שפת אמת בראשית: בה׳ נברא העוה״ז

 שפת אמת פרשת בראשית

הרב צבי אבינר

 ב-ה נברא העה״ז

המנוחה בשבת

תרלא

ברשי זל מה היה העולם חסר מנוחה, בא שבת בא מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה. כי בריאת העולם היה להשפיע אורו וטובו של השי״ת בעולם הזה שהוא הטבע, ושעל זה  נקרא עולם על שם ההעלם כבוד השם  בעולם הזה

השאלה שאליה נדרש הרב היא כיצד נבראה המנוחה בשבת עצמה שהרי אין כל בריאה בשבת.  והרב מתחיל בקביעה שבריאת העולם היה להשפיע אורו וטובו של השם ית׳  כלומר שם יהו-ה, בעולם הטבע שהוא  העולם הזה.

 שכן לכאורה נבראו ששת הימים – עולם הטבע –  על ידי אלוקים מידת הדין לעמוד במשפט, שזה גם המקור לראש השנה כיום בריאת העולם שעומד במשפט, ושם  האלוקים חוזר 32 פעם בפרק א להדגיש  את רעיון המשפט.

וכך אומר רשי בעשרת הדברות שכ׳ וידבר אלוקים- ומסביר שם רשי שאלוקים בכל מקום הוא מדה״ד.  ומדת הדין פועלת לפי הצדק המחלט- מידה כנגד מידה ולא לפי חסד ורחמים שהן תכונות הקשורות להויה.

א״כ מניין שהעולם נברא להשפיע אורו וטובו של הויה?  אלא שבששת הימים

בראה מדה״ד את הטבע יום אחרי יום, לבדה, כפי שכתוב לבדו ימלוך  נורא. ורק לפני בריאת האדם ירד האלוקים מכס המשפט  האבסולוטי ונמלך במדה״ר לברא אדם בצלמנו וכדמותנו.  כאשר ראה שאין העולם עומד בפני מידת הדין הקשה,  כלןמר שאין האדם שהוא בעל בחירה חופשית ויצרים יוכל לעמוד במשפט ולנצח, החליט כביכול לשתף מידת הרחמים , שתחתיה יוכל האדם. לחזור בתשובה ולהתחיל שוב מהתחלה

אבל יש להבחין בין שני שלבים.  בראשונה שיתפה מידת הדין את מידת הרחמים בבית הדין של מעלה – בהנהלת העולם, בבחינת ״עולם בחסד יבנה״. ובשלב זה היא מאירה מטובה על הבריאה. ושלב זה נראה בכתוב כך:

      אלוקים א—ב—ג—ד—-ה—ו—י-ה /וה

                                                  אדם   שבת………………………………….

יהו״ה מופיעה כאן כידוע בראשי פרקים ״י-ום ה-שישי ו-יכולו  ה-שמים״.

כאן היא חודרת לעולמנו ביום הששי לבריאה להשתתף בהנהלת העולם (״מלכות״).

אבל פ׳ א׳ אומר מה שעלה במחשבתו של האלוקים לעשות בתחילת הבריאה.  למעשה מה שקרה מסופר בפ׳ ב׳ ש ״אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ביום עשות יהו״ה אלוקים ארץ ושמים״. פ׳ א׳ הוא ״בבריאה״ בעוד שפ׳ ב׳ ״בעשיה״.  גן העדן בעצמו נוצר ביום השלישי לפי רבי יוחנן.  שם יצר הויה אלוקים את האדם.

ובגן העדן לפני החטא הייתה הויה בבח׳ חסד, כפי שאמרנו.  רק לאחר החטא הופיעה לאדם בקריאה ״אדם אייכה!״  כלומר חזור בתשובה.  מכאן ואילך הויה היא לא רק בבח׳ חסד ואור טוב לעולם אלא בבח׳ סליחה ורחמים לחוזרי בתשובה

 א״כ צודק הרב כמובן באומרו שהעולם נברא להיטיב ולהאיר את העולם  – בבח׳ חסד שלפני החטא.   לאחרי החטא התגלתה כמידה סולחת לחוזרי בתשובה, דבר שהאלוקים  לא יציע לאדם

אומר גם הרב שהעולם נברא כדי ששם הויה יכנס לששת הימים וישפיע אורו וטוב על הטבע.  שם יהו-ה הוא כאן בעולם הזה אך בנעלם, ולכן הטבע נקרא עולם.  ואמנם שם הויה בסוף פ׳ א׳ הוא בראשי תיבות, כלומר בבח׳ נעלם.  בדומה לכלה חסודה שנכנסת לבית בעלה עם צעיף על פניה.

