ב
תשפא
שיחה עם צליל
בראשית
נעשה אדם בצלמנו כודמותנו – במי נמלך הקבה ולשם מה
ויאמר אלוקים נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו
הפסוק חשוב כי מלמדנו מי ברא את האדם, מתי, איך ולשם מה.
לפנינו אחד הפסוקים הידועים ביותר, המצוטט ביותר בכל העולם. דנים בו מבחינה פילוסופית, תיאולוגית, ליגלית וכיסוד לזכויות האדם. אבל אנו נלך כאן בדרך שסללו חזל. ונשאל : מיהו המדבר?
והתשובה : האלוקים שאנו מכירים אותו מפסוק א’ שנאמר “בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ”.
צה משמעות השם? מלומדים אומרים שאלוקים קרוב ל”אל”., חזק . ואכן מקובל הפרוש “בעל הכוחות כולם” . .
אבל רשי הקדוש אומר בפתיחה לעשרת הדברים: “וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר דייין להעניש“.
כלומר העולם נברא על ידי מידת הדין. לשם מה? הווה אומר על מנת לעמוד בדין.
הוכחה? ראש השנה , שהוא יום הרת עולם, ואנו אומרים מיד אחר התקיעה “היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים”. כל העולם, שמים וארץ, עומדים בדין
רשי מדגיש:: דיין להעניש. מדובר בדיין קשה, שדרישותיו קשות
האם העולם יעמד בפני מידת הדין הקשה? ספק, ולכן מוסיף רשי
בראשית ברא אלוקים- ולא השם (הויה) שבתחילה עלה במחשבה לבראו במידת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מידת רחמים לדין שנאמר ביום עשות הויה אלוקים ארץ ושמים”
כלומר המלה בראשיח מרמזת שבתחילה היה זה האלוקים שברא שמים וארץ, מידת הדין הקשה, אבל לאחר מכן שיתף עמו בבית הדין את מידת רחמים.
רשי קורא את בראשית כאילו “בהתחלת הסיפור.” בתחילה חשב לברא שמים וארץ במידת דין, ואז שיתף מידת רחמים.
השאלה היא: , “עלה במחשבה” של מי? רשי לא מגדיר, כי מדובר ב”אין סוף” אוו ה”עצמיות” של הקבה שהיא מעל תפיסת אדם ומעבר לכל הגדרה. ה”אין סוף” חשב בתחילה לברא את העולם במידת הדין, ושיתף עמה את מידת הרחמים. מכאן שמדובר בהנהגות שונות, ולא חס ושלום באלהויות שונות. הרמבם אומר “נעלם וגם אין סוף לאחדותו”, ובכך הוא מזכיר שלש רמות: נעלם, אין סוף ואחדות. הנעלם הוא הקבה מעל תפיסת אדם ומעל כל כינוי, ה”אין סוף” הוא קרוב יותר אלינו, הוא גדול לא רק מבחינה מתימטית, אלא שאי אפשר להגדירו. כל כינוי מגביל את האין סוף. “אחדותו ” קרובה אלינו משום שאנו מצווים לדעת שהוא אחד.
דהיינו בסיפור הבריאה “חשב “האין סוף בתחילה לברא שמים ואורץ במידת הדין, אך ראה שאין העולם עומד בכך לכן שיתף עמה את מידת הרחמים ששמה הויה, כפי ששנאמר בפרק ב’ “אלה תולדות השמים והארץ ביום ברא הויה אלוקים ארץ ושמים”.
והזוהר בפרשת אחרי מות אומר בפרוש “כל מקום שכתוב אלוקים זו מידת דין, וכל מקום שכתוב הויה היא מידת רחמים.
ההכרזה שהעולם נברא על מנת לעמוד במשפט, היא עצמה חידוש תורני עצום ואין כל דת אחרת או תרבות אחרת כלשהיא שאמרה כך. המשפט נחשב בעולם העתיק לעניין שבין אדם לחברו, בין איש לאיש. מה לאל ולמשפט? לא עלה על דעתו של מישהוא שהאל ברא את העולפ בדין על מנת לעמוד במשפט. כל העמים סיפרו שהעולם נברא על ידי אלים שקועים בדרמות מכוערות , בדרך כלל סובבות בעניני זימה וקנאה של אליל זה מול אחר. בזמן משה, האל המצרי “רע”, למשל, הכניס את האלילה “נון” להריון, ואז בקע את בטנה, הרג את העובר מחשש שימרוד בו וזרק את הביצים לים ליד עכו. האם האלילה בכתה והתאבלה,ובבא האביב צללה לים, הוציאה את הביצים וחיתה מהם מחדש את עוברה המת. כך נולד העולם. גם היונים , הבבלים ושאר התרבויות בעולם סיפרו סיפורים דומים של קנאה וזימה. לא היה אחד שסיפר כי העולם נברא על ידי מידת הדין לעמוד בדין. גם היום, אלה הטוענים שהם יורשי היהדות ושהתורה שלהם, אין הם מודעים כלל למסר הבסיסי ביותר שלה- שהעלם נברא כדי לעמוד במשפט. הרי הם קוראים לאלוקים “גוד”, מושג שאין לו קשר לדין . .
