פרשת שמיני תשפא
הרב דר צבי אבינר
אין אבלות אלא בלב
מה קורה ששמחה אדירה הופכת ליגון כואב? על כך מדברת הפרשה ומתוך כך נלמד גם הלכות אבלות
א) יום של שמחה עולמית, ציבורית ופרטית עצומה
ויהי ביום השמיני – יום של שמחה בשמים ובארץ. מהו היום השמיני? שמיני לניסן, אומר רבי עקיבא. אך חכמים אומרים שמיני למניין כלומר למילואים, וכך סובר רשי. ויום זה היה מרובה בשמחה שכן נטל עשרה עטרות: (1) יום ראשון בשבוע (2) יום ראשון לחודש ניסן הוא החודש הראשון (3) יום השנה להפסקת העבדות במצרים שאז לקחו טלה לקרבן פסח מצרים (4) יום ראשון לכהונת אהרון (5) יום ראשון לקרבנות בכלל (6) יום ראשון לברכת כוהנים (7) יום ראשון לירידת האש משמים (8) יום ראשון לקדושת העזרה ואיסור שחוטי חוץ (9) יום ראשון להשראת השכינה במקדש (10) יום ראשון לקרבנות הנשיאים
וכן היה גם יום של שמחה אישית , במיוחד לאלישבע אשת אהרון. בעלה כהן גדול, אחי בעלה נביא ומלך, בניה סגנים לכהונת כ”ג ואחיה עמינדב נשיא שבט יהודה. היש לך אישה בעולם ששמחתה גדולה מזו?
היה זה גם יום של התגשמות צפייה ממושכת. שכן במשך שבעת ימי המילואים שקדמו הקים משה ופירק את המשכן מדי יום ביומו, שימש כהן גדול ואהרון לידו ללמוד את המלאכה . העם צפה במעשה אך האש לא ירדה משמים לבעור על המזבח והעם חזר לביתו מדי ערב באכזבה. הדבר חזר מדי יום והצפייה הלכה וגברה. האם כופר להם עוון העגל? כפי שאומר המדרש 0
סברו “כל הטורח שטרחנו שתשרה השכינה בינינו ונדע שהתכפר לנו על עוון העגל” (רשי) 0
והנה ביום השמיני משה מבשר שינוי. ״היום השם נראה אליכם״. הוא מצווה לאהרון ובניו להביא את קורבנות היום – ככוהנים גדולים – וכן ״שעיר עזים לחטאת״ והכוונה לשעיר ראש חודש, דבר התומך בכך שהיה זה בראשון לחודש. והם ממלאים דבריו ומתאספים סביבו – “ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני השם” – בשמחה, אומר המדרש (ט’ ה). ואז ממשיך ואומר משה
זה הדבר אשר תעשו וירא אליכם כבוד השם (ט’ ו)
משה לא מפרט, אך המפרשים מציעים פתרונות שונים
אפשר שדבריו מכוונים לפסוק הקודם – שעליהם להמשיך ולעמוד תמיד בדריכות וצפייה לקבה בכל זמן כדי שהשכינה תשרה ביניהם.
או שדבריו מחדשים דבר שלא אמר קודם ש”זה הדבר” הכוונה למילת ערלת הלב כלומר יצר הרע (מדרש). מאחר “והיום השמיני” מזכיר את המילה שנעשית ביום השמיני ומצוות המילה שהיא השמינית לאברהם (נח קיבל שבע) 0 השכינה תרד היום לשכון במשכן ומשם ללב ישראל. וחשוב לשכינה שהלב יהא מוכן. .
והנציב אומר שדברי משה מכוונים לכל דור ודור בעתיד- מעין מרשם עבורנו להשכנת המשכן בלבנו. עלינו להקימו מדי יום מחדש בלבנו על ידי התפילה (עמידה) שמחליפה את הקרבנות
אך הצפייה לא התגשמה מיד. מילת הלב לא הספיקה. משה הבטיח שהיום יראה אלכם השם, ושום דבר לא קרה.
