הרב דר צבי אבינר תשפא
הסוכה כנגד הכרובים
בהפטרה של שמיני עצרת בא”י אנו קוראים מספר מלכים על חנוכת הבית הראשון והכנסת הארון לתוכו על ידי שלמה. בחוץ לארץ אנו מוסיפים וקוראים באותו הסיפור גם ביום טוב שני של סוכות וגם בשמחת תורה (כפי שהתוספות אומר, ולא בספר יהושוע). מסתבר שסיפור הכנסת הארון וחנוכת הבית הראשון הוא דומננטי וחשוב לחג הסוכות. לא שהחליף את ענני הכבוד והסוכות של יציאת מצרים אלא כהמשך שלהם. ענני הכבוד מלאו את הבית כשהשכינה שרתה מעל הארון בין הכרובים. ארבע מאות שנה נדד הארון ועתה מצאה לה הכשינה מנוח בבית העולמים. כאן הסתימה יציאת מצרים.
שבע שנים בנה שלמה את המקדש וסיימו במרחשון. ואז חיכה אחד עשר חודש עד חג הסוכות הבא להכניס את הארון לתוכו. מדוע חיכה? לפי אברבנאל חשש מהתמרמרות העם שעדין פקפק אם אכן שלמה הוא יורש לגיטימי לדוד, שהרי היה בנה של בת שבע. או שחיכה למצוות הקהל בסוכות שכל העם מתאסף לרגל. אך אם כן מדוע לא עשה זאת בפסח או בשבועות שעברו? אלא יש לאמר שחיכה לסוכות כי ראה בהכנסת הארון המשך וסיום של מסע ענני הכבוד שלוו את ישראל מיציאת מצרים. ועתה מלאו את הבית. ויש אומרים המשך וסיום של מעמד סיני.
ואמנם בבית שני כך ראו את חג הסוכות. למשל מדוע נקבעה חנוכה לשמונה ימים? לפי ספר המכבים ב’ היה זה כתשלום על כך שלא חגגו את הסוכות באותה שנה עקב המלחמה. אין זכר לנס כד השמן או לנצחון. חג הסוכות מזוהה עם חנוכת הבית והכנסת הארון למקדש. מדוע הארון? כי מטרת המקדש היא הארון (רמב”ן). . בלעדיו יש למקדש מעמד דומה לבית הכנסת בלבד
כיצד חגגו את הסוכות בבית ראשון? הרב גורן זצל דן על כך באריכות. הוא מציין שאין בתנך רמז לחגיגה המונית. בניגוד חפסח שפעמים רבות נחגג ברוב עם, לא מזכר דבר על סוכות. המסורת אומרת שהנביאים יסדו את שמחת בית השואבה שבה התנבא יונה בימי ירבעם השני, וכן מזכרת העליה לרגל בסוכות והקרבנות בבית המקדש, אבל לא מזכרות הסוכות.
ו
והנה בספר נחמיה מסופר שעזרא הקריא מספר התורה לגולים שחזרו על מצוות סוכות ואמר להם שכל איש ואיש יקים סוכה לעצמו בגג ביתו ובחצרו. והם התפלאו על כך שכן עד אז לא שמעו על מצווה שכזאת. הם עשו כדבריו והיתה שמחה רבה כי “לא עשו כן מימות יהושוע בן נון”. והגמרא תוהה היתכן שדוד ושלמה לא עשו סוכות? והתרוצים שונים. והרב גורן זצל פירש שאולי מדובר בשמחה עצמה שלא היתה כמוה מימות יהושוע. כי השכינה נכנסה לארץ עם יהושוע ועתה שבה עם הגולים שחזרו. אך הרב עצמו מדגיש שאין זה הפרוש הנכון כי מדובר בסוכות עצמן שלא עשו ולא על השמחה.
וכפיו שכותבים אחרים מסתבר שהמצוות נעשו בבית ראשון בדרך שונה מאשר בית שני או בזמן הגמרא. מסתבר מאד שבבית ראשון עשו סוכות רק בתחום הר הבית לעולי הרגל, ועזרא חידש מדברי סופרים שהסוכה תעשה בכל בית ובית בישראל.