אך כמו שצריך להיות הכל בטל אל המכוון (התכלית) אז נתגדל שמו ית׳ בעולם הזה יותר, כפי שכ׳ וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, פרוש כמ״ש כל  פעל השם למענהו כי הכלל מחובר לכח הפועל אם כי בפרט יש דברים שמתנגדים לקדושה

 

מטרת הבריאה היא שהעולם יתקדם משישי לשבת, כלומר ששם הויה ימלא את ששת הימים.  נזכור שהויה היא השולטת היחידה בשבת שלעתיד לבא.

אומר הרב שככול שנתקדם בהסטוריה לקראת השבת שלעתיד לבא, שם הויה  יתגדל ויתקדש, כלומר השבת שלנו תתקרב יותר ויותר לשבת הנצחית  . בסופו של יום השישי, האלוקים ישפוט את כל אשר עשה, מהיום הראשון עד סוף שישי, ויראה אם הבריאה  עלתה מדרגה של טוב- כמו כל יום שעבר – לדרגה של טוב מאד.  רק אז ישבות והעולם יכנס לשבת הנצחית

  ואמנם יש דברים בעולם הזה שהם רחוקים ומתנגדים לקדושה, אך בבא העת גם הם יתמזגו בשבת הנצחית שלעתיד

אבל בכלל נאמר שהכל ברא לכבודו (הכל יעלה לשבת).  ועל זה קודם שבת היה העולם חסר מנוחה והוא השבת שכולל את כל ימי השבוע ושבת דאתאחדת ברזא דאחד וכו׳. שכל הדברים מתעלים ונעשין אחד מיוחדים להיות כלי להשי”ת לעשות בהם כרצונו. וזה

שכ׳ ויכולו במדרש שנעשה מעשי בראשית כלי והוא על ידי ההתכוללות

 

הרב ממשיך להסביר עניין המנוחה.

 השבת שלעתיד לבא איננה יום חדש של הבריאה אלא מציאות חדשה של כל הבניין של ששת הימים.  כל הימים יכנסו לשבת, או להפך: השבת תמלא  את ששת הימים.  הם מתמזגים לנקודה אחת שהיא כלי שלתוכו נכנסת השבת, או השכינה, או יהו״ה. ויכולו-מלשון כלי.

ופרוש ויכולו  מלשון כלתה נפשי כי הוא הביטול שכל דבר מתבטל לנקודה חיות שיש בה השי״ת

 

לא  רק כלי, אלא כלי מלשון כליה שהוא ביטול הכל. ויותר מכך: כלי שכלתה נפשו  של האלוקים כביכול להגיע אליו.  כך גם אנו חייבים להתייחס לשבת בגעגועים עד כלות הנפש.

וזה נקרא מנוחה שהיא שביתת הכל ומקום ושורש הכל. ועל בחינה זו נאמר הוא מקומו של עולם

 כאשר העולם שהוא נקודה מתמזג עם השבת, יוצא שהויה הוא מקומו של עולם כי כל הטבע יכנס לשבת, כולל האלוקים עצמו. אלוקים שובת ממלאכתו אבל עדיין פועל גם בשבת שנאמר ויכל אלוקים ויברך אלוקים, ויקדש אותו  שהם ג׳ סעודות שבת לפי הרב להלן.

 וכמו שכ׳ אל יצא איש ממקומו ביום השביעי

וזה כלתה ונגמרה המלאכה כי זה מכוון (מטרת) הבריאה. 

 

המנוחה אכן נבראה בשבת לא על ידי האלוקים כמו בריאה בששת הימים אלא מתוך שהאלוקים כחתן מסר את הבריאה לכלה, ככלי לעשות בה כרצונה.  ועצם מציאות הכלי בתוך השבת הוא המנוחה

ויש לזכור שהשבת שלנו איננה השבת האמיתית שלעתיד לבא הכתובה בפ׳ א׳.  השבת שלנו היא מתנה מהקבה להזכירנו את סיפור  הבריאה – וזה זכר למעשי בראשית שאנו אומרים  בקידוש הלילה, שהיא סעודת שבת המלכה.

 ואמרו חזל כלי המחזיק ברכה הוא השלום, ובזוהר הק׳ מאי שבת שמא דקב״ה והוא השלום

 

המנוחה היא השלום והיא השבת והיא שמו של הקבה כלומר שם יהו-ה

 

ופ׳ שם הוא התגלה כבודו במעשה בראשית הרחוק גם כן, כי קודם הבריאה היה ה׳ אחד, ובח׳ הבריאה הוא שמו אחד, וכשכל הבריאה מתבטל להכלל שנקרא כנסת ישראל זה שמו אחד והוא כלי לעצמותו ית׳

 

לכאורה שם הויה מופיע רק בסוף פ׳ א׳. כל הבריאה  תעלה לשבת.  אבל  אומר הרב ששם הויה היה גם ברחוק, כלומר לפני הבריאה ואפילו לפני האלוקים מדה״ד. ולכן שמו הויה מלשון היה הווה ויהיה.

