פרשת תצווה תשפא

הרב דר צבי אבינר

  נר נשמה  למשה

 

 

ואתה תצווה את בני ישראל וייקחו אליך שמן זית כתית למאור

להעלות לפני נר תמיד

  ידוע המאמר בשם הגרא שאנו קוראים את פרשת תצווה – שבה חסר שמו של  משה – בשבוע שחל בו שבעה באדר שהוא  יום  הולדתו ופטירתו של משה רבנו.  .  בעל הטורים אומר ששמו חסר משום שאמר לקבה מחני נא מספרך. ויש אומרים ששמו חסר משום שהפרשה מכבדת את אהרון שנבחר לכהן גדול תחת משה. שמו של אהרון חוזר מספר רב של פעמים בעוד ששמו של משה חסר.  ויש אומרים ששמו של משה חסר מפאת ענוותנותו היתרה בשעת בחירותו של אהרון

ואפשר לאמר בעקבות הגרא שאנו קוראים את הפרשה כ”נר תמיד”  לנשמת משה. ויקחו אליך – לשמך.  אם כן יש בפרשה מסר חשוב ביותר שמסכם את שליחותו של  משה ומתאים לשמש  לו כנר תמיד. מה אם כן המסר הזה?ם

וכן יש לאמר שיש בפרשה גם נר זכרון לאהרון שהחליף את משה לשמש ככהן גדול.  מה יש בנר התמיד שיכבד את שליחותו של אהרון  כמחליף של משה? מדוע בחרה התורה  מכל עבודות אהרון במשכן את העלאת נר תמיד לייצג את ?   אהרון?  מדוע לא בחרה בעבודה מרשימה יותר כגון עבודת יום כיפור וכדומה

הבה ונראה מה יש בפרשתנו לשמש נר תמיד למשה וכבוד לאהרון

 

מכשיר למכשיר מצווה

 

 

הפרשה פותחת במלים אתה תצווה.  מדוע לא צווה הקבה את ישראל? כי הכנת השמן למאור איננה מצוות עשה  מהתורה. ההדלקה היא. מצוות עשה והשמן הוא המכשיר למצווה. כמו שופר שהוא מכשיר למצוות שמיעת קול שופר.  ובדרך כלל אין התורה מרחיבה דיבור על הכנת המכשיר,  אך כאן התורה מדברת על הכנת השמן  בהרחבה יתירה. משה יצווה ויביאו לו שמן זך. עליו לבדוק אם השמן אכן מתאים (רמב״ן). משה. אם כן מתעסק במכשיר למצווה

יש לציין שהכנת השמן דורשת עבודה רבה וקשה. את הזיתים קוטפים מהעץ לא בדרך הרגילה על ידי טלטול אלא יש לעלות על העץ ולקטוף ביד רק את הזיתים הטובים אחד לאחד. ואת הזיתים הללו כותשים בזהירות במכתשת ובלי לחץ  כך ששום פסולת לא תסתנן .  ויש לאסוף רק את הטיפה הראשונה למאור, בעוד השאר הולך לשמן מנחות.

מאחר ודרושות כמויות רבות של זיתים טובים, הרי הדבר יקר ויש בו חסרון כיס, לכן יש לצוות זאת על בני ישראל ,לא רק  לשעה אלא לדורות

כלומר משה מתעסק לא רק בכתיתת הזיתים שהם המכשיר למצווה  אלא במכתשת, שהיא בדרגת מכשיר למכשיר למצווה.  דרגה שלישית מתחת למצוה

צוו את בני ישראל – הקבה צפה מן הסתם שמשה מלך ישראל  יצווה ויביאו לו. כך היה עושה כל מלך בעולם.  אך משה   אינו מלך כשאר המלכים בעולם.  משה העניו מכל אדם אינו דומה לשום מלך בעולם. כיצד צווה? בדוגמא אישית.  חזל   אומרים שהוא ישב כל הלילה וכתש את הזיתים בעצמו כאשר חברי הסנהדרין והנשיאים מביטים בו בהשתאות

נזכיר כאן את דברי בעל הטורים שהמלה כחית מרמזת על בית ראשון שנכרת אחר תי שנה ובית שני שנכרת אחר תכ שנה. אלו השנים שהמנורה דלקה במקדש.  כנגד הכתית שעשה משה