וזאת למרות שכל הצעדים התמלאו לפי המרשם של משה. הפעם , ביום השמיני, שימש אהרון בפעם הראשונה ככהן גדול במקום משה והקריב את הנדרש. אך האש משמים עדין לא ירדה. אהרון חשש שמא אינו ראוי
ואז נשא אהרון את כפיו ובירך את העם ברכת כוהנים, וגם זה לא הביא את האש לבעור על המזבח (ט’ כב) ם
מה היה חסר? אהרון הצטער (רשי) ולכן נכנס עמו משה אל האוהל לבקש רחמים אך גם זה לא עזר. הם יצאו וברכו יחד את העם ברכת ״יהי נועם…יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידכם״ (רשי, י’ כג) וברכה זאת אמנם הורידה את השכינה כמו שנאמר “וירא כבוד השם אל כל העם.״. הרי מטרת המשכן היא להביא את השכינה לבין הכרובים ומשם ללבנו ומשם למעשי ידינו, למציאות בעולמו של האלוקים. ואכן ״ותצא אש מלפני השם ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם.” השמחה הייתה עצומה. גם במקדש שלמה כאשר ירדה האש פעם ראשונה העם שמח ו אנשים השתחוו על פניהם ושרו שירי הלל דוד כפי שמסופר בדברי הימים
וצירוף זה של רגשות- רינה ברעדה – הוא שמחה המיוחדת ליהדות. אנו רוקדים עם התורה, רוקדים עם הלולב, רוקדים עם המצ
ב) משמחה ליגון
אין אבלות מרגשת כל כך כמו לאחר נפילה משמחה יתירה.
ברגע שיא זה של שמחה ציבורית ואישית, חל מהפך ליגון קודר שנאמר
ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתחתו ויתנו בהם אש וישימו עליה קטרת
ויקריבו לפני השם אש זרה אשר לא צווה אתם
ותצא אש מלפני השם ותאכל אותם וימותו לפני השם (י’ א-ב) 0
מה היה חטאם? המדרשים ממלאים את החסר ומציעים חסרונות שונים לאישיותם, כגון שרצו לרשת את משה ואהרון, או שלא נשאו נשים משום שלא רצו ילדים, או שנכנסו שתויי יין, וכדומה. יש מפרשים שהעבירו אש זרה מחוץ לעזרה להדליק את הקטורת, דבר האסור, ומלבד זה גם מבטא חוסר אמונה שהאש תרד משמים (רבנו בחיי). או שהתלהבותם- האש שבלבם- הייתה זרה שלא כוונו להלכה
ורבנו בחיי אומר דבר נפלא – שכוונו למידת הדין ולא לשכינה. כלומר פגעו באחדות השם. הקטורת, אומר רבנו בחיי, היא מלשון קשירה (קטר קשר) הקטורת קושרת את כל המידות למידת הדין ומשפיעה עליה. המקריב קטורת גורם למידות להשפיע חסד על מידת הדין ומכאן ואילך השפע הטוב בא מצד הדין, כפי שכתוב ישימו קטורת באפיך כלומר יקטינו את כעסך בקטורת. אך המקטיר לשם הדין פוגע באחדות השם. ולכן יצאה האש מלפני השם (ביטוי המתאים למידת הדין) ופגעה בהם. הם חטאו באש ונספו באש, מידה כנגד. מידה. כלומר מידת הדין עצמה פגעה בהם
