שפת אמת פ׳ קורח תשפג
הרב דר צבי אבינר
תרלא
בזוה״ק קורח חלק על שלום ושבת
ולכאורה מה הקשר? לשון הזוהר: (קע״ו כ״ב) אין העולם עומד רק על השלום, כאשר ברא הקבה את העולם לא יכול היה העולם להתקיים עד שבא והשרה עליהם את השלום – ומהי? השבת
ומהי השבת? שהיא שלום של העליונים והתחתונים, ואז התקים העולם. ומי שחולק על כך אובד מן העולם. …וקורח רצה לפגום בשלום שבין מעלה ולמטה , משום כך נענש מלמעלה למטה
השאלה הזאת של הקשר בין קורח לשלום והשבת מעסיקה את הרב
תרל״ו 113
במשנה כל מחלוקת שהיא לש״ש סופה להתקיים זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לש״ש זו קורח ועדתו. ויש ב׳ דרכים בעבודת הבורא , אחד על פי דין, מי שמיישר כל מעשיו וזוכה בדינו (ונקרא צדיק בדין) ואחד עפ״י חסד הבורא, ומי שזוכה במעשיו שיעשה עמו ה׳ החסד.
בעצם גם המחלוקת בין אלוקים והויה, דין ורחמים, היות והיא לש״ש כביכול הרי שהיא קיימת ועומדת
וגם שיכול לקבל חסד עליון שלא לבא עי״ז להתנשאות
רמז שיש צורך בחסד ה׳ כברכה שלא יהיה אדם כקורח ועדתו ועל כך אנו מתפללים יום יום כפי שכתוב בסידורים שלנו
ונודע שאהרון הכהן הוא המיוחד לבחינת חסד, והלויים בדין
אהרון המופקד על קרבן התמיד שהחליף את יצחק על העקדה, הרי הוא בבח׳ חסד כמו שאצל אברהם גברה מידת רחמים – מלאך הויה – על צווי האלוקים. והלויים הרי היו אלה שאמרו מי לה׳ אלי והרגו בחרבם שלושת אלפים מישראל, בדין
אך האמת היא שהעולם חסד יבנה וא״א להתקיים בדין , כמו שכ׳ עלה במחשבה במדה״ד וראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדה״ר (רשי). הרי שא״א להתקיים במדה״ד בלבד. והטעם הוא כי אין העה״ז בשלמות ועל כן יש בו חסרון
ששת ימי הבריאה נבראו על ידי מדה״ד – אלוקים – לבדה. ויש בכך חסרון מצד הויה. אילו מדה״ר הייתה בוראת את העולם לבדה, היה העולם נראה אחרת לגמרי.
ובכוונה ברא השי״ת כן שלא להיות הקיום בשלמות, בלי עזר עליון (בלי שיתוף של הויה). ….אך הקבה הוא שלימות העולם , וזו בח׳ שבת קודש שנקראת שלום.
בש״ק יש איחוד של אלוקים והויה לכן היא שלום ושלימות
כידוע בזה״ק בערב שבת בין השמשות נבראו המזיקין ורצו לשלוט בעולם, רק שהקבה השפיע קדושת שבת ונשבתו המזיקין
בסוף יום השישי נאמר ״וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד״, ומיד אחרי כן שבת. מהו טוב מאד? אומר ריש לקיש שבספר התורה שלו כתוב מוות, במקום מאד. כלומר יש שתי אפשרויות: או טוב מאד, והעולם יתקדם לשבת, או רע מאד, והעולם יהיה נידון למיתה.