וחזל אומרים שמעשהו זה של משה מלך ישראל שישב וכתת בעצמו ועסק במכשיר למכשיר למצווה, ריגש את חברי הסנהדרין והנשיאים כל כך שהם התפרסו במחנה וספרו לכל ישראל את המעשה הנדיר הזה, וכך ריגשו אל כל ישראל. כלומר הציתו את את הלהבה בלבם של ישראל כך שכל הקהל התפרסו. מעצמם להביא זיתים אפילו מרחוק.  והם עשו זאת לא מתוך שהיו מצווים על ידי התורה אלא מתוך חובת הלב שחשו

   בהתעסקותו במכשיר למכשיר המצווה ריגש משה את לב ישראל. ובכך גם יסד משה סוג חדש של פעולות שאדם מישראל עושה לא מתוך שהוא מצווה מהתורה ולא מתוך שהרשות בידו שלא לעשות אלא מתוך חובת הלב. יש חובה להכין שמן ומי שהשלהבת בוערת בלבו יקום ויעשה השמן. ויש מספר “מצוות” בקטגוריה הזאת.  בעל הטורים אומר כי אתה  תצווה הוא בגימטריה ״נשים צווה״ בהדלקת נר שבת שהיא חובה, כלומר חובת הלב  ואמנם הרמבם כותב. כי הדלקה נר שבת היא  לא מצווה שירדוף אחריה ולא רשות שאם ירצה ידליק ואם ירצה לא ידליק, אלא ידליק מחובת הלב.  נשות ישראל קבלו על עצמן להדליק נר שבת מחובת הלב דוגמא נוספת היא נשואי אשה, שכן אשה נשאת לא משום שהיא מצווה, שכן אין היא מצווה  בפרו ורבו , ולא משום שזו רשות שלא להינשא אלא משום שבנות ישראל לקחו זאת על עצמן מחובת הלב.  וכך ברכת חתנים שהיא חובה שתשמע בקהל. וכל אדם בקהל רשאי לאמרה  – לא מתוך שזו מצווה מהתורה ולא משום שיש רשות שלא לברך אלא משום שזו חובת הלב.

עד כאן התעסקנו בדרך שצווה משה את בני ישראל לעשות דברים מתוך חובת הלב. הבה ונעבור לאהרון

 

 כבודו של  אהרון

 

באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערך אותו אהרן ובניו

מבוקר עד בוקר לפני השם חקת עולם לדרתם  מאת בני ישראל

 

תפקידו של אהרון הוא לערוך את נר התמיד.  ספר החינוך בעקבות הרמבם מאריך לבאר מהי העריכה.  על הכהן לנקות את הנר שבראש המנורה מהשמן ומהאפר של הנר שדלק כל הלילה, להחליף את השמן בשמן חדש, להחליף את הפתילות ולכוונם כך שיתפסו את האש הדולקת בנר המערבי (בין אם המנורה עומדת מצפון לדרום מול הפרוכת או בקיר הדרומי ממזרח למערב).  את האפר מוציא הכהן אל מחוץ למחנה. עבודת הניקוי הזאת קרויה בפי חזל הטבת הנירות

וההגיון אומר שאם המצווה היא ההדלקה, והשמן כאמור הוא מכשיר למצווה, הרי ניקוי הנר הוא בגדר מכשיר למכשיר המצווה, שלש  דרגות מתחת למצווה , במקביל למשה שהתעסק במכתשת שהיא מכשיר למכשיר המצווה.

וכמו שמעשהו של  משה ריגש את לבם של ישראל, כך הטבת הנירות ריגשה את העזרה.  וכדי לרגש עוד יותר, נעשתה הפעולה של הטבת הנרות בשתי פעמים – חמש נירות לפני התמיד ושתי נירות לאחריו. והרואים בעזרה התמלאו פליאה ותהו על חשיבות ההטבה  כמו שתהו על חשיבות הכתישה של השמן על ידי משה. משל למה הדבר דומה? לאשה המנקה את הבית לקראת הפסח. היא עובדת קשה ובמסירות למרות שהמצווה מהתורה היא לגבי הפסח עצמו

אך הנה הפתעה- התורה מעלה את מעשה ניקוי הנר על ידי  אהרון מעיסוק במכשיר של מכשיר לדרגה של מצווה מהתורה .  מכל הקטע שלפיננו , ההטבה היא מצוות עשה היחידה, והיא מוטלת על אהרון.   וכך פוסק הרמבם שההטבה היא מצוות ההדלקה.  וכך אומר ספר החינוך בהרחבה.