כך גם לגבי לולב. מהתורה נאמר “ושמחתם לפני השם שבעת ימים” שפרושו שנטילת לולב מהתורה היא רק “לפני השם” כלומר בהר הבית. הלולב ניטל רק במקדש גם במשך כל ימות הבית השני ורק ביום הראשון בגבולין. והנה לגבי סוכה נאמר “כל האזרח בישראל ישבו בסוכות” והרי הדברים מתנגשים, כיצד יעלה אדם לרגל וישאיר את הסוכה מאחור בבית? אלא שהמלה אזרח מגבילה. לא כל ישראל אלא האזרח. ולפי הבעש”ט מדובר באנשים יודעי תורה שכן כל מצוות הסוכה היא לדעת. כלומר אזרח הוא זה שעולה לרגל. מכאן שכמו לולב, גם מצוות סוכה היתה נהוגה בבבית ראשון רק לעולי הרגל . כנראה הקימו סוכות גדולות בשערי המקדש ובהר הבית. ולא היה נהוג אז “תשבו כעין תדורו”, שאיש ואשה ידורו בסוכה כי הדרשות הללו מכוונות לבית שני שהסוכה יצאה לה החוצה לכל בית ובית.
ומעניין שבתפוצות בית ישראל – קהילות ישראל מבית ראשון שנדדו במזרח- היה נהוג להקים סוכה רק בחצר בית הכנסת. קהילות אלה לרא היו מודעות לחדוש של אנשי כנסת הגדולה שקבעו להוציא הסוכה החוצה.
כלומר בבית ראשון היה נהוג שהלולב והסוכה נוהגים רק בהר הבית. כי השכינה שורה שם. לאחר שחזרו מהגולה קבעו אנשי כנסת הגדולה שהסוכה תצא לכל בית בישראל, כי מטרת השראת השכינה היא לשכון בלבו של האדם בכל מקום, והמקדש הוא רק ויתור לישראל לאחר חטא העגל (רמבם). . הקבה ראה שאין העם מסוגל עדיין לקבל שכינה בלבם באופן רוחני והם היו זקוקים לשלב פיזי , ולכן הורה להקים מקדש. אך המטרה היא ועשו לי מ קדש ושכנתי בתוכם, בלבם ולכן כשחזרו הגולים וראו שהארון איננו ואין שכינה שורה בבית שני כמו בבית ראשון, קבעו שכל אדם יקים סוכה ויקבל את השכינה בסוכה ובלבו בכל מקום. אין כאן חידוש אלא המשך של הרעיון העקרי של התורה שהשכינה חפצה לשכון לא בבית אבן אלא בלב האדם. ועדיין שמרו על העקרון שהלולב וארבע מינים נוהגים רק במקדש. לאחר חורבן בית שני, תיקן רבי יוחנן בן זכאי שיהיה הלולב ניטל גם בגבולין -זכר למקדש
הרעיון שהסוכה קשורה לארון מתבטא גם בהלכה. הגמרא שואלת מדוע גובה הסוכה המינימלי הוא עשרה טפחים (שזו הלכה למשה מסיני). והגמרא מבארת את השאלה. אנו רואים אל הסוכה כחלל מול הארון והכרובים שעליו. גובה הארון מהרצפה היה עשרה טפחים, כלומר תשע טפחים הארון וטפח אחד נוסף של עובי הכפורת מזהב. הארון עצצו הוא חלל סגור. מעליו התנשאו הכרובים של משה לגובה עשרה טפחים כשהם מקשה אחת עם הכפורת. שם מעל הארון הם יצרו חלל תחת כנפיהם. הקבה דיבר למשה דרך החלל הזה, ויונה התנבא דרכו. השאלה היא אם הסוכה שאנו יושבים בה היא כנגד הארון הסגור שגבהו י’ טפחים, או שהיא כנגד החלל הפתוח שמתחת לכנפי הכרובים שגם גבהו הוא י’ טפחים? והתשובה מדהימה ולא צפויה- הסוכה היא כנגד החלל שמתחת כנפי הכרובים, שכן הכנפים סוככו על הארון מלמעלה.
יוצא שבסוכות אנו “עולים” מעל לארון שבו התורה, ויושבים כביכול מול השכינה מתחת לכרובים. (רעיון זה נכתב כאלף שנה לפני הקבלה) והמסר הוא שיש רובד ביהדות שהוא מעל התורה והלימוד והמצוות. לא יתכן למשל שאדם מישראל יכנס לחצר בית המקדש כשתלמוד בידו והוא שקוע בהויות אביי ורבא. הרי ההלוים פותחים /ם בשיר והכהנים מקריבים, וזע הזמן להדבק בשכינה. לכן בזמן חג הסוכות אנו ו מתעלים ויושבים מול השכינה, אבל מיד לאחר החג אנו צונחים חזרה לעולם המעשה ויושבים שוב מול הארון הסגור ולומדים תורה. ולכן באה שמחת תורה לאחר סוכות.