אומר מדרש רבה: (בראשית ט׳)
טוב מאד – הוא יצר טוב, רע מאד הוא יצר הרע
טוב מאד – זו מידת טוב, רע מאד הוא יסורין
טוב מאד – זה גן עדן, רע מאד זה גיהנו
טוב מאד – זה מלאך חיים, רע מאד הוא מלאך המוות
טוב מאד – זו מידת טוב, רע מאד היא מידת פורענות
טוב מאד – זו מלכות שמיים, רע מאד היא מלכות רומא
והנה נכנסת הויה ליום השישי (י ום ה- שישי ו- יכולו ה -שמים) ושורפת את המזיקין של ״טוב מוות״ כפי שאנו אומרים במזמור שיר ליום השבת, בקבלת שבת: ״בפרוח רשעים כמו עשב, ויציצו כל פועלי אוון, להשמדם עדי עד״ – וברגע זה נכנסת קדושת השבת לתוספת השבת שביום שישי)
שהקבה השפיע קדושת שבת ונשבתו המזיקין. דהיינו שבסוף ימי המעשה הוא בחסרון (רע מאד) שחסרה השלימות , ועל זה אמרו מה היה העולם חסר? חסר מנוחה. פ׳ השלימות, ובאה השבת ובאה השבת והשלימה.
ופ׳׳ העניין שהשבת מעלה כל הבריאה לשורשה, והתחלתה
כל שבת שלנו, הקבה מעלה מחדש את סיפור הבריאה בפ׳ א׳ בראשית ודן האם העולם התקדם לקראת השבת שלעתיד לבא כפי שהציב כמטרה לעולם?
נמצא קודם שבא הגמר, היה שולט המזיקין, כיוון שהגמר חסר, באה השבת ומעלה הכול אל ההתחלה, וזה שכ׳ כלי המחזיק ברכה הוא השלום. וזה עצמו עניין פי הארץ לבלוע קורח , שנברא בערב שבת בין השמשות. כיון שרצה קורח להתנהג רק על פי דין, קפץ עליו רוגז הגיהנום – שאי אפשר להתקיים במדה״ד בלי השתתפות חסד עליון (הויה)
לפני גמר היום השישי יש מזיקין כפי שראינו בההפך מטוב מאד. באה השבת ושורפת אותם, והקבה עולה על כסאו מחדש כפי שהיה בפ׳ א׳ בבריאה ובוחן את העולם כנ״ל. היות וקורח דבק בדין, וכל טיעוניו היו לפי ההגיון של הדין, הרי שלא האמין כראוי בהויה ולכן פגש את ההפך מטוב מאד, כלומר הרע מאד, שבין השאר הוא הגיהנום. וזה פי הארץ שבלעה אותו ועדתו שאולה.
טענותיו של קורח היו: כל העדה כולם קדושים, ומדוע תתנשאו על עדת השם? זו טענה לוגית הגיונית מבהקת. וכן טען שאם הטלית כולה תכלת, האם תהיה חייבת בציצית תכלת?שהרי התכלת מזכירה לאדם את השמים וכסא הכבוד. וכך לגבי בית שיש בו ספרי קודש, האם יהיה חייב במזוזה? לפי השכל הישר ברור שלא. הרב י״ד סולוביציק זצ״ל כותב שקורח מרד בשם השכל הישר. כאן אומר הרב שפת אמת שקורח טען בשם מידת הדין. ואכן מידת הדין פועלת לפי השכל הישר. ועל כך נענש משום שלא החשיב את מדה״ר שפועלת לא כפי השכל הישר.
ומחלוקת בית שמאי ובית הלל ג״כ באופן זה, ששמאי יורד לעומק הדין, כמ״ש מחדדין טפי, ובית הלל ותרנים וענוותנים. אך מכיוון שמחלקתם היתה לש״ש הרי שהיא קיימת
אבל קורח רצה לרדת לעומק הדין, וערער על הכהונה שהיא מידת חסד , לומר שאינו זקוק למידת חסד ולכן לא היה יכול להתקיים. וזה שכ׳ המעט מכם בני לוי? …והראה להם מרע״ה שמה שהם סוברים שעל פי דין יזכו למדרגת כהונה, הוא אי אפשר, כי המעט מכם מה שזוכין במעשיכם לבח׳ לויה, וגם זה בחסד עליון, ובקשתם גם כהונה על פי דין? והוא בלתי מתקיים!