המסר הזה חשוב גם באופן אישי, כי הוא דורש מאתנו אחריות למעשנו. אני ראיתי אנשים ששנו את אורח חיהם רק מתוך ההכרה שהם עומדים במשט, ולא רק באהבה ללא גבול. המסר גם אומר לאדם שהוא כאון לא לבד, שמישהוא עוקב אחריו ורושם כל פעולה ומחשבה שלנו בספרו , ופעם בשנה בראש השנה הספר נפתח ומאיליו יקרא, וכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום כדי לקבע את גזר דינם.
איך יכול העולם לעמוד במשפט? היש לו דיעה? התשובה היא שהמשפט נערלך בין הבורא לברואיו ואין אנו יכולים לדעת את פרטיו. אבל אנו יודעים למשל שכל העולם חייב לשמור על חוקי הטבע שאותם הציב האלוקים. המושג דין פרושו גם דיקנות. אם יסטה העולם טיפה מהחוק שקבעה מדית הדין הוא לא יעמוד לרגע. אם יסטה מטען האלקטרון רק מעט, נקבל עולם חדש. כמובן שלגבי האדם שהוא בעל דיעה, המשפט בנוי על מוסר וערכים והתורה.
מה דרכה של מידת הדין? אם אנו עומדים לפניה בדין, מן הראוי הוא שנבין את דרכיה
אנ יודעים על דרכה של מידת הרחמים מתוך “יג מידות” שהקבה מסר למשה לאחר חטא העגל, והם הבסיס של סליחות ותפילת יום כיפור. השם (הויה הוא אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד. אבל אין לנו תיאור דומה של מידת הדין. אך אפשר להסיק בדברי חזל אכמה קוים אפיניים .
- אלוקים חותמו אמת. כלומר הוא שופט לפי האמת והצדק המוחלטים ללא כל שיקול אחר (ובמיוחד ללא רחמים) . אלוקים מדייק– המלה דין משמעותה דיוק. הוא ברא את עולמו בדיוק רב.
אלוקים משלם מידה כנגד מידה– הוא מדייק בעונש. תחת הנהגתו, חיות בטבע אוכלות חיות אחרות כי הן עצמן תאכלנה. חיות גורמות כאב לחיות אחרות כי הן עצמן תסבולנה כאב. זאב טורף כבש, אך הזאב עצמו ילך ביער ויפל עליו עץ והא יאכל על יד חיות אחרות. כל יצור מתחייב מיתה תחת מידת הדין הקשוחה. כלל טיפוסי למידת הדין הוא “עין תחת עין, שן תחת שן.” השופט אומר לנשפט: הדרך היחידה שצדק יתבצע ותחוש את הכאב שגרמתה היא שאצווה להוציא את עינך שלך.” זוהי לא ההלכה, כי מדת הרחמים תדרוש פשרה כספיח. אך כפי שהפסוק אומר שם שהלוחות נכתבו ב”אצבע אלוקים” כלומר בלשונה של מידת הדין הקשה.
אלוקים זן ומפרנס לכל. הוא ברא והוא המספק לכל יצור את הכשרונות הדרושים כדי לשרוד בהביטט שלו. הוא הנותן לדג זימים לשרוד במים, לעוף כנפים ולאדם כשרונות הדרושים להשרד ולחיות בהצלחה בעולמנו.
אלוקים נותן, אבל גם דורש חזרה. כלומר הוא בורא, אך גם שם את הנברא במשפט. אותם הכשרונות שהעניק לנברא משמשים בסיס למשפט. נראה זאת באדם.
כך ברא את ששת הימים כשהוא יושב על כסא דין. הוא מופיע כבורא ושופט, כי בסוף כל יום של הבריאה הוא שופט את היום שעבר. הוא שפט כבנאי הבונה בית של ששה קומות, כל יום קומה. בסוף כל קומה הוא בא ובדק את התקרה, העמודים, האם הם חזקים לשאת עליהם את הקומה הבאה, את היום הבא. אם היום שעבר נראה לו טוב, חזק, עמיד, מוכשר לשאת היום הבא, הוא יאפשר לו להישאר וימשיך בבניה. חיות שלא יכלו יותר לתמוך ביום הבא הוא סילק ללא רחם. הרי הם סיימו את תפקידם ואין צורך בהן יותר. כך למשל ברא ואחר כך השמיד את הדינוסאורים. אין לשאול מדוע לא השאירם ברחמים, כי מידת הדין פועלת ללא רחמ ים בהגדרתה. מדוע זה חשוב לנו? כי גם אנו עומדים תחתיה במשפט בסוף היום. אם אין אנו יכולים לשמש בסיס ליום הבא , לשבת הנצחית, גורלנו יהיה דומה לגורל הדינוזאורים.
