פרשת לך לך תשפא
הרב צבי אבינר
מה חידש אברהם בברכת מגן אברהם
אחר הדברים האלה היה דבר הויה אל אברהם במחזה
ויאמר אל תירא אברהם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד
ויאמר אברהם א-דני אלקים (כתיב הויה וקרי אלוקים) מה תתן לי ואנכי הולך ערירי
ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר
מכל הברכות בשמונה עשרה, יוצאת דופן היא הראשונה “מגן אברהם” שאין אדם יוצא ידי חובתו אלא אם אמרה בכוונה. ולא מדובר בכונה לצאת ידי המצוה אלא כונה במובן הבנה. אם אינך מבין מה ששפתיך אומרות לא יצאת. כלומר הברכה מכילה יסודות גדולים ביהדות.
ואמנם הברכה מכילה שלשה יסודות של האמונה- “קונה הכל” , שם א-דני, ו”מגן אברהם” וכולם קשורים לפרשתנו.
מהם שלשת היסודות הללו שבלי להבינם לא יצאנו כדי חובת שמונה עשרה?ו
קונה הכל
אחר הדברים האלה -קשר לקטע הקודם, מלחמת המלכים
ובקטע שלפני כן ברך מלכי צדק את אברהם “ברוך אברהם לאל עליון קונה שמים וארץ” ואברהם תיקן אותו “הויה אל עליון קונה שמים וארץ”.
והמפרשים אומרים שמלכי צדק היה תלמידו של אברהם וממנו למד את התואר “קונה שמים וארץ”, שהוא חידוש באמונה בכלל. כי אין לך תרבות או אמונה בעולם שיחסה לאל בעלות על העולם, שהאל קנה אותו. כי ממי קנה? מי מכר לו את העולם?
אלא כפי שחזל אומרים – אברהם האמין שהקבה “קנה” את העולם בזכות היוצרים, כאומן הקונה את יצירתו.
את העקרון הזה של זכות היוצרים למד אברהם בילדותו מאביו תרח
חזל מספרים סיפור מצחיק שכל ילד יהודי מכיר מבית הספר. תרח, אביו של אברהם היה לא רק כומר מסור לעבודת אלילים אלא גם אומן שפיסל אותם בחנותו למכירה. אברהם כילד עזר לאביו בחנות. יום אחד שאל אברהם את אביו:באיזה זכות אתה מוכר את האלילים הללו? ענה האב בזכות היוצרים. אני עשיתים ולכן יש לי זכות למכרם. שאל אברהם: אם כך, היש לך גם זכות להרוס אותם? האב לא ענה אבל שמר את הדבר בלבו. יום אחד כשהיה אברהם לבדו בחנות לקח מקל ושבר את כל הפסילים מלבד הגדול שבינהם שבחיקו שם את המקל כשחזר אביו וראה את ההרס, אמר לו אברהם הפסל הגדול עם המקל שבר את כל הקטנים. כשהרים האב גבה בתמהון אמר אברהם אם אינך מאמין שיש להם חיים, מדוע אתה עובדם?
הסיפור המפורסם הזה מצחיק, אבל חזל סיפרוהו כי יש בו את היסוד המשפטי שאברהם למד מאביו- זכות הבעלות של היוצר על יצירתו.
חזל ממשיכים לספר שאברהם כבחור הבחין שהעולם הוא נאה. היתה לאברהם נפש אומנותית שכנראה ירש מאביו. בהתלהבותו קרא “כמה נאה בירה זאת!” ואז המשיך “אם כן, יש לבירה בנאי ארכיטקט שיצר אותה”. ואז המשיך ואמר:”היוצר הוא גם בעל הבירה, בזכות היוצרים”. הוא “בעל הבית” ואני אורח – או פועל – בדירתו. כפי שאמרנו היה זה רעיון חדש ומוזר בימים ההם ליחס לבורא בעלות על העולם, שהוא קנה אותו מתוקף זכות היוצר . (לבעל הכנעני אל הפריון אין קשר לבעלות על העולם )
רק בגיל 58 פגש אברהם את נח שלימדו את עיקרי האמונה מאדם הראשון והלאה. אברהם הפך להיות בן נח (רמבם הלכות מלכים) . אבל התגלה בו מרכיב חדש של הקרבה עצמית שלא היה בנח. הוא ראה לנכון ללמד ולהפץ את האמונה ואף הושלך לכבשן האש עם אחיו. הוא ניצל והיה לנביא השליח הראשון למען האמונה.