יש קרושה נרכשת על פי מעשי אדם, והיא לפי מידת הדין. אבל כהונה היא לא קדושה נרכשת אלא חסד מצד הבורא שבחר באברהם איש חסד ובחר באהרון איש החסד, וזה מצד הויה- השי״ת – שלגביה אין שיקול הגיוני אלא היא פיעלת לפי הרגשת לבה, כפי שכ׳ ונח מצא חן בעיני הויה.
תרל״א 111
(המשך) ואיתא בס׳ שהקב״ה לא יתיב על כורסיא יקירא, עד דאיתעבידת ברזא דאחד, והוא בשבת שכל הנבראים עולים ונכללים בנקודה זאת שנקראת רזא דאחד, ופ׳ שאיתעבידת, שנמשכת האחדות (אל) תוך (ימי) המעשה, וימי העבודה והמלאכה, (יום השישי וכו׳ ממשיך את הויה שהיא אחד אל תוך עולם המעשה) וכמ״ש לעשות את השבת – למשוך הארת השבת לימי המעשה, ויש ללמוד מקל וחומר ששום אחד מישראל לא יוכל לקרב עצמו בלי ביטול לכללות ישראל
הרב מגיש כאן נושא חדש של כנסת ישראל שנוצרה אף היא בערב שבת, שכן בפ׳ ויקהל נאמר ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, ואומר רשי שבאו מעצמם, מחובת הלב, ולא שצווה עליהם. ואונקלוס מפרש ויקהל – כנישתא שישראל, כנסת ישראל. והיות וירד מההר ביום החמישי בשבוע להודיע לישראל סלחתי, ורשי מבאר ויקהל – למחרת יום כיפור, הרי שהקהילם ביום שישי , יצר את הקהילה כלומר כנסת ישראל, ודבר על ענייני היום – שבת שבתון, שהיא תוספת השבת ליום שישי. (דן למשל בשאלה מה הדין שיום כיפור חל ביום שישי, האם יש לצום יומיים ? האם בין השמשות שייכות ליום כיפור או לשבת? והתשובה – השבת גוברת, ויום כיפור כזה נגמר לפני השבת כך שהצום נגמר לפני השבת ואפשר לאכול בשבת כי האוכל אינו מוקצה) וכן הדלקת הנר בערב שבת שהיא לא מצווה אלא מחובת הלב, כפי שאומר הרמב״ם.
דהיינו אין אדם מישראל מתקדם לקראת השבת אלא כחלק מכנסת ישראל. זה שלב הכרחי, שדורש ביטול העצמיות לכלל ישראל, דבר שקורח לא האמין בזה
וכבר נודע כי מחלוקת קורח שרצה שכל אחד כפי מדרגתו וכוחו בעבודת השי״ת יזכה לו לעצמו, ולא כן היה רצונו ית׳ רק להיות בכלל ישראל, ולהם כ״ג אחד, ומזבח אחד, שיתקשרו הכלל ביחיד הדור, ועבודת כל אחד תהיה בטלה לכלל, והכלל בפרט. ואמר (קורח) כל העדה כולם קדושים. …..והשי״ת בחר באהרון מרחם הוא וזרעו עד סוף כל הדורות. ואין זה מעבודתו (וזכייתו האישית) רק מה שניתן לו השי״ת מתנה…ומה שאמר כולם קדושים אמת (מצד הדין) אבל בכח שדבקים באחדות הקדושה על ידי אהרון כ״ג שנקרא קדוש
אין לערבב קדושה נרכשת מצד הדין לפי מעשיו של האדם, לקדושת הכהן שהיא מלידה והיא מתנה מצד הויה שאינה פועלת לפי מידה כנגד מידה אלא מצד החסד ואהבה.