אלוקים שלט בששת הימים כשליט יחיד, ביד רמה. הוא פקד, ופקודתו התבצעה ללא עוררין. הוא אמר יהי אור, והיה אור. הוא אמר תוצא הארץ דשא והיא הוציאה. במשך כל ששת הימים הוא לא התיעץ עם מישהוא או שאל דעתו של מישהוא אחר
נזכור כי כל יום בריאה הוא תקופה בתולדות העולם. לפי הקבלה (רבי אברהם אבולפיה) יום של בריאה נמשך יותר משני מילארד שנים ולכן העולם קיים קרוב ל 13 מליארד שנים, כמו שהמדע אומר.
נעצור רגע ונשאל – אם האלוקים חותמו אמת, משמע שסיפור הבריאה הוא אמת. הרי שמו מופיע בששת הימים 32 פעם, וכל פעם ששמו מפיע הוא חותמת של אמת. אם סיפור הבריאה הוא אגדה מיסטית של תקופת הברונזה, הרי אי ן היא אמת וכל התורה אינה אמת.
כך טוענים רבים בימנו. כל דת היא סיפור שאדם ממציא. אנו כיצורי אנוש לא יכולים לעמוד בפני העובדה שלקיום העולם אין כל משמעות, ולכן אנו ממציאים סיפורים למלא את החלל. בכך אנו נותנים משמעות לחינו. כל דת בעולם היא סיפור שאין לו בסיס אמת, והיא מתקבלת למרות זאת משום שהיא מעניקה משמעות לעולם ולחיים. וכל דת כמובן טוענת לאמת ושוללת את האחרות. וכך גם לגבי התורה. .
והנה לנו תשובה לטענה הזאת. אם נקח כל סיפור של העולם העתיק על הבריאה, אכן לא נוכל לודאו על ידי המדע. אין כל קשר בין הסיפור שהמצרים ספרו בימי נשה על הבריאה, כפי שראינו זה עתה, לבין הסיפור שהמדע מספר. האחד הוא אגדי ומיסטי, והשני מבוסס על עובדות מוכחות. אבל אם נקח את ששת הימים של התורה ונשווה אותם לסיפור המדע ש”ערוץ ההסטוריה” מראה על תולדות העולם, נראה שיש התאמה מפלאה. כל יום של בריאה מתאים בדיוק נמרץ לתקופה בתולדות כדור הארץ. עולמנו התקדם ממצב של לבה מותכת ביום הראשון, לכדור עטוף כולו במים ביום השני, ומשם לכדור שבו יבשה וצמחיה ביום השלישי, ומשם ליצוב יום ולילה ותקופות השנה ביום הרביעי, ומשם לדגים ועופות ותנינים לפי הסדר הזה ביום החמישי ומשם לבהמות ולחיות שביום השישי. יש התאמה מחלטת ומופלאה בין התורה למדע. אפילו המשפט האלוקי שבסוף כל יום מתאים לקטסטרופה בתולדות הארץ,. למשל המשפט שבסוף היום השלישי מתאים לתקופת קרח ארוכה שהשמידה את הצמחים ביבשה אבל השאירה אותם במים, כל שימשו בסיס לחי נע בנים ביום החמישי. כך שאכן הבנאי האלוקי העביר משפטו וחלק מהצמחיה השמיד כי לא היה יותר “טוב” בעיניו, והחלק במים שהיה דרוש לפתח יצורים נעים הוא השאיר . ככול שנשווה את הסיפורים של התורה ושל המדע זה לזה, נראה התאמה מלאה. דבר זה אומר שסיפור הבריאה בתורה הוא לא המצאה אנושית שקרית. להפך, הוא מראה על דבר מפלא ביותר- על כך שמשה כתב אותו לפנישלשת אלפים וחמש מאות שנה, בתקופה שכל העמים סביבו אלן סיפרו ספורים דמיוניים על תולדות העולם.
לכן הסיפור של התורה הוא לא המצאה אנושית למלא חלל ריק. הוא סיפור אמת, שנאמר למשה על ידי אלוקים שחותמו אמת. ולכן פתח בו משה את התורה. שאם יבא דור ויטען שאין התורה אמת, הרי לנו הספור של הבריאה שאנו יכולים ממש לוודא בכלים שבידנו ממש, כאילו נס חי שמצוי בידנו.