היוצא מאמונתו בבורא שהוא בעל הבירה היא שלילת גזל כפגיעה ברכוש הבעלים האמתים, בורא עולם. היה זה צעד נחוץ בדורו. גזל נעשה גם בזמן המבול, אך על רמה אישית. בדורו של אברהם למדה האנושת דבר חדש- גזל מאורגן ויצירת אמפריות המבוססות על פלישה לשכן, לקיחת שלל ותפיסת כח אדם זול לעשות כל עבודה קשה. שיטה זאת נמשכה כמעט עד ימנו.
אברהם לעומת זאת טען שהכל משלו ולכן גזל אסור. גם במסעיו בארץ ישראל הקים אשל- אכילה שתיה ולינה בחינם לעוברי אוחר. כשהודו לו אמר להם נברך לאלוקינו שאכלנו משלו.
וכדי להגדיש את עמדתו , מתארת התורה את כל הקבוצות שפגש בארץ כעוסקות בגזל. כך .
הכנעני אז בארץ– אומר רשי שהכנעני שהם בני חם היו כובשים את הארץ מידי בני שם שהארץ שלהם לפי הברית של בני נח
ואז נחטפה שרה בידי פרעה
ואז נפרד אברהם מלוט על שום שרועיו גזלו מים במני המקום
ואז נקלע אברהם למלחמת המלכים שבאו מהצפון לגזול מס ממלכי הדרום . דוגמא טובה לאמפריות שהקימו בני דורו המבוססות על גזל מאורגן בקנה מידה גדול. ושם סירב אברהם
לקחת מחוט ועד שרוך נעל ממלך סדום שהיה אלוף בגזל
א-דני
לאחר שהבנו מה חידש אברהם ב”קונה הכל” , נעבור ליסוד הבא שיסד אברהם באמרו “א-דני אלוקים מה תתן לי ואני הולך ערירי”. חזל אומרים שעד שבא אברהם לא היה אדם שקרא לקבה א-דני. כלומר נתן לקבה שם חדש .עד כה הקבה היה ידוע בשמות המידות- הויה ואלוקים- שלפי המסורת היה זה אדם הראשון שקרא כך לקבה עוד בעדן, כשנתן שמות. וכאן אברהם מוסיף שם חדש וזה דבר לא פשוט. האם השם החדש יתקבל על ידי הקבה?
כדי להבין את השם החדש נקרא את הקטע.
אחר הדברים האלה היה דבר הויה לאברהם במחזה
ויאמר אל תירא אברהם שכרך הרבה מאד
לפי הפשט הקבה נגלה לאברהם במחזה, ואברהם היה כבר מקודם ירא מאד. כפ שרשי אומר שחשש שבנצחונות מיצה את שכרו בעולם הזה או בעולם הבא. המחזה מתיחס לקבה שהתגלה אליו בתמונה. אבל המדרש אומר שמכל לשונות נבואה המחזה הוא הקשה ביותר, כלומר הקבה הראה לאברהם בתמונה מחזה קשה שהפחיד את אברהם. בדרך כלל יש הבדל בין מחזה שהנביא רואה בתמונה, ונבואה שהיא במילים שעל הנביא לאמר בפה, שכן נבואה היא מלשון ניב (אבן עזרא) . לפעמים יש התאמה מלאה בין המחזה שבתמונה ובין המלים שהנביא אומר, ולפעמים הנביא יאמר דבר שלא בדיוק מתאר את התמונה, במיחד עם התמונה קשה.
מה היה במחזה שכה הפחיד את אברהם?
אם נלך בעקבות הפרוש הראשון הפשוט, שאברהם חשש שמיצה את שכרו, יוצא שאברהם בשלב זה עבד את השם עבור שכר. וזה מתאים לתפיסת קונה הכל, שהבורא הוא בעל הבית שנאמן לשלם שכר פועליו, כפי שהמשנה בפרקי אבות אומרת.