וזה שאמר משה אהרון מהו, כי כל שבח אהרון הוא שהיה מוכן לקבל השפעת הקדושה מהשי״ת בלי שינוי (ובהכנעה וביטול העצמיות, שהם ההפך ממה שהציג קורח). כמו שכ׳ ויעש כן אהרון שלא שינה. אבל לא לשתף כח עצמיותו כי ידע תמיד שהוא רק כלי מוכן לקדושת השי״ת
ולא היה טעם כלל לקנאת קורח כי אדרבא, בח׳ אהרון הוא הביטול וזה שכ׳ אהרון מהו. ..שהיה קורח טועה וחושב כוחי ועוצם ידי
אין אדם מקנא אלא אם יכול היה להגיע לדבר שאליו הוא שואף. על לא תחמוד אומר הראב״ע כגון בת מלך שאין אדם פשוט מקנא במי שנושא אותה כי היא מעבר להשגתו. כך לגבי הכהן, אם ידע קורח שאין הכהונה בהשגתו כי היא מתנה מהשכינה שאין לה בסיס הגיוני מצד הדין אלא היא מהלב, מאהבת השי״ת לאהרון שהיה רודף שלום ומשכין שלום, הרי שלא היה טוען מצד הדין.
כי אם היה כל אדם זוכה כפי מעשיו, לא יהיה כח לשום בריה לגשת אל עבודת הקודש –
השי״ת בחסדו מינה את אהרון שבזכות עבודתו יהפוך רוגז לרחמים. שום אדם לא היה מגיע למדרגה כזאת אפילו היה צדיק שחזר כל ימיו בתשובה . אין לך אדם שישיג זאת מצד הדין. רק הכהן יכול לעשות זאת לאלה שבאים בתפילה לבית המקדש ומתוודים . רק בדרך זו נשיג הפיכה של רוגז לרחמים וזה מצד מתנת חסד של השי״ת ואין כאן כל מקום לטעון מצד הדין.
תרמה
עניין מחלוקת קורח שאמר כל העדה כולם קדושים -ומשרה״ש אמר אשר יבחר ה׳ הוא הקדוש, כי באמת כל הקדושה היא הנמשכת מלמעלה כמש״כ והתקדשתם והייתם קדושים, אדם מקדש את עצמו מלמטה מעט, מקדשים אותו מלמעלה הרבה, וצריך האדם לדעת זאת כי כל מעט הקדושה שנמצא בו הוא בסיוע שלמעלה, וקורח לקח הקדושה לעצמו, ויקח קורח, וסבר כי הקדושה שלמטה בתוכם השם, אכן לא כן הוא, ובמד׳ קדושים יכול כמוני? ת״ל כי קדוש אני, קדושתי למעלה מקדושתכם.. פ׳ כי הקדושה שנמצאת בישראל היא בהמשכת כח מלמעלה, והעבודה מלמטה היא רק הכנה שנוכל לקבל את הקדושה, ובזה טעה קורח…שכל הקדושה בעולם נמצאת על ידי השבת שנמשכת בו הקדושה מלמעלה…
בפ׳ קדושים כ׳ איש את אביו ואמו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני השם. הכתוב עולה בלוח הימני מלמטה למעלה, מתחיל בכיבוד אב ואם, עולה לשבת, משם לאיסור ע״ז ומשם לאנכי השם. ואין אדם עולה בקדושה בלוח אל הקבה אלא דרך השבת.