ויאמר אלוקים נעשה אדם בצלמנו ובדמותנו– הנה הגיע יום שישי לפני השבת, כלמר הקומה השישית והאחרונה, והאלוקים החליט לברא בה אדם. והנה הפתעה- במקום להוציא פקודה כקודם ולאמר יהא אדם, הוא דבר בלשון רבים, נעשה אדם. ואין זו פקודה, אלא התיעצות. האלוקים נמלך, התיעץ עם מישהוא, עם יחיד או רבים, לברא אדם ביחד. וזה שינוי עצום בדרכו של האלוקים. משופט עליון יחיד הוא “ירד” ותנהג כמלך הנמלךביועציו. ירד מכסאו הרם של “לבדו ימלוך נורא’, של דיקטטור, והתנהג כמלך המתחשב בדעתם של אחרים.
מה קרה? מדוע ירד מכסאלו הרם?
כאן נזכר ברשי שאמר שבראשונה עלה בדעתו לברא את העולם במידת הדן הקשה, וראה שאין העולם עומד ווזוכה בדין.
בעוד שלחיות היה “קל” לעשות את רצון בוראם ולהיות “טוב” בעיניו, הרי לגבי אדם בעל חופש בחירה ויצרים הרבה, אין סיכוי שיעמוד בדין הקשה של האלוקים ויזכה,
אלוקים הוא ישר והולך לפי הצדק. אם יתן לאדם זכות בחירה חפשית, יש להעניק לו גם חופש לעשות את הבחירה. חופש כזה אינו אפשרי תחת שלוטונה של מידת הדין הקשה שבראה את ששת הימים. משום כך צעד האלוקים לקראת האדם והחליש את חוזק שלטונו, ירד מכסאו הרם וישב על כסא מלכות כמלך הנמלך. בכך פתח דרך לאדם להשמיע דעות אחרות, ללכת בדרכו. ולכן ראש השנה הוא יום מלוכה. יתר על כך: ראש השנה הוא לא יום של בריאת העולם אלא בריאת האדם ביום שישי. ולכן אנו יושבים תחת המלך ולא השופט היחיד שבבראשית. המלך שומע לנתיניו.
הרעיון הזה משתקף היטב בהתיעצות הראשונה שהאלוקים ערך- עם המלאכים, לפי רשי. הוא פנה אליהם ואמר בלשון רבים, “נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו”. והם שאלהו : מלכנו, מדוע אתה נמלך בנו? הרי אנו שליחיך עושי רצונך. והוא ענה: אני נמלך בכם כדי ללמד אדם ענווה, שיהא הגדול נמלך עם הקטן. כלומר האדם יהא מלך על עולמו וסביבתו, ועליו ללמוד לשלוט לא ביד קשה כדקטטור, אלא בדרך של התיעצות לוהקשבה. אדם צריך לחקות את האלוקים. מוטב שיחקה את האלוקים לא כשליט יחיד אלא כמלך הנמלך.
ובכך צעד האלוקים לקראת האדם והעניק לו מרחב של פעולה בבחירה חפשית בלי להענישו מיד. האלוקים יתן לאדם הוראות והדרכה, אך הבחירה בידו.
אך כאמור לעיל, האלוקים נותן, אבל דורש חזרה .כאשר צעד לקראת האדם, הציב לזה מחיר. אנו רואים זאת במשפט שיערך בסוף היום השישי, היום שלנו. כתוב שם ש”וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד.” אם עד עכשיו היה מרוצה מטוב בלבד, הרי בסוף היום שלנו הוא יהיה מרוצה רק אם ה”פסק” יהיה טוב מאד. במלים אחרות, הוא העלה את הדרישה. לגבי אדם אין זה מספיק להיות טוב כמו שאר החיות אלא עליו לעלות ולהיות טוב מאד, על מנת שהאלוקים יאפשר לו לראות את היום הבא, השבת הנצחית שלעתיד לבא, יום שכולו שבת. .
והבדל נוסף לגבי האדם שלא היה קודם לכן– בסוף היום השישי האלוקים ישפוט את כל ששת הימים, את כל אשר עשה, את כל הבנין ולא רק את הקומה האחרונה. כלמר משפט האדם כרוך במשפט כל היקום, ולכן כל יצורי עולם עומדים לפניו בראש השנה. אם אלוקים יפסוק “טוב מאד” הוא יתן לעולם להכנס עמו לשבת הנצחית, הוא עעצמו ישבות מכל מלאכה ומכל משפט. אבך אם המשפט הסופי יהיה לא “טוב מאד” אזי – כלה! – יחזיר את העולם לתוהו (כלה רמוז ב”ויכולו השמים וארץ” )
האלקים עשה צעד גדול לקראת האדם בכך ששינה דרכו ודיבר בלשון רבים. אבל היתה בכך סכנה. אומר רבנו בחיי בשם המדרש- המלאכים המשיכו לשאול כביכול: מלכנו , אינל חושש לדבר בלשון רבים? האין אתה פותח כאן פתח למינים לטעות שיש יותר מבורא אחד? מינים הם הנוצרים, אבל המדרש מתכוון לכל עובדי עבודה זרה בעולם. המדרש מספר שמשה רבנו על ההר שאל את הקבה את השאלה הזאת, והקבה ענה- תכתוב את מה שאמרתי ומי שיטעה יטעה.