יש לציין שהטעות הזאת להקריב למידת הדין לבדה הייתה גם טעותם של דור המבול. שכן בני קין, שחפצו למחוק את עוון אביהם, קבלו על עצמם לעבוד את הקבה בחומרה יתירה, להקפיד על מידת הדין – אלוקים- ולהתעלם מרחמים , הויה. הם הענישו עוברי עברה ללא רחמים. לכן נקראו בני אלוקים (זוהר). התוצאה הייתה שהפכו להיות אכזריים, מתעלמים מרגשות הלב. כאשר התעשרו עקב טובל קין, הם לקחו נשים כאוות נפשם בין נשואות ובין פנויות, ומגילוי עריות עברו לשפיכות דמים וגזל. הכנופיות של טובל קין השתוללו תחת עינה של השמש ללא בושה. כנגדם עמדו תלמידי אנוש שעשו ההפך – עבדו את הרחמים והתעלמו ממידת הדין שנאמר על אנוש ״אז הוחל לקרא בשם הויה״ כלומר הוחל מלשון חילול. גם הם התדרדרו לעבודה זרה, גילוי עריות, שפ״ד וגזל. שתי המפלגות גם יחד הביאו את המבול
ועתה נדב ואביהוא – לפי הרמבן – הלכו בדרך של בני האלוקים ובצדקתם הרבה הקפידו על החוק של האלוקים והתעלמו מהויה. והרי כל מטרת המשכן היא להביא את הויה מידת הרחמים לעולמנו. אין פלא שדינם היה למות, מידה כנגד מידה, הם חטאו באש ונדונו באש
ולכן מתו בביזיון כמו הרוגי בית דין שנדונו בשריפה. גופותיהם נמשכו החוצה בעזרת וו של ברזל. ומכאן למדו חזל לוודא שהכהן הגדול הנכנס לקודש הקודשים יהיה מכוון היטב בהלכה הנכונה ושלא יפעל כצדוקי
ומהאסון הנורא מקדמת אותנו התורה להלכות אבלות
הלכות אבלות
שלב א: צדוק הדין וקריעה
ויאמר משה לאהרון הוא אשר דבר השם לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד
וידם אהרון (י’ ג) ג
בקרובי אקדש – הקב״ה מדקדק עם הקרוב אליו כחוט השערה. ככל שהאדם יעלה בקדושה , כך מדקדקים עמו. כי בכך מקדשים שם שמים ברבים. גם משה עצמו יהיה נידון למיתה על כך שלא קידש השם במרה, דבר פעוט יחסית אך גדול וחשוב כאשר מדובר בנביא.
הקבה הוא אש אכלה אש (מדרש). ככול שהאדם מתקרב לאש, יכול הוא להישרף גם עקב טעות קטנה יחסית. ויש כאן צידוק הדין ונחמה פורטא, שכן הבנים היו גדולים בתורה ולכן נשפטו בדקדוק הדין
וידם אהרון- צידק עליו את הדין. שהרי מידת הדין פגעה בהם. וזה נכון לכל אדם שהרי כל מיתה היא בדין כפי שאנו אומרים ליד הקבר ברוך דיין אמת.
וידם אהרון – בכה והפסיק, אומר הרמב״ן. לפי זה כאשר משה אמר ״בקרובי אקדש״ הוא התכוון לאהרן שיקדש שם שמים בשתיקתו ובקבלת הדין
והרשב״ם מסביר: ״ זה כבוד השכינה.. וידם אהרון- מאבלותו ולא בכה ולא התאבל ממה שהיה רוצה להתאבל ולבכות״ ם
כלומר אין זה ראוי לכהן הגדול לבוש הבגדים להראות סימני צער ואבלות ברבים, אפילו בשעה ששומע על האסון.
אך ההלכה לומדת מכאן שאם כ״ג חייב להישאר בדממה, יכול כהן פשוט. וכל אדם להביע כאבו כפי שנראה לו, ולפחות לקרוע בשעה של יציאת נשמה או שעה ששומע לראשונה על האסון שאירע לקרוביו . וקריעה זאת איננה חלק ממצות אבלות כי יש לקרוע על כל בשורה רעה, כפי שעשה איוב. ד
שלב שני : אוננות
יקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עוזיאל דוד אהרון ויאמר אליהם
קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקודש אל מחוץ למחנה” (י’ ז’) ם
משה פונה אל הלווים קרובי הנפטרים שיתעסקו בקבורה. מדוע לא פנה לשאר בני אהרון הנותרים? כי כל אחד מהם הוא בחזקת כהן גדול ואסור לו להתעסק בקבורה – אם יש אחרים שיעשו זאת.