תרנ״ו
ויקח קורח ואיתפליג – כי באמת עוה״ז נקרא עלמא דפרודא, שכל שנבראים יש לכל אחד בח׳ לעצמו ולכן כולו מלא קטטה. אבל בנ״י זוכין אל השלום בכח התורה..כי מה האדם (היחיד) שיהיו מעשיו מתקבלים בשמים רק מכלל ישראל נגמר רצונו…והנה העולם הזה רחוק מאחדות כדאיתא בעשר מאמרות וכו׳ – שעל ידי שנתרחק מהאחדות הוא עולם הנסיון
הקבה ברא את העולם כשהתרחק מהאחדות וישב על כסא דין (ורחמים) . ואין משמעות לפ׳ בראשית ברא אלוקים – אלא לומר שהעולם נברא על ידי השופט , כדי לעמוד בדין. כלומר לעמוד בנסיון. לגבי כל היצורים של ששת הימים – הדין לגביהם הוא חוקי הטבע. ולגבי האדם הנסיון הוא רוחני ומוראלי
ונחלק מעשה בראשית לכמה נתיבות, וזהו ל״ב אלוקים ועובדא דבראשית
בפ׳ א׳ בראשית מופיע שם אלוקים 32 פעם בששת הימים, שהם ל״ב נתיבות חכמה
ונראה דל״ב חוטין שבציצית רומזין לל״ב אלוקים , וד׳ שורשים וד׳ חוטי התכלת הם אלוקים דבראשית, וג׳ אלוקים שבויכולו הם כוללים את כל הל״ב
כאשר העולם עולה לשבת, כל הל״ב שמות אלוקים שבששת הימים מתכוללים בשלושה אלוקים שנזכרים בפ׳ וכויכולו, כלומר בשבת. (אפשר לכלוללם יחד עם הל״ב ומקבל ל״ה אבות מלאכה שאסורים מהבריאה, ומשה הוסיף ד׳ מלאכות הקשורות למשכן סה״ה ל״ט , שהם גם ל״ט תיבות בפ׳ ויכולו, וכן ל״ט תיבות בברכה על היין בערב שבת. אבל לפי הרב, שלושת שמות אלוקים שבתוך השבת הן כוללות את כל הל״ב שלפניה, כאילו כולם עלו והתכנסו לשלושת אלה , לפי הכלל שכל הבריאה מתכנסת לשבת, כולל כנסת ישראל, וכולל שמות מידת הדין)
מתוך הל״ב שמות אלוקים, שכנגדם ל״ב חוטי ציצית, ארבע חוטים הם תכלת, וכ״ח הנשארים הם לבן. והתכלת, אומר הרב בפ׳ שלח, היא כנגד מידת הדין.
ומצוות ציצית מתחילה כאשר מבדילים בין תכלת ללבן, בין מידת הדין לרחמים. זה תנאי הכרחי. וכשעולה השחר התכלת מחווירה והופכת לקרוב ללבן, כלומר הדין מתרכך לרחמים. וכ״ג לובש מעיל תכלת כי הוא בלבד יכול להביא את השי״ת להפוך דין שלם לרחמים מלאים.
וקורח לא הבין שאדרבא, יש צורך בחוט תכלת בודד בין חוטי הלבן כדי להבדיל בין דין לרחמים ולהפוך הדין, ואין בכח אדם – יהא צדיק כאשר יהיה – לעשות זאת אלא הכ״ג בחסדי השי״ת
וכך גם היחס בין ישראל לעמים שאנו ממלכת כהנים וגוי קדוש ואין הקדושה הזאת נרכשת או מלמדת משהוא על הרמה המוסרית שלנו, כי הקדושה הזאת באה מלמעלה כמתנה לזרע אברהם. ואין לגויים לקנא בקדושה הזאת אלא להפך, לדעת שאם ידבקו בישראל כמו שישראל יזכו גם הם לקיצור דרך ולהפיכת דין לרחמים, מה שלא ישיגו לבדם. אך כל אחד ואחד יכול להגיע בכוחו לקדושה נרכשת מצד הדין, שאין לה קשר לכהונה.
וקורח פגם באחדות לכן אמר טלית שכולה תכלת פטור מציצית…
פ׳ שלח ע׳ ק
בפרשת ציצית אור זרוע לצדיק – ציצית היא תיקון למלבוש, שהוא הגוף לבוש לנשמה, דכ׳ כותנות עור. שמקודם היה הגוף רוחני ואחר החטא צריכים לתקן זה הלבוש החיצון –
בגן העדן, שהוא בעולם היצירה, נפח הקבה נשמה באפיו של האדם ויהי האדם לנפש חיה. דומה הדבר לנושף בצינור לעשות כלי זכוכית, והחלק הרחוק של הנפיחה בצינור הוא החיה, החלק האמצעי הוא הנפש והחלק שקרוב לפי הקבה כביכול הוא הנשמה.
החיה שולטת ביסודות החיים שמשותף לכל בעלי החיים קטנים או גדולים. בלשון תקופתנו זה החלק השולט על כל תא חי, בין אם הוא בבקטריה או בוירוס וכו׳. הנפש הוא חלק הנפיחה שבצינור השולט באיברים, שמשותפים לנו ולבעלי חיים בכלל כמו שכ׳ נפש כל חי הנשמה היא החלק הקרוב לשפתי הנושף והוא נמצא באדם בלבד.