כלומר ברגע שירד מכסאו כשליט יחיד שלבדו ימלוך נורא, והתנהג כמלך השומי דעות אחרות, הוא גם הרשה לעבודה זרה להתקיים .
דהיינו האדם נולד לתוך המבחן הקשה של עבודה זרה. הוא יטעה לאמר שיש כוחות אחרים בטבע מלבד האלוקים, ובמשך הזמן ישכח מהאלוקים ויעבוד את הכוחות הללו. לעצמן.
וכל מי שהאלוקים נמלך בו בשעת בריאת האדם הוא מקור של עבודה זרה.
אין לשאול מדוע הציב האלוקים מבחן לאדם. הרי מידת הדין בוראת על מנת לעמוד במשפט. אבל מדרך ההצגה כאן מתברר שמכל המצוות שבתורה האלוקים בחר בעבודה זרה כמבחן הראשון והחשוב ביותר. לםי שאמנו, הדבר נובע מעצם פתיחת הפתח למרישה כשדיבר בלשון רבים. אך ישילכך כם עומק יותר .
כי עבודה זרה היא לא רק עבודת אלילי עץ ואבן וכוכבי שמים. עבודה זרה היא מבחן הבנוי על חיינו וממלא אותם. היא מבחן של משיכה, של דמיון, של אהגה, של הכרה. או שאנו הולכים בדרכו של האלוקים ועודבים אותו, או שנמשך לכוחות אחרים שימלאו את לבנו ומוחנו ויוליכו אותנו ל”כלה.” כלומר כליה
כפי שהמלומדים אומרים, האדם הוא יצור שחייב להמציא סיפור שיכניס סדר לכאוס שאין בו משמעות. כך גם במדע. איש המדע מציג תיאוריה שאינה אלא סיפור מצלח המצרף את כל הממצאים ונוצן להם פרוש חדש ומובן. ואכן כך גם לגבי הדת . האדם חייב להמציא סיפורים הנותנים מובן לסביבתו ומשמעות לחייו. רק שסיפור הבריאה בתורה ממש מתאים למציאות שהמדע מתאר, ולכן הוא יוצא מן הכלל.
עתה הבנו מה על האדם לעשות כדי ללהיות “טוב מאד” ולזכות בדין. עליו לעמוד קודם כל במבחן העבודה הזרה.
ולכן ראש הוא יום שאנו מתפללים שעבודה זרה תיעקר מהעולם. אנו לא מזכירים בתפילה סוף לשפיכות דמים או לגילוי עריות, אלא דוקא עבודה זרה.
אנו מתפללים ליום שכל הסיפורים יתגלו לעולם בשקרם והסיפור של התורה יתקבל כאמת בכל העולם
עם מי נמלך האלוקים בלשון רבים? דבר זה יעזור לנו להגדיר את ה”שותפים” לקבה בבריאת האדם. וכך גם נבין את עצמנו, איך אנו בנויים, ומהם המבחנים שעלינו לעמוד .
חזל אומרים שבשלב זה של התכנון, הקבה ברא את האדם כגולם, משכבות, ורק אחר כך נפח רוח חיים באפו. כל התיעצות תרמה שכבה בגולם.
עם מי עוד התיעץ, נמלך הקבה מלבד המלאכים? הווה אומר נמלך בכל יועציו, בכל מי שהיה אתו כביכול בחדר, ששמו מופיע בפרק א’.
כך הביט “אחורה” ונמלך בששת הימים, או בכל יום ויום– אומר רבי שמואל בן נחמני. .
כך קרא ליום הראשון: אני ואתה נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו! ויום ראשן אמר לקבה “מדוע אתה נמלך בי? הרי אתה יצרת אותי!” והאלוקים אמר “כדי ללמד אדם ענווה, שיהא הגדול נמלך בקיטן. “
ואז נמלך האלוקים ביום ‘ כבנאי הנמלך בכתבנית שלו. הוא הביט ביום ראשון וברא שכבה באדם. ולכן גופנו עשוי ממרכיבי היום הראשון שהם אנרגיה ומולקולות שהותכו בכוכבי לכת ונובה שהתפוצצו.