מכאן לומדת ההלכה שכהן פשוט (הדיוט) חייב לעזוב את משמרתו במקדש ולהתעסק בקרובו המת, אפילו שבכך הוא מטמא את כהונתו . וכמו שעזב את המקדש, כך עליו לעזוב כל מצווה עשה אחרת ולהתעסק במת שלפניו. ואם יש צורך מכריחים אותו בעל כורחו.
ואם כהן מטמא עצמו לקבור מתו, קל וחומר שכל אדם מישראל חייב להתמסר למצוות הקבורה והוא פטור ממצוות עשה. הוא פטור. מתפילין, מקריאת שמע, מתפילה, מברכת המזון, וכדומה.
ומכאן אומר הרמב״ם בהתפעלות
כמה חמורה מצוות אבלות שהרי נדחית לו (לכהן) הטומאה מפני קרוביו
כדי שיתעסק בהם ויתאבל עליהם (הלכות אבל פ”ב ה”ו) ם
נשים לב שהרמב״ם לא מדבר על מקור מצוות אבלות אלא על חומרתה. והוא מדבר על השלב שהמת מוטל לפניו , שהוא השלב שהתורה מכנה אוננות. המצווה היא כה חמורה, שהיא דוחה את האיסור על כהן להטמא!
ובדומה לאהרון הכהן, גם כהן פשוט וכל אדם מישראל פטורים מלהראות בשלב האוננות – לפני הקבורה – כל סימני אבלות חיצוניים . מותר להם לאכול בשר ולשתות יין, כפי שעשה דוד לפני קבורת הילד. רק שרבנן החמירו שלא יאכל יותר מדי ולא יעשה זאת בחדר אחד עם המת משום לעג לרש. כך פסקו הרמב״ם וב״י .
אך נשים לב שהרמב״ם מכנה את האוננות אבלות, שכן הוא אומר ״כמה חמורה מצוות עשה של אבלות שהיא דוחה טומאת כהן.״ וזה בניגוד למנהגנו לכנות בשם אבלות את המצב שלאחר הקבורה. להלן נראה מהי סברת הרמב״ם
ממתי מתחילה האוננות? רבי יהודה אומר מניח עבודתו ויוצא ורבי יוסי אומר יגמור עבודתו ויצא
עד מתי נמשכת האוננות ? הפסוק אומר שהלויים מישאל ואלצפן הוציאו את המתים מחוץ למחנה, ואז דבר השם את משה להתחיל אבלות, כפי שנראה. לכן יש מחלוקת תנאים מתי בדיוק מתחילה האבלות. רבי אליעזר אומר משעת הוצאת המת מביתו ורבי יהושוע אומר משעת סתימת הגולל. ואנו נוהגים כרבי יהושוע.
ואומר רשי “אונן- כל זמן שלא נקבר המת” (זבחים טו עב). וכן הירושלמי “אונן עד הקבורה ” (פסחים פ”ח ה”ח). והרמב״ם סובר שהאוננות מהתורה ממשיכה גם לאחר הקבורה עד הערב. (הלכות ביאת מקדש) אלא שחז״ל קבעו להפסיקה לאחר הקבורה לאפשר לאבל לאמור קדיש ולאכול ולשתות (לפני כן הוא בבחינת לועג לרש) ם
מכל מקום, האוננות לפני הקבורה היא מהתורה. עתה ממשיך משה ואומר
ג אבלות יום ראשון מהתורה
ויאמר משה אל אהרון ולאלעזר ולאיתמר בניו
ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם אל תפרומו ולא תמותו
ואחיכם כל ישראל יבכו את השריפה אשר שרף השם
לאחר הקבורה משה פונה אל הכוהנים הגדולים בני אהרון הנותרים. עליהם להמשיך ולהימנע מלהראות כל סימן חיצוני של אבלות, כגן פריעת הראש ופרימת הבגד.