בגן העדן לפני החטא היה האדם מרכב מגוף דק שבעולם היצירה, והגוף הזה היה מלבוש קדמוני לנשמה על שלושת מרכיביה. לאחר החטא שהאדם הודח לחיות בעולם העשייה, כאן הוא מפתח גוף של ממש. לפני שהודח כתוב שהקבה עשה לאדם (עשה, בעולם העשייה) כותנות עור, שזה הלבוש החיצוני הגס לנשמה בעולמנו. יוצא שהנשמה שבתוכנו מכוסה עדיין בלבוש הקדמוני של אדם קדמון, ומעל זה לבוש חיצוני שהוא הגוף שבעולמנו.
——————— /-.
נשמה נפש חיה
———————-ֿ–.
. הנשמה חפצה למלא את כל הצינור ולהחליף את הנפש והחיה, כלומר הנשמה האלוקית רוצה להחליף את הנשמה הבהמית. זהו התיקון שמכוון אליו הרב. כאשר הגוף כולו יהיה נשלט על ידי הנשמה האלוקית בלבד, הוא יהא כנר דולק ומפיץ תורה. אנו עוזרים לנשמה האלוקית להשיג זאת על ידי המצווה שאנו עושים על ידי גופנו. כל מצווה מכשירה איבר כביכול לקבל לתוכה את הנשמה האלוקית במקום הנפש והחיה הבהמיות.
.
ועל ידי המצוות יכולים למצא את הפנימיות שהיא כותנות אור
הגוף הקדמוני שמכסה את הנשמה, שנמצא אתנו מעדן, הוא נקרא כותנות אור. כי יש ספרי תורה שהיה כתוב בהם כותנות אור, ויש שהיה כתוב כותנות עור – ושניהם נכונים, אלא שכותנות האור מכוון לגוף של האדם הקדמון שלפני החטא, וכותונת העור שעשה להם מכוון לגוף שבעולם העשייה. ועל ידי המצוות אנו מחזקים ומעלים אל החוץ את כותונת האור שמכסה את הפנימיות שבנשמתנו
ולכן איתא שהציצית שקולה כנגד כל המצוות מאחר שהיא כנגד ארבע כנפות הארץ, וזה התיקון (של הנשמה) עד סוף כל הדורות (עד סוף יום השישי שאז נכנס ליום שכולו שבת כפי שרואים בפ׳ א׳ בראשית). והלבן והתכלת כנגד יצר טוב ויצר רע, ועל זה אנו מתפללים והאר עיננו בתורתך ודבק לבנו במצוותיך ויחד לבבנו לאהבה את שמך…ועל זה נתן לנו את המצות (לעזור לנשמה למלא את הגוף כולו כאמור
גם בגן העדן היה על האדם לשפר את נשמתו שחפצה להתגבר על הנפש הבהמית – נפש וחיה שבו. לכן קיבל שתי מצות – ע״ז וג״ע, שאם היה
עומד בנסיון היתה נשמתו מתחזקת ועולה למדרגה גבוהה עד אין קץ
כאן בעולם העשיה קיבל האדם ארבע מצוות חדשות שלא היה להם תוקף בגן העדן והם שפ״ד, גזל, דינים וחרכוף השם. מצוות אלה מכוונות לכותונת העור.
יוצא שהרבדים העמוקים ביותר בנפש האדם הם מרידה בהשי״ת, אני אמלוך, ויצר הפריה והרביה. שני אלה מכוונים את האדם כאן יותר מכל יצר אחר, והפסיכולוגים יסכימו לכך
ול״ב שמות אלוקים מתמזגים ועולים להתאחד עם הויה בשבת. הכל חוזר. בבריאה הויה התפצלה לל״ב שמות אלוקים, ובשבת הכל חוזר ול״ב נתינות עולות ונעשות נתיב אחד וזה רזא דשבת