מה מסמלים הכרובים? תשובות שונות. ריהל אומר שהם כלים להשראת השכינה. פניהם של ילד וילדה (או נער ונערה) המעורים זה בזו באהבה. ומדובר באהבה עילאית, או כפי שאמרו חזל באהבה של הקבה לישראל. פילון האלסנדרוני אומר שהם דין ורחמים, כלומר המידות. המדרש קושר אותם לכרובים שבסיפור גן העדן. “אליעזר המודעי אומר ספר וסיף ירדו מן השמים….שכתוב ויגרש את האדם, וישכון מקדם לגן העדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים”. בגן העדן שלט “הויה אלוקים” שהכרובים מיצגים אותם. כמו שהויה אלוקים הן מידות הצמודות זו לזו (הן לא מופיעות כך בשום מקום בתורה מלבד ספר יונה עם הקקיון וכן בתפילת שלמה). כך גם הכרובים כנפיהם נוגעות זו בזו. (פילון והמדרש כתבו זאת כאךף וחמש מאות שנה לפני הקבלה). 0 .
אם כך, הכרובים יושבים בחלל קודש הקודשים מול הפתח של גן העדן שכידוע נפתח להר המוריה ולמערת המכפלה. זה המקום שאדם וחוה עמדו לראשונה על הארץ בדרכם מגן העדן. ודרך הצינור הזה זורמת ההשפעה של הקבה לעולם. השפע יורד כביכול מלמעלה למטה דרך הצינור. וכך דעתו של קסוטו.
אבל יש לשים לב למה שקורה כאן. בעוד שבמסע במדבר הקבה סיכך על ישראל, כאן במשכן ובמקדש הוא מצמצם את עצמו בענווה ומאפשר לנו להעניק לו “סכך” מחסה מתחת לכרובים. המקדש כולו הוא מעשה נדבה של האדם כלפי הקבה. הנותן הופך למקבל. ובזה נסגר המעגל של נותן ומקבל שהוא סוד הקשר הבריא של קשר בר קיימא. כל צד מקבל ונותן. אחרת יש “בושה” למקבל חסד. אנו מעדיפים להרויח את קיומנו. וזה יסוד תורת הקבלה.
כלומר אנו יושבים בסוכה לא כילדים המקבלים אהבה חד צדדית אין סופית – כמו שדוד העניק לאבשלום- אלא כבני אדם בעליה הכרה – האזרח בישראל- שמחזירים אהבה לקבה . והרעין הזה שאנו חייבים לתת לקבה הוא יסוד עצום ביהדות כי זוה מטרת בריאת האדם. הקבה משפיע עלינו, אבל עלינו לספק דירה לשכינה בלבנו ונשא אותה לכל מקום בעולם הזה. בלעדינו אין לה משכן, לא במקדש ולא בלב. ויום יבא וכל האנושות תכיר בהויה וכל באי עולם ישאו את השכינה בלבם, שנאמר והיה השם למלך על כל הארץ. ולכן חג הסוכות הוא שייך לכל בני נח. בו ואנו מקריבים בו שבעים פרים לשבעים אומות העולם.
והנה בנה שלמה עוד שני כרובים אדירים שעמדו על הרצפה , גובהם עשר אמות, וכשהם פורשים כנפים כל כרוב כיסה עשר אמות, כך שכאשר הם נוגעים זה בזה בכנפים פרושות לצדדים הם תופסים עשרים אמה שזה רוחב קודש הקדשים מקיר לקיר.
אין כאן עבירה על בל תוסיף, אומר הרב יעקב אריאל, כי הכרובים של שלמה היו מעץ מצופה זהב, הם עמדו על הרצפה ולא על הכפורת, ופניהם מפנות אל הפתח ולא זה מול זו. אין כאן סנכה מעל סוכה, שכן כנפיהם היו פרושת מלמעלה למטה אנכית, בעוד שכנפי הכרובים של משה היו בכוון אפקי.
מהי מטרתם? דעות שונות. אבל נלך בעקבות אברבנאל ואחרים ונאמר שהכרובים של שלמה תמכו כביכול בקירות הבית, כלומר הם מסמלים את פעולת האדם להשרות את השכינה בכל העולם. הכוון הוא מלמטה למעלה, ההפך מהכרובים של משה. בכרובים של משה ההשפעה יורדת דרך הצינור מלמעלה למטה, אלינו היושבים בסוכה, והכוון בכרובים של שלמה הוא מלמטה למעלה, כלומר מה שאנו עושים עבור הקב”ה. הכרובים הללו גדולים כי במקדש שלמה הדגש הוא על המרכיב של עשית האדם עבור הקבה, כפי שאמר שלמה זבול בניתי לך .
