פרשת נשא תשפג
שפת אמת
ויכולו מלשן תאווה, ומלשון ביטול
תרלא
איש כי יפליא
ובמדרש שוקיו עמודי שש על אדני פז
זה העולם שנשתותק השית לברא העולם כמש״כ ויכולו השמים וכו׳. לשון תאווה
בד״כ מפרשים ויכולו השמים, שהאלוקים התאווה לכלות מלאכתו ולהיכנס לשבת, מלשון כלה כמו לכה דודי לקראת כלה. ומהי כלה אם לא זאת שנפשך יוצאת לפגשה? וכאן מחדש הרב שהאלוקים התאווה לא רק לשבת אלא לבריאה כולה, לעצם הבריאה.
ואחרי שמסביר את חב״ד כדרך ליראת השם, הוא מסיים
על ידי אלו בח׳ חבד יוכל האדם להתדבק בפנימיות חיות השי״ת שברא העולם ונשתוקק להתשוקה של הנבראים על ידי שנתרחקו
כמו שיש לקבה תשוקה לברא את העולם כך עשה שתהיה תשוקה בנבראים, במיוחד באדם, להתדבק אליו, תשוקה מול תשוקה
ואף על פי כן ויכולו השמים שבשבת קודש יש עליה לכל דבר שמכירים שורשם וחפצים ומשתוקקים להכלל. ולהתבטל אליו ית׳
למרות ההרחקה, ואולי בגלל ההרחקה, יש לנבראים תשוקה עזה לחזור ולהדבק בשורשם כלומר בקבה וליתר דיוק להדבק בשקיקה שלו, וברצון הראשוני שלו
לכן מתבטלין כל הנבראים בשבת –
פרוש שני לויכולו השמים שהם מתבטלין לקבה , כלה מלשון כליה שהוא חזרה לאפס ואין.
וזה שכתוב במדרש איך בכח האדם להיות נבדל ונדבק בשורש עליון אף שהוא בעולם הזה, על ידי החפץ והרצון וההשתוקקות להדבק בחיות פנימית שנמשך ממקור גבוה מעל גבוה
ההשתוקקות נובעת ממקור גבוה ביותר בתהליך ההשתלשלות. כי הכל החל כאשר עלה במחשבתו הרצון לברא וההשתוקקות לברא.
תרלד
במדרש שוקיו עמודי שש
זה העולם שהשתוקק הקבה לבוראו ויכולו השמים וכ׳. כלתה נפשי…אף כי התשוקה נאמר על השבת, יום המנוחה, רק הרצון היה לחבר בימי המעשה כל הבריאה והמעשים לרצונו ית׳.
כמו שנאמר לעיל, התשוקה היא לא רק על השבת אלא על כל ששת אדני העולם ששת הימים. והחידוש כאן בדברי הרב הוא הדגש על הרצון הראשוני לברא את העולם. והרצון היה לחבר את ימי המעשה והעולם החמרי לרצונו.
ובחול היה רצונו מלובש במעשה, ובשבת רצון בלי מעשה, לכן ימי המעשה הם עמודים לחבר הרצון עם המעשה, ובשבת מתבטלין בפועל כל המעשים והוא רצון בלי מעשה.
בשבת אנו נחשפים לרצון העליון ללא מעטפה של מעשה. והחידוש כאן שהחשיפה היא לא למידה כלשהיא אלא לרצון שהוא מעל המידות הויה וגבורה.
וכן גם עתה כפי הביטול בשבת מתחדש רצון חדש לימי המעשה שאחר כך
קודם כל עלינו להבין שהשבת שלנו שונה מהשבת שלעתיד לבא והיא פחותה ממנה בדרגת הקדושה, כפי שאומר הרב בשיחתו לשבת הגדול. והשבת שלנו קדושתה נקבעת לפי מה שהתכוננו אליה. וכפי גודל הביטול שלנו לקבה, כך גם גודל השבת שלנו. ועלינו לדעת כי גודל השבת שלנו קובע את הרצון לשבוע הבא. ככל שנעלה בקדושה בשבת שלנו כך גם יגדל הרצון של הקבה לגבי השבוע הבא
תרלה
שוקיו עמודי שש אדני פז חכמה בינה ודעת
(לקרא בעיון לעיל תרלא על חבד)
כי בימות החול העיקר הוא להיות המעשים לש״ש, שלא להדבק במעשים הגשמיים רק להשתוקק לצאת מהם לבא לבחינת השבת ועל ידי ההשתוקקות הזה מתעורר רצון העליון
במשך השבוע כאשר אנו עושים הכל לש״ש אנו מעוררים לא רק את השבת, השכינה שבפנימות הכל אלא את הרצון העליון הטמון בעומק שבעומק , יותר עמוק מהמידות הויה ואלוקים.
ההשתוקקות שלנו, הנובעת מעומק הרצון שלנו, היא זו שמעוררת את ההתשוקקות והרצון שלו ית׳.
ועל ידי זה הוא משיג חכמה ובינה שהוא בבח׳ השבת, והדעת שהיא של ימי המעשה
בשבת אנו נחשפים לחכמה ובינה, והרצון, בעוד שבימי החול אנו נחשפים גם לדעת שהיא התשקפות החכמה והבינה בחיי המעשה.
והוא אדני פז שששת הימים מיוסדים עליהם והם ג׳ סעודות שבת שסועדים הכל
ג סעודות הן כנגד חכמה בינה ורצון. יוצא שהסעודה השלישית היא כנגד הרצון העליון – רעווא דרעוין, רצון הרצונות לפי הארי.