לפי פ׳ ב׳ שם הויה אכן מופיע לפני האלוקים, כי כתוב ביום עשות יהו״ה ארץ ושמים

יהו״ה אלוקים – א—ב—ג—ד—ה—ו—שבת

אכן הויה היא בבח׳ היה הווה ויהיה

והרב מוסיף שכנסת ישראל היא כלי לקבל את השכינה בדרך של האנושות לקראת השבת הנצחית. כנסת ישראל נבראה או נוסדה ביום השישי לפני שבת, כפי שרואים בפ׳ ויקהל. כי משה רבנו ירד ביום חמישי והודיע בשם הקבה סלחתי כדבריך. ויום החמישי הוא יום כיפור הראשון , למחרת היום כלומר ביום השישי הקהיל משה את כל העם ודרש דברים הנוגעים ליום השישי לפני שבת, כגון הקמת המשכן לשכינה. על המלה ויקהל אומר אונקלוס אתכנס, כינס, יצר את כנסת ישראל.

והשם כנסת מורה על כינוס, כמו שששת הימים מתכנסים לשבת. לכן ישראל בעמים כשבת לגבי חול

ב-ה בראם

תרמ

יום השישי הוסיף ה׳ בשישי כי בי-ה צור עולמים. ב׳ה׳ נברא העולם והוא שורש הבריאה. אבל יש ה׳ קטנה זעירה בהבראם, והיא בבחינת הטבע עצמו

 

אלוקים – א—ב—ג—ד—ה—ו—י-ה/וה

כאשר עלה במחשבתו לברא עולם במידת הדין לבדה, לא היה העולם אמור להיכנס לשבת.  ורק כשעלה במחשבתו לברא אדם שהוא בעל בחירה חופשית ויצרים הרבה, ידע שאין העולם יתקיים ויסתיים בכלה, מלשון כליה, כפי שקרה לעולמות קודמים.

לכן שיתף עמו מדה״ר כפי שמראה הציור. לפי הציור הזה אכן ה׳ה׳ שביום השישי הוא זה שברא את העולם הזה כי ה׳ה׳ השניה כולה בשבת.

י-ום ה-שישי ו-יכולו ה-שמים

רואים כאן כיצד ה-ה הראשונה ביום השישי, בעוד שהשניה מצוייה כולה בשבת. ולפי זה ה-ה הראשונה מצויה בשישי, ומושכת כביכול את עולמנו לשבת כמו קטר שמושך רכבת. היא תעלה את עולמנו – יום השישי – לשבת.

אבל, אומר הרב, בפרק ב׳ ביצירת גן העדן כתוב ״אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ביום עשות הויה אלוקים ארץ ושמים״. בהבראם- בה׳ בראם. ה׳ה׳ הזאת היא דווקא האחרונה כי עתה אפשר לכתוב

יהו״ה אלוקים –א—ב—ג—ד—-ה—ו—שבת

 כאן  ה-׳ה׳ הפונה לעולם הזה היא דווקא האחרונה שבשם הויה.  והיא זו שבראה את הטבע שלא כפי שעלה במחשבתו בראשונה.

 יש על כך דיון במנחות כו׳. כתוב כי ב-י’ה צור עולמים פרוש צייר עולמים, לפחות שניים. ודורש רבי יהודה בר אילעי אלו שני עולמות שברא הקבה, אחד ב׳ה׳ ואחד ביוד ואינני יודע אם העוה״ז  ב׳ה׳ ועוה״ב ביוד, או ההפך. כשהוא אומר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם – אל תקרי בהבראם אלא ב׳ה׳ בראם. הוי אומר ב׳ה׳ נברא העוה״ז וביוד העוה״ב. והזוהר מפרש ב׳ה׳ האחרונה.

דהיינו בסיפור הבריאה הראשונה שבפ׳ א׳ – כשעלה במחשבתו  העוה״ז נברא ב-ה הראשונה, בעוד שבבריאה השניה, פ׳ ב׳, ב-ה האחרונה. וכאשר עבר שם הויה לפני האלוקים, הרי שה -יוד פונה עוד יותר אחורנית כלומר לעולמות החכמה והבינה והדע שקדמו לעה״ז-

והוא בבחינת תוספת השבת וכל תוספת היא מהעולם העליון וזה נגמר בשמחת תורה

 

ה-ה׳ שב י-ה בבריאה הראשונה מצויה בסוף היום השישי והיא מייצגת את תוספת השבת לתוך היום השישי שבתוכו אנו חיים היום.  היא מושכת אור ה מהעולם העליון שאליו מרמז הרב בשיחתו על שמחת תורה.  אור זה גבוה גם מהשבת, והוא זה שמופיע בשמיני עצרת, וכן הוא זה, שבגללו עצמו של יום  כיפור מכפר. והוא גם תוספת הנשמה היתירה שבשבת.