ואז קרא האלוקים כביכול ליופ השני שבו הארץ כוסתה בים ,ואמר לו: אני ואתה נעשה אדם בתלמנו וכדמותנו. ויום ב’ שאל מדוע אתה נמלך בי? הרי אתה בראת אותי.! והאלוקים אמר כדי ללמד את האדם ענווה שיהא האגול נמלך באדם. ואז נמלך האלוקים ביום השני כבנאי הנמלך בתכניתו, וברא שכבה שניה באדם. ולכן רוב גופנו הוא מים.
ואז קרא האלוקים ליום השלישי, נמלך בצמחים וברא שכבה נוספת באדם. ולכן גופנו מכיל כלי דם המסתעפים כמו עצים, ועיננו רואת בתהליך שווה לפוטוסינטזיז.
ואז קרא האלוקים ליום הרביעי, נמלך בו כבנאי וברא את היכולת לעבור מיום לללילה, מערנות לשינה, דבר הנחוץ למערכת העצבים של כל יצור נע.
ואז קרא האלוקים ליום החמישי, נמלך בדגים, בעופות ובתנינים ועשה אדם.
ואז קרא ליום השישי נמלך בבהמות ובחיות וזוחלי עפר ועשה אדם.
ולכן חזל הבחינו בעובר המתפתח צורת של כל היצורים הללו. גופנו הוא הסך הכל של כל מה שנברא לפנינו. וגם המדע אומר שכל אדם מתחיל את חייו כתא בודד המתחלק ועובר את כל שלבי האבולוציה. האונטוגנסיס חוזר על הפילוגנסיס.
מדוע עשה זאת האלוקים? לא רק כדי שהאדם יהיה יצור מהטבע., אלא שיוכל להזדהות עם כל יצור ולמלך כמלך הנמלך, להקשיב ליצורים להבינם. .
היתה זאת מתנה יפה, אך גם הנחת היסוד של מבחן עבודה זרה בעולם. מעתה יכול האדם לטעות ולחחשוב שכל אלה שהאלוקים נמלך בהם יש להם כח משלהם והם שותפים לקבה או שהם בראו את האדם מעצמם.
כך יכול האדם לחשוב שהבהמות והחיות הסובסות אותו ונבראו אתו ביום השישי הם שתותפים לאלוקות. הוא יעבוד פרה קדושה, וחיות טרף מרשימות.
כך יביט עמוק יותר לתוך הטבע, ליצורי היום החמישי, וויעבוד תנינים, עופות ודגים כמו שעשו המצרים
ואז יביט עמוק יותר ליום הרביעי ויעבוד את השמש והירח וכוכבי השמים כמו שעשו הבבלים
ואז יביט עמוק יותר ליום השלישי, ויעבוד את העצים וההורים כמו שעשו הכנענים
ואז יעבוד את הים של היום השני, כמו שעשו היונים
ואד יביט ליום הראשןו ויעבוד את החלל והקוסמוס כמו שהאדם עושה היום.
בצורה זאת הופכת המתנה של מידת הדין למקור המשפט עצמו, למבחן הגדול של עבודה זרה, שעדיין אנו בעיצומו. .
במי עוד נמלך? חזל אומרים במלאכת שמים וארץ.. והרמבן מפרש בחכמה שבה ברא האלוקים את השמים והארץ. כלומר בחכמה בינה ודעת ובמדע שבהם השתמש לברא שמים וארץ.
והיכן היא החוכומה? בראש. הווה אומר הוא נמלך בב”ראש”ית, בראש, בחכמה שבראשו וברא את חכמת האדם. לכן האדם מבין את החכמה שלפיהם הקוסמוס עובד, ובכוחו לפענח את צפונות תבל.
היתה זאת מתנה נםלאה שתאפשר לאדם למלוך בטבע ולהצליח. אבל גם מקור לעבודה זרה. שהרי האדם ינטה לחשוב שהמדע הוא העיקר וישכח את בוראו האמיתי, האלוקים.
לאחר שנמלך במלאכים, בששת הימים ובחכמה, עם מי עוד נמלך? עם כל מי שנזכר בפרק. כך נמלך למשל ברוח אלוקים – המתפרש כאומנות . כמו בצלאל שהשם מלא אותו ברוח אלוקים לעשות כל מלאכה בזהב וכסף ואבנים יקרות. הוא נמלך באומנות וביופי ועשה אדם. היתה זאת מתנה מקסימה שתעשיר את חיי האדם, אך גם מקור לעגודה זרה, כאשר האומן עובד את אמונותו בדביקות עצומה המרחיקה את הקבה.
וכך גם נמלך ב”אני” שלו ועשה “אני” לאדם. באמרו נעשה אדם הוא הכניס לעולם את האני ואתה. והרי זה היסוד של התיעצות, של מלכות. כי אין מלך בלא עם, ואין אני בלי אתה והם. ולכן יש לאדם הכרה עצמית, , תחושה של אני. ואין תחושה זאת סיפר שקרי, כמו שטוענים מאמיני בודהא. לפי התורה האני של האדם מקורו באלוקות, וכשם שהאני שלו לא מגדר כך גם האני של האדם.