אם כך, מהו מעשה ההדלקה עצמה? עיון בפרשה כאן וגם בפרשת בהעלותך מורה שאין התורה חושבת את ההדלקה עצמה למצוות עשה. שם בהעלותך היא אומרת שכאשר אהרון מעלה את הנירות הוא חייב לדאוג לכך שהנרות יפנו אל הנר  המערבי.  אין היא מדברת על מעשה ההדלקה עצמה. וזה שונה מהדלקת נרות חנוכה שהיא מצווה מדרבנן

אם כך מהי ההדלקה? אומרים הפוסקים (ראה הרב זוין במועדים)  שמעשה ההדלקה כשר גם בזר כלומר על יד ישראל. אילו עמדה המנורה בחוץ בעזרה יכול היה כל יהודי. מישראל להדליקה. אך משום שהמנורה עומדת במקדש פנימה עושה זאת הכהן.  כלומר יש חובה שהנרות  ידלקו במקדש  וכל מי ששם יכול למלא את חובתו ולהדליקה. לא משום שהוא מצווה על כך, ולא משום שיש רשות שלא להדליק, אלא לעשות זאת מחובת הלב.

והנה לפנינו כל השרשרת של הדלקת  הנרות שהיא מתחילה בחובת הלב של משה שריגש את ישראל, ונגמרת בחובת הלב של אהרון שאף היא מרגשת  את ישראל.

 

 נר מצווה תורה אור

 

 

 

הבה וננתח את מה שעשה אהרון.  הוא עשה מצווה – ניקוי והטבת הנר – שממנה הדליק מחובת הלב.  המצווה הפכה מכשיר לחובת הלב. ההפך ממה שעשה משה שחובת הלב פתחה את השרשרת.

אם כך, הנר שהוא. מצווה הוא מכשיר לאור.  ומהו אור אם לא אורה של תורה.  ומכאן אמרו חזל שהנר הוא מצווה והתורה .היא האור. המצווה מעוררת את הלב להאיר את העולם בתורה זכה.  וכדי שהאור אכן יהא זך על האדם לעשות מצוות ויותר מזה,   עליו למרק את המצווה לעשותה כראוי ומתוך כך יבא ללמוד תורה ויאיר את העולם בתורה זכה ואמיתית ללא רבב וללא  תועלת אישית וללא סילוף.  והרעיון הזה  הוא כה חשוב שיכול לשמש נר תמיד למשה.  אדם מישראל פותח קודם כל בעשיית מצוות, וזה יביא אותו ללמדו תורה.  ולא להפך שקודם ילמד ואחר כך יעשה. מתוך שהוא נוטל לולב למשל לבו יתעורר לשאול מדוע הוא עושה כך וכך ואז יפתח גמרא וילמד בחשק.

 

מ והנה התורה מעלה את לימוד התורה למצווה. מהמצווה שהיא לימוד יצא האור זך. ויש לעמול ולמרק את המח והלב כדי האור יצא זך ומכון יפה.  ומהו האור? הווה אומר זה ההלכה שלאורה האדם הולך. וחלונות המקדש היו צרים מבפנים ורחבים בחוץ,  כדי שהאור כלומר ההלכה הזכה והנכונה תאיר את העולם .

 

 צורך גבוה

 

 

אבל הרמבן סובר אחרת.  האור היוצא מחובת הלב הוא לא רק “צורך הדיוט” כלומר צורך האדם. אמנם נכון הוא שאדם ההולך בבני ברק בלילה לא יפחד משודדים ורוצחים. נכון שיש הטבה לעולם על ידי התורה. אבל הטבת הלב מכשירה את האדם לקבלת השכינה בתוכו שלהרי כתוב בהמשך הפרשה לשכני בם כלומר בלבם.  לימוד התורה מזככת את לב האדם ש על מנת שיוכל  ויהיה ראוי להשראת השכינה בו, כלומר  “צורך גבוה”.  ורבים תוהים עליו הכיצד? הרי לא לאורה הוא צריך. אלא שמדובר בשכינה המחפשת מנוחה בעולמו של האלוקים והוא לב האדם.

מטרת המצוות והתורה היא לשנות את לב האדם ולהכשירו לקבל את השכינה.

ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלוקים

וידעו כי אני הויה אלקיהם

אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני הויה אלוקיכם

אם מטרת יציאת מצרים היתה לשכני בתוכם, הרי שהיא בגדר מכשיר למטרה. מפעלו של  משה היה להכשיר ישראל להשראת השכינה בלבם.  ביתר דיוק – היציאה היא מכשיר להקמת המשכן שהוא מכשיר להשראת השכינה. .  תפקידו של משה העניו מכל אדם, מלך ישראל,  הוא להיות מכשיר למכשיר למטרה הנעלה שלמענה נברא האדם- השראת השכינה בעולמו של האלוקים.  היש לך דרך טובה מזאת לתאר את שליחותו של. משה?ם