שפת אמת: ק ד ו ש י ם – כיצד

פרשת קדושים תשפג

שפת אמת

הרב דר צבי אבינר

כיצד קדשנו במצותיו

תרנד

במדרש אתה מרום וכו׳

דידוע דשם הויה ב״ה למעלה מכל השמות והוא מורה על הויות המציאות שזה קיום הכל

כאשר שם הויה נכנס כביכול לעולמנו בסוף היום השישי לבריאה כפי שמרומז בראשי תיבות במלים יום השישי ויכולו השמים, הרי השם הזה מצוי כביכול בפנימיות כל דבר שבעולם, עמוק מכל אטום וחלקיק של אטום, ומעליו שם האלוקים כפי שכתוב כי שמש ומגן הויה אלוקים, שאם הויה היא בהירה וחזקה כשמש, שם האלוקים מסתירה מעינינו כענן המגן על עינינו. אבל שם הויה הוא חיות הכל כי הוא היה הווה ויהיה, היה כאן לפני הכל, גם לפני שהאין סוף השתלשל הצטמצם למידת הדין לברא את עולמנו, וגם לאחר שהאלוקים ישבות והויה תשלוט בכל

 ואחרי זה יש כמה בחינות חמריים וצורות פשוטות ומורכבות מד׳ יסודות

 

חיצונית לשם האלוקים מצוי העולם החומרי שמורכב מאטומים ומולקולות המסתדרות בצורות שונות ליצור את כל יצורי העולם, הדומם והצומח והחי. כך שלפנינו שלושה כדורים אחד בתוך השני – הפנימי ביותר והדק ביותר הוא כדור הויה הממלא את הכל וסובב את הכל, וחיצונית לו כלפי העולם הוא הכדור  ה״:גס״ יותר המיצג את האלוקים המגן על עינינו מלהביט להויה הפנימית, וחיצונית לו הוא הכדור הגשמי של עולמנו המסתיר מעינינו את האלוקים.

ובבריאת העולם יש ל״ב אלוקים שהוא הנהגת הטבע

 

בפרק א׳ בראשית מוזכר שם האלוקים – מידת הדין – 32 פעמים שהם ל״ב פעמים. העולם נברא בהנהגת מידת הדין ולכן  כידוע ר״ה שהוא יום בריאת העולם הוא גם יום שכל הבריאה עומדת בדין.

אבל יש למספר הזה משמעות עמוקה, כי מטרת כניסת הויה – השכינה- לעולמנו,  היא לשכון בלב האדם כפי שכתוב ושכנתי בתוכם, בקרבם ובלבם. ולא רק בלב האדם, שהוא מייצג את הבריאה שכן הקבה נמלך בששת הימים  ועשה אדם, אלא ב״לב״  ששת הימים ממש, כי כל מטרת יצירת האדם הי להעלות את העולם לקראת יום הבריאה השביעי שהוא יום שכולו שבת.  ואז תשלוט הויה בבריאה כולה בגלוי.  לשם כך על האדם להיות  טוב מאד כידוע מסוף פרק א׳ בראשית.

המצב טוב מאד פרושו או שהאדם יהיה טוב מאד, או ש״כל אשר עשה והנה טוב מאד״ כלומר ששת הימים. כאשר אנו אומרים שהשכינה תכנס ללב העולם אנו מתכונים שכל ששת הימים יקבלו צבע כחול בדיאגרמה הבאה

חמישי

ויאמר אלוקים

וירא אלוקים כי טוב

ויאמר אלוקים נעשה אדם

ויברך אותם (32) אלוקים

וירא (32) אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד

ויהי ערב ויהי בוקר

י –ום

ה– -שישי

………………….ש ב ת.……………………

ו —יכולו

ה—שמים

והארץ וכל צבאם

ויכל אלוקים את מלאכתו אשר עשה

ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו

כי בו שבת  מכל מלאכתו

אשר  ברא אלוקים לעשות

או שהעולם יעלה לשבת, או שהשבת תרד לעולם ותמלא אותו.