מה יכול אדם לעשות לקבה שאין הוא יעשה לעצמו? הווה אומר הברכה. כשאני מברך את הקבה על הלחם, אני לא רק נותן תודה אלא מעניק לקבה דבר שהקבה לא יעשה עבור עצמו. לכן “כרוב” בהפוך אותיות הוא “ברוך”. בברכה האדם הוא הנותן והקבה הוא המקבל, כביכול. האדם הוא הזכר, והשכינה נקיבה (הרב יד סולוביציק זצל) ם.
עתה מובן מדוע יש חשיבות לסוכה דוקא במקדש, מול הכרובים. במקדש המעגל של מקבל ונותן נסגר והברכה יורדת לעולם
ולפי הזוהר היות והזרימה בכרובים הגדולים יכולה להיות גם מלמעלה למטה (כגון שהאדם מתחיל את המעגל) לכן גובה הסוכה היא לא יוצר מעשרים אמה, פעמים קומת הכרובים.
ועתה נשאל מי הוא המדבר אלינו (אל משה) דרך החלל שבין הכרובים? אם הכרובים הן דין ורחמים, כלומר המדות, הרי אין הן אלו שמדברות. הרמבם עומר ביגדל “נעלם וגם אין סוף לאחדותו. ” הרמבם – שלא היה קבליסטי כידוע) מזכיר שלשה גבהים. דג” הוא העצמיות של הקגה שהיא מעל כל תפיסת אדם ומעל כל כינוי. “אין סוף” הוא שלב קרוב יותר אלינו אך עדיין בלתי מגדר. “לאחדותו” מדובר בהשם אלויקם שהוא אחד , כי הכרובים יוצאים כמקשה אחת עם הכפורת. מי שמדבר אלינו דרך החלל הוא האין סוף. אורו מסתנן אלינו מבין הכרובים (חבד ידיקו ויאמרו שמדובר במלכות שבאצילות). הציור הוא נפלא. מהם הכרובים אם לא המידות המסתירות מאתנו את אור אין סוף? אור האין סוף “מכה” מאחור במידות וחלקו מוחזר חזרה, וחלקו עובר דרך סינון המידות אלינו. המידות הן מעין פריסמות שדדכן עובר אור האין סוף אלינו בצורה של דין או רחמים. אבל מבין הכנפים, בחלל, עובר האור ישר אלינו. אין לך מקום אחר בעולם שתשב תחת אורו של האין סוף.
כלומר למרות שהמידות צמודות זו לזו כמו בגן העדן, הויה אלוקים, יש בכל זאת מעין חלל דק מן הדק שמבדיל ביניהם. אין לך ניגוד אמיתי בעולם כי תמיד תמצא בינם את אור האין סוף. ולכן איש ואשה למרות הניגודים השכינה בינהם כי רק כך הדבק מ מחזיק ברכה. בחלל מעל הארון הסדק שהוא בדרך כלל דק מן הדק, מתרחב לחלל תחת הכנפים שהוא חלל הסוכה ( .
והנה העיקר- האור הזה של האין סוף לא ישפיע אלא אם יפגע באזרח היושב והיודע למה ואיפא הוא יושב. כדי שהאור ישפיע בכלי,הכלי חייב להיות אטום, אחרת האור יעבור בלי להשפיע. אור האין סוף חייב להכות ב”אני” של האדם, או באין סוף של האדם עצמו. אנו בנויים בצלם אלוקים וגם לנו יש מידות ואני ואין סוף החבוי עמוק בנשמתנו. הדיאלוג כאן הוא בין “האני” של הבורא ובין האני של האדם. מכאן והלאה הכל תלוי באדם. אם יש לו מסכים משלו, אם הוא דוחה את האור, לא יסגר המעגל. אבל אם יפתח האדם את לבו לאור היורד אליו, הוא יוכל להשלים את המעגל ולשאת את השכינה בלבו ולהביא ברכה לעולם.
ולכן צילה חייב להיות מרובה מחמתה, אבל מעט מאור החמה חייב להסתנן כדי שהסוכה תהא כשרה. הסכך הן המידות, והחמה היא אור אין סוף. מעט ממנו מסתננן אלינו דרך הסכך. אמנם זה מעט, אך אין לך כל מקום אחר לשבת מול האור הזה ולספוג אותו לתוך נשמתך.
הקבלה אומרת שאדם המטפס כאן למעלה אל החלל שבין הכרובים זוכה לנבואה. הוא שומע מה שהאין סוף מתכננן עבור האדם. לשם כך יש צורך באני מיוחד, אני שהוא חזק ועניו כאחד. רק משה יכול היה לראות מעל הכרובים כי היה העניו מכל האדם.