אבל אברהם עצמו אומר מה הפחיד אותו כל כך-
ויאמר אברהם א-דני אלקים (כתיב הויה וקרי אלוקים) מה תתן לי ואנכי הולך ערירי
ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר
הרי שאברהם ירא היה שילך לעלומו ללא בן. האם דאג כל כך על רכושו? יש הרבה מיליונרים ערירים שיודעים שרכושם לא יעבור לבנים או בנות ולכן הם מורישים אותו למוסגות שונים או לאנשים שונים, עך האין הם יראים במיוחד על כך. האם אברהם כה דאג לגורל הכסף והזהב והמקנה שברשותו? אלא שירא היה שלא יהיה לו יורש רוחני.
ואמנם במסעיו בארץ פגש אברהם קבוצות שונות שעבדו עבודה זרה ועסקו בגזל, כפי שראינו לעיל. אפילו מלכי צדק תלמידו האמין ב”אל עליון קונה שמים וארץ” אך שכח להזכיר את הויה ואברהם תיקנו. יש אומרים ש”אל עליון” מרמז שמלכי צדק האמין גם באלילים פחות עליונים כלומר בשיתוף (אברבנאל ). אפילו בעלי בריתו של אברהם, ענר אשכול וממרא, שקבלו עליהם ש בע מצוות בני נח, כשהגיעה שעת מבחן הם לא עמדו בפיתוי ולקחו חלק מהשלל, בשעה שאברהם סירב לקחת מחוט ועד שרוך נעל כי הרי נגד גזל. גם אליעזר שנקרא דמשק כי דלה מתורת רבו והשקה אחרים, כלומר היה פעיל בהפצת האמונה, גם עליו לא סמך אברהם כיורש ואכן לאחר מות אברהם חזר אליעזר לסורו לפי חזל.
ואם אברהם ילך לעולמו ללא יורש רוחני שימסור נפשו למען האמונה, מה יהיה על העולם? אמנם שם בנו של נח היה עדין חי ב”אקדמיה של שם ועבר” ליד ירושלים, אך הוא היה זקן ולא הפיץ האמונה בחרוף נפש הדרוש. רק בן יוכל ללכת בדרכי אביו אברהם ולהמשיך את האמונה בחרוף נפשו הדרוש. ובלי בן שכזה, היש לעולם סיכוי? ולכן היה אברהם ירא כל כך.
מה שהנביא רואה במחזה בתמוה אפשר שיתגשם ואפשר שלא. עצם העובדה שמראים לו את התמונה יש בה רמז לנביא שילך ויטיף וינסה להביא לכך שהתמונה לא תתגשם. כשירמיה רואה את החורבן בא, הוא יודע לעליו לעשות הכל שהתמונה תשאר חזון שלא יתגשם.
וכדי שלא תתגשם, עליו להביא בן לעולם שילך בדרכו המיוחדת, במסירות נפש
אבל מה הסיכוי שיולד לו בן, כשהוא בן שמונים ושש ואשתו שרה כבת שמונים? סיכוי אפסי
האם רשאי אדם להתפלל על דבר שאינו אפשרי מצד הטבע? הרי אין מתפללים לנס.
כלומר הוא עדיין רואה את הויה וזוכר את הבטחתה שיהיה לו זרע לברכה, שנאמר ממך מלכים יצאו
אבל גם הוא רואה את המציאות הקשה הנכתבת בידי האלוקים בורא העולם. מציאות טבעית שאומרת ההפך, שאין סיכוי שיולד לו בן בגיל כה מפלג.
כלומר הוא “רואה” את הויה וזוכר את הבטחתיה, אך שפתיו אומרות “אלוקים” בעל המציאות.
לכן הוא פונה לקבה בשילוב המיוחד של השמות- כתוב “הויה” אך מנוקד אלוקים. עיניו רואות הויה אך שפתיו אומרות “אלוקים”, המציאות , האלוקים, מכסה כביכול את שם הויה.
חזל קראו לשילוב הזה רחמים בדין. הרחמים מאחור מכוסים על ידי הדין מקדימה.