. כאשר העולם יעלה ויכנס ליום שכולו שבת, מידת הדין תשבות ורק הויה תמלוך בגלוי.  כלומר השכינה חפצה להכנס לא רק ללבנו ולרמח אברינו, אלא ללב  כל העולם ולהחליף כביכול את שם האלוקים המזכר לב פעמים.  מידת הדין חסרת הלב תוחלף במידת הרחמים שכולה לב.

אבל שם הויה הוא למעלה מזה והוא בבחינת השבת

 

שם הויה הוא למעלה משם האלוקים כי האלוקים ישבות ושם הויה ימלוך בעליל ובגלוי. והרב מגדיר כאן את שם הויה כשבת, כי הויה מולכת בשבת כך שהם היינו אך באופן מילולי וסמנטי

 

ולכן בזוהר הקדוש דכולהו ברכאין בי׳ תליין ..

.

יתכן כוונת הרב שי׳ ספירות השולטת במשך השבוע מתברכות מהשבת כו׳

והוא ממש עניין שם הויה שהוא המציאות בלי התלבשות, וכל המדרגות שלמטה בי׳ תליין.

לכאורה שם הויה נכנס לעולמנו כשם י-ה, מהשבת ליום שישי של הבריאה.  המידה יושבת כביכול במעבר בין שישי לשבת.. אבל הנכון הוא ששם הויה הוסיף ונכנס לכל ששת הימים בפנימיות הכל, כפי שהשיר של יום שישי אומר אף תיכון תבל בל תימוט.  בלי שם הויה בפנימיות הכל, העולם לא היה מתוקן. בלי שם הויה החודר לעולמנו מהשבת, ומשמש כעוגן המקשר משישי לשבת, בלעדי העוגן  הזה היה  העולם של האלוקים מתנודד ומאבד כוון ולא היה עולה לשבת.   האלוקים היה משמיד אותו שנאמר ויכולו השמים והארץ שהיה עושה אותה כליה. כפי שאומר רשי שהאלוקים ברא עולמות והחריבם, ללא רחמים. אבל כאשר ברא את עולמנו עלה בלבו שהפעם ישתתף עםמידת הרחמים כך שיהיה סיכוי לעולמנו להתקדם לשבת שלעתיד לבא.  וכאשר נכנסה הויה לעולמנו היא הצטרפה למידת הדין לייצב את כל העולם והיא בעומק הכל. אם האלוקים מצוי בל״ב של העולם, היא בפנימיות הלב. ושם הויה אינו התלבשות אלא המציאות עצמה.   שכתוב ביום ברא הויה אלוקים ארץ ושמים.  הויה הצטרפה לאלוקים כנף אל כנף ויחד בראו  או יצבו ארץ ושמים, מיום שישי אחורנית ליום ראשון, לייצבו ולתקן את העולם תחת שניהם כאחד.

ואין לך דבר שאין בו כח הויה המציאות אלא שנתוסף עליו חומר או צורה או הרכבה, אבל הויה היא הוית המציאות בעצמה בלי התלבשות ותוספות

 

כל מולקולה בעולם יש בפנימיותה את הויה כפי שאמרנו

 

ובני ישראל יש להם חלק בזה השם כדכתיב חלק השם עמו

ולכן כתוב קדושים תהיו כי קדוש אני להיות דבוק בבחינת הויה למעלה מכל התלבשות ותוספות

 

אני עומד להוכיח לכם, אומר הרב, שלבני ישראל יש חלק – ממש-בשם הויה. כיצד?

והוא בכוח המצוות כמו שכתוב אשר קדשנו במצוותיו.

ואיתא בזוהר הקדוש מצוה היא שם הויה ואותיות י-ה הם בחילוף אותיות מ״צ

 

המלה מצוה  מתחלקת ל מצ וה.   מצ בחילופי אתון (אתבש) היא בדיוק י-ה.  כך שמצוה היא לאמיתו של דבר שם י-ה ו-ה. על ידי עשית מצוה, דבקים ישראל בשם  י-ה ומאחדים י-ה ב ו-ה.