אם כך, כוהנים פשוטים חייבים להתאבל, לפרוע ולפרום ולהראות שאר סימני אבלות שקבעו חז״ל. כגון איסור סיכה, כביסה, רחיצה, חיוב כפיית המטה וכו׳.
וכך גם חייב לעשות כל אדם מישראל לאחר קבורת קרוביו. הוא נכנס למצב של אבלות לפחות עד הערב, מהתורה.
כאמור, מנהגנו הוא לכנות את השלב לפני הקבורה בשם אנינות , ולאחר הקבורה בשם אבלות. הרמב״ם כאמור מכנה גם את האוננות בשם אבלות. רק שהאוננות היא אבלות ללא כל סימן חיצוני. להלן נראה את סברתו
כלומר ביום הראשון למיתה , הקרוב הוא אונן מהתורה לפני הקבורה ואבל מן התורה לאחר הקבורה עד הערב. ומה שמותר לפני הקבורה באוננות, אסור לאחר הקבורה באבלות. וזו שיטת הגאונים והרמב״ם . אך הראש ונושאי כליו חשבו את האבלות מדרבנן, והקשר לפסוק הוא אסמכתא בלבד
אך אפילו כהן גדול חייב להיטמא עבור מת מצווה שאין לו קרובים. עד כמה שקר יש בסיפור הנוצרי על השכן השומרוני הטוב שטיפל במת מצווה בעוד שהכהן שעבר שם נמנע מכך. זה אחד מהמקורות האנטישמים החזקים ביותר וכולו מבוסס על שקר ואי ידיעת ההלכה
ולכאורה משה מסר לישראל מרשם ברור של דיני האבלות. כל שלב מגדר יפה והחוקים ברורים. אך התורה הקדושה ממשיכה ומספרת מה אירע אחר כך – דבר ששינה מן היסוד את חוקי האבלות ומשמעותם
שלב ד: ניחום אבלים
וידבר השם אל אהרון לאמור יין ושכר על תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל הקודש (י׳ ט) ם
לפי הפשט הקבה מורה לאהרון את ההלכה שאסור להיכנס לעבודה שתוי יין. ויש אומרים שזוהי הייתה הסיבה למותם של נדב ואביהו.
אך רבנו בחיי אומר שהקבה דבר לאהרון כדי לנחמו, בבחינת ניחום אבלים. ומה הוא מנחם אבלים, אף אנו עושים כך.
פתח האוהל לא תצאו פן תמותו (י’ ז’) ם
גם משנסתם הגולל, על הכוהנים הגדולים להמשיך בעבודתם. אך כהן הדיוט ואדם מישראל אסורים ללכת ברחוב ולהמשיך מלאכתם כרגיל.
אך להפתעת משה, אהרון עשה דבר שנראה היה לא ראוי לפי החוק –
הולדת הדרשה
ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף ויקצוף על אלעזר ואיתמר בני אהרון הנותרים לאמר
מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש כי קדש קדשים היא
הן לא הובא דמה את הקודש פנימה אכול תאכלו אותה במקום קדוש כאשר צוית
שער העיזים של חטאת ראש חודש היה אמור להיאכל על ידי אהרון, אך הוא נשרף כולו ועל כך קצף משה. הרי רק חטאת פנימית נשרפת, וזו של ראש חודש המקרבת בחוץ דינה להיאכל, וגורל כל ישראל תלוי בכך
משה דרש ודרש, הפך והפך ולא מצא הסבר הלכתי למה שנהג אהרון. המלים “דרש דרש” מחלקות את תיבות התורה לשנים. כביכול משה חילק את התורה לשנים לחפש את עומק ההלכה הנכונה. הוא דרש מקור למה שעשה אהרון. ומכאן המושג של דרשה – חפירה לעומק למצוא את ההלכה. כביכול ביתר את לבו של אהרון לשנים – היש סיבה עמוקה בלב להסביר מדוע סירב לאכל את החטאת? ם
משה דרש ודרש, חפר וחפר אך לא מצא תשובה. ועל כך ענה לו אהרון בפשטות ובכנות מלבו
ידבר אהרון אל משה הן היום הקריבו את חטאתם
ותקראנה אותי כאלה, ואכלתי חטאת- היטב בעיני השם?