כאשר שתי המידות ניצבות אחת מאחרי השניה,הן מסכימות זו לזו. אין ביניהם דיון . בשעת הדיון כל מידה משמיעה את דעתה, הויה אומר כך והאלוקים אומר כך. דוגמא לכך היא בית הדין של מעלה לפני המבול. התורה מתארת בפרוט רב את הדיון הזה, כשכל מידה משמיעה את דעתה. בשלב זה של הדיון , יכול אדם לשנות את פסק בדין על יד כך שיחזור בתשובה ויבקש סליחה.
אך כאן אברהם מבטא בדבריו שהוא עומד בפני בית הדין בשלב מתקדם, כשהדיון נגמר והמידות נצבות אחת מאחורי השניה בהסכמה. זה מצב סופי לפני פסק הדין. בעצם ההצגה הזאת של המידות, אברהם מבטא את הכרתו המלאה על חומרת המצב, שקשה מאד לשנותו.
אך הוא ממשיך, בזכרו את הבטחת הויה שיהיה לו זרע.
ולשם כך הוא מקדים שם חדש “א-דני הויה (קרי אלוקים) מה תתן לי.”
א-דוני משמעו אתה קנית אותי, כי אתה יצרתני, ואני עבדך. אתה לא רק קונה שמים וארץ, אלא קנית אותי.
בכך התקדם אברהם צעד מעל “קונה שמים וארץ.” אני לא פועל העובד עבור בעל הבית, אלא עבדך.
וכעבד, אקבל עלי כל פסק שתתן ..
וזו הקדמה נאה , מעין ריכוך לפני תפילתו “מה תתן לי ואני הולך ערירי” כלומר אני זקוק לבן.
אבל י חזל אומרים שא-דני הוא לא רק דרך לבטא ענווה אלא שם חדש שאברהם נתן לקבה. כלומר יש בו עומק גדול יותר מסתם כיבוד.
האדון יותר קרוב לעבדו מאשר המלך. הויה אלוקים הוא מלך, כפי שאומרים ב”שמע”. האדון רואה את עבדו יומם ולילה. היחס בין האדון לעבדו הוא יותר אנטימי מהיחס בין המלך לנתיניו. .
חזקה על האדון שישמע את בקשתו הסמויה של אברהם, יותר מאשר המלך הרחוק.
הנה דיאגרמה
הויה אלוקים
מלכות
אדון
אברהם
משל למה הדבר דומה? לממשל הפדרלי שהוא רחוק וגבוה, לממשל המדינה שהוא קרוב יותר לאזרח, והממשל המקומי שמכיר את האזרח באופן אישי
מבחינת הביצוע, הממשל המקומי קובע את המציאות. האדון כביכול יקבע מה יהיה בשטח. ואליו פונה אברהם בתפילה
ואפשר לראות את היחסים בדיאגרמה אחרת . השם א-דני מופיע בכתוב לפני השילוב הויה ניקוד אלוקים. הוא עוקף את בית הדין ופונה להויה עצמה כאדון הכל (כך אמר למלכי צדק)
א(ני הויה (קרי אלוקים
כלומר אני יודע שפסק הדין עומד לצאת ואין דרך פתוחה לפני לשנותו בטענות או בקשות. הדיון נגמר. אך אני פונה אליך הויה כאדון הכל, שהכל שלך מתוקף היוצר, שאני שלך בתוקף היוצר. אליך אנו שוטח בקשתי לבן.
ומכאון ואילך אנו הולכים בדרכו של אברהם ופונים להויה בשם החדש א-דני. הוא לא מחליף את הויה אלא מבטא את שלטונה כיוצר הכל שאנו עבדיו.
לכן בכל מקום שעיננו רואת הויה בכתוב, אנו נבטא א-דני, כפי שהניקוד מראה, חוץ מהקומות שהניקוד מורה על קרי אלוקים.
נסכם כמה הביטים של אדנות
ראשית למדו חזל מכאן שלעולם לא ימנע אדם מלבקד רחנמים, אפילו אם חרב חדה מונחת על צוארו
שנית אנו עובדים את הקבה כעבד שלא אל מנת לקבל פרס אלא לשמה. אמנם לילדים אומרים עשה מצות כי יש שכר בעולם הזה ובעולם הבא, וכך גם אומרים לאדם שלא למד. אבל ככל שהאדם מחכים הוא מבין ששכר מצווה היא מצווה. שיש לעבוד את השם לשמו וללמוד תורה לשמה
שלישיית, כמו אברהם, אנו פונים בתפילה לא למידות – הויה או אלוקים – אלא לאדנות, ומקבלים את הפסק כעבד . התחינה בנעילה יום כיפור האומרת מידת הרחמים עלינו התגלגלי היא אמנם שלא כראוי והרבה כתבו כנגדה. .