וכן שמעתי ממורי והיה ביום השישי וה
כינו את אשר יביאו – והיה לשון שמחה, שעל ידי השמחה לקבל את השבת זה ההכנה לעורר הארת השבת
ההשתוקקות מגיעה לשיא בשמחה לקבל את השבת
לברכת כהנים
תרלד
ישא השם פניו אליך
וכתיב אשר לא ישא פנים? אלא כאן כשעושים רצונו של מקום וכאן שלא עושים. והשאלה היא אם עושים רצונו לשם מה נשיאת פנים?
אלא….רק מי שיש בו נקודה פנימית הוא מכיר ונושא פניו ממש…ולכן ממעט נקודה זאת נותנת כח לאדם שיוכל לגמור, כי בלי סיוע עליון אי אפשר לתקן מעשיו כמו שכ׳ לולא הקבה עוזרו וכו׳
הקבה חש שפניו, כביכול, נמצאים בך כנקודה קטנה, וזו נותנת לך כח לגמור. הקבה הוא לא. רק רחמים וחסד אלא מושיע, עוזר לאדם לצאת. וכך במצרים עזר והושיע את ישראל מע״ז ומפרעה
כי כאשר עושים רצונו השי״ת נושא פנים ומכיר רצון הפנימי של העושה רצונו שיוכל לגמור עבודתו בסיוע ועזר עליון
הקבה מזהה את רצונו ברצון שלך, כאשר אתה עושה רצונו, ואז נושא פנים ועוזר לך לגמור
והיא הברכה שמברכים ישא השם פניו שיהיה נחשב לפניו המעט כמו שכתוב ויהי נועם
השם מרים – ישא – את מה שבך . והרב מתייחס לאהרון שברך בפ׳ שמיני את העם ברכת כהנים והאש לא ירדה עד שהצטרף אליו משה ואמר יהי נועם וכו׳. שיחשב לקבה המעט כהרבה, שיהיה לו נועם, ואז ירדה האש.
תרלז
במדרש ישא השם פניו
כיון שנושא להם פניו אם כן הוא לפנים משורת הדין. א״כ חזרה קושיא לדוכתא!
מדוע שיעשה זאת לעושי רצונו?
אכן התרוץ הוא שגם על זה יש משפט לעשות עם זה לפנים משורת הדין, כי הכלב מדה שאדם מודד כך מודדים לו (מידה כנגד מידה)
כלומר המשפט שאדם עומד בברכת כהנים – שהרי ידי הכהן פסוקות כי דרכו בוחנת מידת הדין את הציבור. ופי הכהן המשמיע שם הויה גובר על הדין. אבל הדין הוא גם על השאלה האם אכן נזכה לפנים משורת הדין! האם נזכה לכך שמידת רחמים תגבר על הדין כך שתגמור את המשפט לפנים משורת הדין!
ואתא עשה רצונו כרצונך, שיעשה רצונך כרצונו
פירוש עושין רצונו של מקום היא העבודה בתמימות בלי שום נגיעה בעצמיות רק לעשות רצונו, לכן השכר הוא ישא פניו אליך כי יש להבין מאי עניין נשיאת פנים?
אך הוא על פי הכתוב ורחמיו על כל מעשיו, שאנחנו כולנו מעשה ידיו והוא מכיר את הפנמיות שלנו שהוא החיות שיש בנו חלק מאלוקי ממעל, ועל זה הוא יתברך מרחם,
הוא יכול לשנות את הפנמיות שלנו כי היא חלק ממנו שנמצא בנו
אמנם זאת עבודת התחתונים, כפי מה שמבואר אצלנו במ״א, שהכל מעשי ידיו ויראתו על פנינו …כל מי שהוא ירא שמים יש לו חן… שנאמר ויחונך..
ישא מלשון משיאים משואות, שמתלהבת כח האש וההתלהבות שיש בלבות בנ״י כמו שכ׳ שלהבת י-ה,
וזה עצמו פ׳ שיעשה רצונך כרצונו שיוכל להיות ההתגלות רצון העליון בלי מניעה והוא ההתגלות הפנימית
השכר של עושי רצונו הוא שהקבה יעשה את רצונך כרצונו, ואז יהיה לך חן וההלכה כמוך.
כמו שמשה הוריד את האש עם ברכת כהנים על ידי יהי נועם מעשי ידינו וכו׳, כך גם מעשי ידינו שקשורים לרצונו, ילהבו בנו את אש התשוקה
לקבה, שלהבת י-ה, ואם רצוננו הוא רצונו הרי שיש לנו חן.
תרמא
במדדש בכתף ישא ו
דורש על השירה, שאו זמרה. וקשה מהי בכתף? ויתבאר העניין על פיהכתוב וישרנה הפרות בדרך שעל ידי שנשאו הארון ניתן בהם דעת לשורר ולזמר כמו שכ׳ בזוהר,ֿ
הפרות שהוליכו את הארון מפלישתים שרו מזמורי תהילים שהם חלק מקבלת שבת
כן הלוים, בזה שנשאו את הארון על כתפיהם בכח זה הרימו קול זמרה. וכמו כן בכל עובד ה׳ שמתמלא זיו ושמחה על ידי עבודת אמת. ועל זה נאמר עם זו יצרתי. לי תהלתי יספרו, כי עקר העבודה בתורה ובמצוות וממילא מתמלא פיו שירה וזמרה, וזה עצמו עדות שהאמת עד לעצמו, שעובד ה׳ מבין בנפשו שהוא דבוק בשורש האמת ולבו שמח. והוא עדות על הבורא. וכמו כן יש בכל יום תפילות ושירות
הרב קושר זאת לפרשה כי מדובר בתשוקה וברצון העליון ובדבקות בקבה ובסעודה שלישית, והזמר הוא ביטוי לאמת