ושוב, היתה זאת מתנה נפלאה של האלוקים לאדם. בלי האני אין האדם יכול להתיחס לטבע ולמלוך בו. אבל גם מקור עצום לעבדה זרה. שהרי אין לך אליל מתוק מזה בעיני האדם מאשר הוא עצמו. האני מלא בגאווה.
ולכן מכל החסרונות של האדם בחר האלוקים ללמד אדם ראשית כל ענווה.
עם מי עוד נמלך? נתאר לעצמנו שהאלוקים הפסיק כאן את שרשרת ההתיעצוית. אלו היה עושה כך, האדם היה מעדיף להיות בטל.
התשובה היא שאדם חכם כזה היה אומר לעצמו מוטב שאשכב על חוף הים ואהנה מהגלים. למה לי לטרוח?
לכן נטע האלוקים באדם יצרים שידחפו אותו קדימה, להשיג מטרות בחייו
כך הביט האלוקים קדימה בפרק ונמלך בגורמים שכתובים שם ונטע אותם באדם כיצרים חזרים. הם אךו שידחפו את את האדם לקום ולעשות ולמלוך.
מה כתוב מיד לאחר מכן? “ורדו בדגת הים ובעוף השמיפ”- כלומר נטע באדם את החשק והיצר למשול. לא רק על הדגים והעופות אלא על בני אדום אחרים. יצר השלטון.
ומיד אחרי כן כתוב ויברך אותם אלוקחפ פרו ורבו – כךומר נטע באדם יצר ההתרבות או יצר המין. בטבע החיות נכנסות לתקופות של פריון, אבל באדם יצר המין שולט ללא גבול וכל השנה. חזקה על יצר המין שידחוף את האדם להשיג מטרות ולא לשבת בטל.
אלוקים נמלך בהם כבנאי הנמלך בכתכנית שבידו וברא שכבות נוספות באדם.
מבין שניהם, יצר השלטון ויצר המין, מי החזק יותר? הפסיכולוגים מתוכחים על כך. פרופ יונג האמריקני אומר שיצר השלטון הוא החזק, לעומתו פרופ ופרויד אומר שיצר המין הוא החסק. אבל כאשר רותמים שני סוסים לפני מרכבה, הרי שמים את הסוס החזק קדימה. מאחר שפרו ורבו הוא הקדימה, הרי שהוא החזק יותר.
היו אלו מתנות יפות שיעשירו את חיי האדם. אבל מקור חשוב לעבודה זרה, כאשר האדם משעבד את חייו לאחד מהם במקום לקבה.
ועתה ממשיך הפרק ואמר “והנה טוב מאד”. וריש לקיש קרא כאן “טוב, מוות”. ומכאן אמרו חזל שהקבה נטע שני יצרים באדם, יצר טוב ויצר רע. כלומר קדימה לשני הסוסים – שלטון ומין – העמיד את שתי האפשרויות. האדם יהיושב במרכבה יכול לכוון את חייו ויצריו לעשות טוב או לעשות רע. הבחירה בידו. .
אנו רואים כיצד מבחן עבווה זרה בנוי על האופן שאנו עשויים. כאשר האדם נמשך לטבע ועובדו, הוא בעצם נמשך לעצמו. היות והא בנוי מששת הימים, אין פלא שהם מקסימים אותו. היות ושכלו בנוי מהחכמה שלפיה בגרא הקבה את העולם, כאשר אדם מתפלא מהחכמה הרי הוא מתפלא מעצמו. וכן הלאה.
נעצור פה ונשאל בעקבות רשי- האם האדם המתואר כאן,יעמוד בפני מידת הדין ויזכה? אפילו כשהאלוקים הלך לקראת האדם וירד מכס המשפט המחלט, ופעל כמלך השומע דעות אחרות, האם יש לאדם סיכוי לעמוד במשפט ולהיות טוב מאד?
ראינו כבר בהתחלה שאין סוף ראה שאין העולם והאדם יכול לעמוד בכך לאורך ימים. לכן שיתף עמו את מידת הרחמים.
כלומר אם יכשל האדם בעיני האלוקים, עדיין מוצעת לו הסליחה והמחילה והתשובה -מצד מידת החסד והרחמים. רק כאשר היא נוכחת בבית הדין, יהיה לאדם סיכוי סביר לזכות במשפט , להיות טוב מאד ולראות את היום הבא, השבת הנצחית.
אבל היכן מופיעה מידת הרחמים בפרק א’ ? רשי מצטט את פרק ב’, סיפור גן העדן, כהוכחה שבית דין מרכב מהויה אלוקים. אך השאלה היא היכן היא מידת הרחמים בפרק א?