מה מיוחד בשעיר ראש חודש? אומר הרב יד סולוביציק זצ”ל כי אמנם אין מצוות שמחה בראש חודש, אך שעיר החטאת שלו מוקרב על ידי הכהן בשמחה. אהרון טען שאינו יכול היה לעשות שקר בנפשו ולאכל את השעיר בשמחה בעוד שלבו דאב. ואין אבלות אלא. בלב.
אהרון טען, ומיד “וישמע משה וייטב בעיניו”- “הודה ולא בוש לאמור לא שמעתי אלא שמעתי ושכחתי” (זבחים קא עב). משה רץ בכל המחנה מאוהל לאוהל והודיע לכל העם “אהרון אחי צודק, הלכה כמוהו ״ ם
הנה גם אהרון הזכיר הלכה בפני רבו אך היא הייתה הלכה נכונה מהלב ולא אש זרה. ובכך המעשה שעשה בניגוד לחוק – שריפת החטאת – נהפכה ליסוד הלכות אבלות בתורה- שאין אבלות אלא בלב.
אכן כך פותח הרמב״ם את הלכות אבלות
מצוות עשה להתאבל על הקרובים שנאמר ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני השם? ם
כלומר אינך יכול לבסס הלכה בניגוד למה שחש הלב.
על המחוקק והדורש הרבני לחפש את עומק ההלכה בעומק הלב.
ואם יש התנגשות בין החוק לבין הלב, מה שבלב קובע.
כי הויה מידת הרחמים השוכנת בלב, גוברת על מידת הדין שבחוק
אם נדב ואביהו בצדקתם היתרה חשבו שמידת הדין קובעת, הנה בא אהרון הרודף שלום ואומר כי מה שבלב קובע את ההלכה.
ולכן, כמו שאהרון נמנע מלאכול בקדשים כשהיה אונן, כך גם כל ישראל אסורים לאכול מעשר שני וקודשים כשהם אוננים.
ולכן צודק הרמבם באמרו שגם האונן הוא אבל, שכן אין הוא אוכל בקודשים משום שאין אבלות אלא בלב. לא חשוב שאין האונן מראה סימן חיצוני אחר של אבלות,. חשובה היא העובדה שהוא, כמו אהרון הכהן הגדול, אסור לאכל קדשים בשמחה
ודבר זה לפי הרמב״ם מהווה את המקור של מצוות אבלות מהתורה אבל אין הרמב״ם מונה מצווה זאת בין תרייג כי היא חזקה מהדין.
אין לך קטע מתאים מזה ללוות את השראת השכינה בישראל בפעם הראשונה ו
ה: גזירת שבעה ימים מיום הקבורה
אם אין אבלות אלא מה שבלב, אפשר לנטרל אותה על ידי שמחת מצווה. לכן הוסיף משה לישראל שבעת ימי אבלות וכנגדם שבעת ימי משתה חתנים
תניא- מניין לאבלות שבעה מן התורה? אמר רבי הושעיא כתיב כי שמן משחת השם עליכם
כשם שנרויתם במשחת שמן המשחה כל שבעה כך שימרו על אחיכם כל שבעה (ירושלמי מ”ק פ”ג ה”ה) ם
כנגד שבעת ימי המילואים שלפני האסון תיקן משה שבעה ימים של אבלות לאחר האסון (בחיי, ירושלמי מק פג הד). ובעל תורה תמימה מעיר שזו היא אסמכתא בלבד אך הרמב״ם סובר שזו הלכה למשה מסיני
מצוות עשה להתאבל על הקרובים ואין אבלות מן התורה אלא היום הראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה. אבל שבעה ימים אינם דין תורה ומשה תיקן לישראל שבעת ימי אבלות ושבעת ימי משתה חתנים (אבל פא הא) 0
אבן שמחת מצוות חתן וכלה ה היא התרופה לשלטון המוות
י
ו
:
מ