של טומאה כאן הוא שהיא אסורה לבעלה שבעת ימים לפני הברית.
אילו הייתה התורה אומרת לבעל שאסור לו לגעת באשתו בימים הללו שלאחר הלידה הקשה, מסתבר שיהיו רבים שלא יקפידו על כך, במיוחד בתקופה של שמחה במשפחה. חזקה על בעלים כאלה שיכפו עצמם על נשותיהם גם בתקופה רגישה זאת. אך אם התורה אומרת שהבעל נטמא בכך, חזקה שיפרוש מאשתו. כי מי הוא זה שיסכים להיות טמא?
ואמנם כאשר שאלו התלמידים את רבי שמעון בר יוחאי מדוע האשה טמאה שבעת ימים לזכר, ושבועיים לנקבה, אמר בפשטות שכאשר כולם חוגגים את המילה בשמיני, האם אפשר לעצור את הבעל (ואשתו) מלקיים יחסי אישות? כלומר השיקול הזה הוא מכריע
טומאה מלהכנס למקדש
וכשם שהתורה מרחיקה את האשה מבעלה, היא גם מרחיקה אותה מלבא למקדש. שכן אין היא זקוקה לכך בתקופה זאת. הרי כל מעיינה של היולדת הוא ליילוד שבחיקה, מדוע שתבא למקדש?
ועוד – הרי חווה אמנו היתה הראשונה בעולם שהכירה את הוויה בלי אלוקים, כפי שכתוב ״ותקרא שמו קיין כי אמרה קניתי איש את הויה״ ואומר שם רבנו בחיי שזו הפעם הראשונה ששם הויה מופיע לבד בתורה. חווה אמנו, באחזה את הילד הראשון בחיקה ,כשהיא מלאה התרגשות והתפעלות מהבריאה, ולבה מלא אהבה וחמלה ואושר ותקווה לעתיד טוב, כפי שכל יולדת חשה, היא זאת שחוותה את הוויה. היא זאת שחשה מה שהקבה חש כלפינו.
אם כך, אומרת התורה, אין היולדת צריכה לבא למקדש, שכן הוויה נמצאת שם לידה, ליד מיטתה. שבי בבית שלושים ושלושה יום לזכר וכפליים לנקבה, עד אשר תיפוג הרגשת הפלא מלבה ואז תבא להראות לפני השכינה במקדש
ומדוע מביאה חטאת
יש האומרים שהכוונה לסדר העלאה של קרבנה כמו שמעלים חטאת, כלומר הדבר טכני בלבד.
אך יש לכך עומק גדול יותר.
אומר השפת אמת שהקדושה שבלידה פגה במשך שלושים ושלושה הימים ולכן מביאה חטאת. יש ירידה מהקודש לחול וזה מצריך חטאת.
אבל הרבי מקוצק אומר ההפך, שהקדושה שחזתה היולדת בשעת הלידה פגה מיד, וכוחות הטומאה עולים בעקבותיה ולכן היא מביאה חטאת. ואולי יש כאן הבנה לתופעה של דפרסיה לאחר הלידה שתוקפת נשים רבות.
כלומר לפי השיטה הראשונה הקדושה פגה בהדרגה ויורדת לאחר תקופת הטהרה ואז בסופה היולדת מביאה חטאת.
ולפי הרבי מקוצק הירידה חדה, ומשם עלייה הדרגתית עד שלושים ושלושה יום ואז מביאה חטאת. המספר לג מזכיר לג ימים שבספירה שדרכם עולים לקראת שבועות.
ונזכה שיבנה בית המקדש בימנו אמן