וחזל אכן הבחינו ששם הויה מסיים את ששת הימים, חבוי בראשי תיבות של הפסוק “י ום ה שישי ו יכולו ה שמים.” היות והיא ראשי תיבות, היא מופיעה לראשונה בראשי תיבות.
היא מגשרת את יום שישי לשבת. כי המלים “י ום ה שישי “מסימות את יום השישי, בעוד שהמלים “ו יכולו ה שמים” שייכות כבר לשבת.
ה-יה היא “חדירה” של מידת רחמים הויה מהשבת ליום שיישי.
יש הגדרות שונות למושג שכינה. לפי הפשט היא זו השוכנת במקדש ובלבנו, שנאמר ועשו לי מקקש ושכנתי בתוכם, בלבם.
כאן ה- יה מיצג את חלק מהויה החודר לעולמנו כביכול, המקשר ומגשר בין היום השישי לשבת. זה ה”חלק” של הויה המשתתף כביכול בבית הדין של “הויה אלוקים” ומציע לנו סליחה וכפרה ותשובה, דבר שלא היהי תחת שלטון האןלוקים לבדו, כשפט או כמלך.
השאלה החא מה מחזיק אותה כאן בבית הדין? צה חא
את האלקים אין לשאול כך. כי שמו מופיע 32 פעם בששת הימים, כמ “לב” התומך וממלא את הגוף. בחסידות, כינוי שכיח לאלקים הוא הכח הממלא את העולם. שמו מרחף על סיפור הבריאה בברור. הוא מלך שמלכותו נראית. הוא יכול למשול בבריאה..
אך לא כך לגבי הויה. שמה כלל לא מופיע בששת הימים. איך היא “תוכל” לשלוט בעולם ולהצטרף לבית הדין של מעלה, כאשר אין כל יצור בעולם שמבין אותה או עושה כמוה?
בשם “הויה אלוקים” אין כלל משקל שווה בין המידות. אלוקים מופיע 32 פעם והויה רק פעם אחת ובראשי תיבות, בענווה.
לכן אפשר לאמר שהאלוקים נמלך גם בה – ההתיעיצות האחרונה- ואמר נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו.
האדם יהיה היצור היחידי בעולמי שיוכל להבין אות החסד והרחמים שלך, ויעשה כמוך. בלבו תכלי לשכון
כל עוד הוא יציע לך מקום בלבו ובמעשיו, תוכלי לשכון ולהשאר בעולמי ולהשתתף בבית הדין ולהגן עליו.
.
מה בדוק יעשה אדם להשאיר את השכינה כביכול בבית הדין? הנה הדרך.
אומר רשי
“יום השישי הוא ו’ בסיון שקבלו ישראל את התורה…נתחזקה כל יצירת בראשית ונחשב כאילו נברא העולם …וזה יום השישי המוכן למתן תורה”
היום השישי הוסף ה בגמר מעשי בראשית לומר שהתנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה”
כביכול האלוקים מכסה את ששת הימים, ככנף של כרוב הסוכך על העולם , בעוד שה- יה הוא כנף של הויה המכסה או סוכך על י ום ה שישי – על המעבר משישילשבת שבו אנו חיים היום. הכנף הזה תלוי בחמישה חומשי תורה שישראל מקבלים ביום שייש בסיון.
במשך ההסטוריה השכינה תמלא את בית הדין, והאלוקים ימשיך לרדת מכסאו עד שישבות כליל. הדבר תלוי לגמרי במין האדם ובעיקר בישראל שנושאים את הויה בלבם דרץ התתורה והמצוות ובזה מחזיקים מעשי בראשית מלהתפרק.
מעשה אדם- אני ואתה, אדם, נשה אדם אידיאלי. מהו בצלמנו וכדמותנו ? אומר רשי דפוס היה לו לקבה – בראשו כביכול – על דמות האדם.
שלא כחיות, אין האדם נברא מוכן לתפקידו. עליו לשפר את עצמו וללמוד להיות טוב מאד.
והחוד הא יושב בפסוק ממש על יום הששי, על התורה.
ולכן אמר ריש לקיש שתנאי הציג הקבה עם ישראל, כל עוד שמתשמרו תורה, לא אהפוך את העולם לתוהו.
סיפ ור יפה? הייתי אומר שזה עוד סיפור שהאנושות מספרת למלא חלל ריק. אך מה לעשות ושם האלוקם מופיע בו כחותמת של אמת, וכאשר אני משווה את ששת הימים למה שהמדע אומר אראה שיש התאמה מפלאה . אין לי ברירה אלא לראות את הסיפור היפה כאחד ואין בלתו באמת שבו. י
.
.