רביעית, בכל מקום שהכתוב מור הויה, אנו מבטאים א-דני, כפי שמורה הניקוד. חוץ מהמקום שבו הניקוד מורה על אלוקים. הניקוד תחת הויה שייך בדרך כלל לא-דני. .
חמישית, היות וגופי שייך לא-דוני, לכן באה מצוות מילה שהיא חותם האדון בבשר העבד (ספורנו) המילה היא אישור לכך שהקבה אכן קיבל את השם החדש א-דני.
השלכה נוספת- היות וגופי לא שייך לי אלא ליוצרי, הרי שאין בי יכולת לתרום אברי לכל דבר שהוא. אם יש צורך באברי לרפא ולהציל חיי אדם אחר, קבוצת רבנים יכולה לאשר לקיחת האבר הדרוש
. י
.
שימוש בתואר החדש
גם משה רבנו השתמש בביטוי אדני הויה (ניקוד אלוקים) כשביקש והתחנן לעבוד את הירדן למרות שכבר ניתן הדין
וכך עשו גם כל נביאי ישראל לפני החורבן. הם פונים להשם בכינו אדני הויה (אלוקים) בתקווה שאולי המחזה הנורא של החורבן לא יתגשם
מגן אברהם
עכשיו שלמדנו קונה הכל ואדנות, נעבור לסיום הברכה הראשונה מגן אברהם. מה פרושה?ם
לפי הפ הפשט, מגן מפני מה שאברהם ירא.
ראינו שאברהם היה ירא שלא יהיו לו יורשים ראויים. כי אמונתם לא שלמה.
והיות והיה כה רגיש לגזל, אפשר לאמר שהיה ירא שהיורשים הלא ראויים יגזלו את תורתו, ישנו אותה ויאמר שמה שהם מלמדים היא האמת.
הנה זה בדיוק מה שקרה. כיום אנושות מחולקת לשתי מחנות ענק, איסלם ונצרות, וכל אחת טוענת לאמת. רק קבוצה זעירה על המפה, היהדות, ממשיכה את מורשתו האמיתית של אברהם. ואפשרות כזאת מילאה את לב אבהם אימה. אם כך, כיצד יוכלו בניו להוכיח שהאמת אתם ושרק הם יורשיו הרוחניים האמיתים?
ענה לו הקבה אל תירא אברהם, אנכי מגן לך. שמי יוכיח לבניך שהאמת איתם.
אתן לך קוד סודי שרק הם יוכלו לקרא. והקוד הזה טמון בשמי. הוא יגן עליהם מפני הגנבים
הנה הקוד: הסודי: שם הויה בניקוד אלוקים. כתיב הויה וקרי אלוקים . מי שידע לקראת זאת נכון ולהסביר זאת, סימן שהוא יורש.
והנה אין לך תרגום של התורה ליונית או ללטינית או לאנגלית או ליפנית שמבדיל כאן בין הכתיב והקרי. אין הם מודעים לכך שהניקוד מעל ומתחת להויה שייך לאלוקים.
ואין הם מודעים לעובדה שבדרך כלל הניקוד מעל ומתחת הויה מסמן שכתוב הויה אך הקרי הוא א-דני.
הם מביטים התנך שלנו, רואים הויה וניקוד קמץ, כולם וכו. ובטעותם הם נופלים בפח ןצחברים את הניקוד לשם הויה וקוראים זאת כשם אחד -י-הו-וא, וכדומה, כל מיני שמות חסרי שחר
ובודאי שאין הם מודעים לשילוב של הויה ואלוקים.
כלומר הקוד עדיין פועל להפליא להבחין בין גנב לבעליה האמיתיים שך הץורה, לישראל . .
וזה פרוש נאה למלים מגן אברהם.
אלו כמה יסודיות שכל אדם חייב לכוון ולהבין בבכרכת מגן אברהם, שבלעדיהם לא יצא ידי חובתו