מצ וה  היא כמו י-ה וה.

ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת

 מ צ – ו ה

י ה- ו ה

נחזור על הרעיון האדיר:   על ידי עשיית מצוה  נעשים ישראל חלק בשם הויה, ב י-ה, ואם מכוונים לבם הם  מאחדים שם י-ה ב וה  כפי שאומרים לפני עשיית כל מצווה שהיא.

כעת ידבר הרב על ההבדל בין י-ה ל ו-ה.  ברור ש י-ה חודר לעולמנו בעוד ששם ו-ה נמצא בתוך השבת ללא שינוי וכיסוי.

שב׳ אותיות השם מתפרשים במצוה בלי התלבשות, אבל בשם י-ה אי אפשר להדבק בלי חילוף אתון שהוא למעלה מקדושתנו

שתי האתיות ו-ה נשארים ב״מצוה״ ללא שינוי , ורק ״מצ״ דורש שינוי להיות נקרא י-ה

היות ושם י-ה נכנס לעולמנו , הרי הוא דורש כיסוי כל שהוא מעיננו ולכן הוא ״מצ״ בחילוף אתון.  במשך השבוע כל מצוה שישראל עושים היא לאמיתו של דבר יצירה בשם י-ה או משיכה של שם הויה לעולמנו  כלומר שם  י-ה.  כך מוציאים בני ישראל את השכינה מהפנימיות  של כל דבר אל החיצוניות כלומר אל תוך עולמנו – לשכון ב״תחתונים״ – כעץ תפוחים פורח, שנאמר כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנות  ובמשך השבוע מגדלים ישראל חקל תפוחין – שדה מלא תפוחים שכל אחד קשור בעומק ל י-ה, ובשבת כל התפוחים עולים ומתאחדים לסעודת שבת המלכה.

 

ומטעם זה יתכן לאמר ששם י-ה נהגה באותיותיו, ושם  י-ה-ו-ה אינו נהגה. משום שבכח אדם לעורר השם (המלא) ולהתפעל על ידי ההגיון לכן אסור להגותו באותיותיו רק במקדש, אבל שם י-ה אינו מתפעל שהוא למעלה מהשגתנו לכן רשאים להגותו באותיותיו

הרב מחדש שהיות ושם הויה המלא יש לו מובן – היה הווה ויהיה – לכן אסור להגותו אלא במקדש כדי לשמור על כבודו. היות ושם י-ה אין לו מובן הגיוני, אין חשש שאדם יזלזל בו ומותר להגותו. כל דבר שאדם מבין בשכלו, האדם נוטה לזלזל בו.

 וכאשר משה רבנו שאל מהקבה הראיני נא דרכך ואדעך בשם, ענה לו הקבה אתה יכול לראות את אחורי אך לא יראה האדם את פני וחי.  והנה מתפרש לנו שאחורי הוא שם י-ה, ולפני הוא שם ו-ה המצוי בשבת ולכן אין אדם, אפילו משה, יכול להבינו כי כל מה שקשור לשבת שלעתיד לבא הוא מעל השגתנו אומר הרב במקום אחר. אבל את י-ה שבעולמנו יש בכוחנו להבין והוא י״ג מידות רחמים ״רחום וחנון ארך אפים ״ וכו׳.  

כלומר לשם ו-ה אין מובן כי בשבת הנצחית אין צורך בסליחה וכפרה וחסד ורחמים, שהרי אין שם ללא מבחן ולא משפט ולא סבל ולא מוות. שם י-ה-ו -ה  בשבת הנצחית אין לו. מובן של מידת רחמים וחסד. רק כאשר חדרה י-ה לעולמנו היא קיבלה מובן של רחמים כלפי מידת הדין ששלטה כאן לבדה במשך ששת הימים. ואת המובן הזה של אחורי, י-ה, משה היה יכול להבין אך לא את ה ו-ה , ולא את שם הויה המלא כפי שהיה לפני הבריאה וכפי שתהיה לאחרי ככלות הכל.