מ ש פ ט י ם : מה גבוה מצדקה

 

 

משפטים   תשפ

 הרב צבי אבינר י

 

מה גדול מצדקה

 

 אם כסף תלווה את עמי

 את  העני עמך

לא תהיה לו כנושה

לא תשימון עליו נשך

 

לפנינו שלש מצוות לפי ספר החינוך.  אחת  מצוות עשה  להלוות לעני (ולכל מי שצריך ),  השניה לא תעשה  –  לא לתבוע את  העני (אם אין לו לשלם)  והשלישית היא איסור נשך כלומר ריבית ועל כך מוזהרים כל מי

שמשתתף בכתיבת החוב, דהיינו הסופר והעדים

  מקובל לחשוב שאופי חברה אנושית  נקבע במידה רבה על ידי אופי המערכת הכלכלית והפילוסופיה שמאחוריה. כך לגבי המערכת הקומוניסטית או הקפיטליסטית.  הקטע שלפנינו קובע את  אופי החברה היהודית של התורה

 

.

חובת הלב

 

 

נדון במצוות הנ״ל  אחת לאחת. והשאלה הראשונה המתעוררת היא : אם מדובר במצווות עשה, מדוע הלשון ״אם כסף״ שהוא  ספק ( אור החיים)?  ואמנם הסמק לא מונה את המצווה להלוות  מכאן אלא מהכתוב בדברים ״העבט  תעביטנו ״ שלפי הפשט פרושו שהמצווה היא לא רק להלוות לעני אלא גם לקחת ממנו עבוט. כלומר אמנם  עלינו להלוות לו  ללא ריבית אך מעשה ההלוואה חייב להיות כשורה ובכל הרצינות עם שטר ועדים.  וזה אפילו שאנו יודעים שבמקרה שהלווה אין לו ממה להשיב, אין אנו תובעים אותו ובכל זאת על הלווה לחוש שזו הלוואה ועליו להשתדל ולהחזירה. למעשה הוא מתחייב מהתורה להחזיר הלוואתו

 ומשתעבד למלווה בנכסיו ובגופו.  רק ברצון המלווה אין תובעים ממנו אם אין לו  בימים קדומים היה בית הדין רשאי לרדת לנכסיו או אפילו למכרו כעבד  עברי על מנת לגבות את חובו. דבר זה הוא עקרוני ועוד נחזור אליו להלן

   ואם מצוות עשה להלוות באה מספר דברים, מה מלמדנו הפסוק שלפנינו ?   מדוע הלשון של ספק ״אם״? וגם  הרמב״ם הלך בעקבות הסמק ולמד את מצות עשה להלוות מ״עבט תעביטנו״,  ואת שורש המצווה מכאן.  וספר החינוך הלך בעקבותיו.

אך ההלכה סומכת על מאמר הגמרא בשם  רבי ישמעאל האומר שבכל מקום בתורה המלה אם מורה רשות, חוץ משלושה מקומות שבהם היא מורה על חובה, וזו אחת מהן.

  אך  נשים לב שאין רבי ישמעאל אומר ש״אם״ היא מצווה אלא חובה. מה ההבדל? המהר״ל מפרג מסביר : רשות היא מעשה הנתון לגמרי ברשותי, אם ארצה אעשה, ואם לא ארצה לא אעשה. מצווה יש לקיים בכל מחיר כגזירת מלך.  ״חובה״ אני מקיים מרצוני הטוב , מחובת הלב.

דוגמא טובה לכך היא הדלקת נר שבת.  לפי הרמב״ם אין היא מצווה שירוץ אחריה, ולא רשות שאם ירצה ידליק ואם לא ירצה לא ידליק, אלא היא חובת הלב שבנות ישראל לקחו על עצמן.

ועכשיו הבנו את המהר״ל. אמנם להלוות לעני היא מצוות עשה, אך התורה חפצה שנקיימה לא כגזירת מלך ככפוי שד, עם פרצוף חמוץ,  אלא במאור פנים ומתוך רצון לעזור לזולת,  מחובת הלב

 והדבר מתקשר לקטע הקודם בפרשה הדן בחמלה לגר, ליתום ולאלמנה.   כך גם לגבי העני

אם כך, הפרשה שלנו דנה בחובת הלב ולא במצווה . כלומר יש אפשרות לא לקיים את המצווה. כמו שאומר  הראב״ע שאם אין לך כסף אז אינך חייב במצווה. וספר חסידים אומר שאם ידוע לך שהעני הוא אדם רע שלא מחזיר הלוואותיו או

שמנצל אותם לרעה אזי אין חיוב להלוות לו. ולכן הלשון ״אם’.

 

 

מתנה או הלוואה

 

 

והשאלה היא  אם כל מה שהתורה רוצה הוא שנעזור לזולת בחמלה, כפי שכותב ספר  החינוך,  האם לא מוטב  וקל יותר להעניק לעני מתנה? מתנה אפשר לתת בפשטות,   ללא שטר ועדים, מה שאין כן בהלוואה.   כלומר מה יותר חשוב לעניין  צדקה, מתנה או הלוואה?

דעת הרמב״ם היא שהלוואה היא דרגה גדולה יותר של צדקה ממתנה.  מבין שמונה מעלות הצדקה שהוא מונה, ההלוואה היא המעלה השמינית העליונה ביותר. כי בהלוואה אנו  לא רק נותנים ללווה לחם לאכול ובגד ללבוש, אלא מנסים לעמידו על רגליו מבחינה כלכלית .  למשל שיפתח עסק כלכלי וישקם את עצמו.  ואנו עושים זאת על ידי הלוואה ללא ריבית

ואכן יש חסרון גדול במתנה.  הכסף הבא בקלות הולך לאבדון בקלות.  כך לדוגמא ביטל מפעל הפיס את המכירות ב17 לחודש משום  שהתברר כי מקבלי הביטוח הלאומי באותו היום קונים בכספם המועט כרטיסי הגרלה, וכן מוצרי קוסמטיקה ואלכוהול.. לעומת זאת הלוואה הנושאת התחייבות מצד  הלווה  להחזירה בשעבוד נכסים וגוף, מסתבר שהלווה יתייחס אליה בכובד ראש

  וזאת גם הסיבה שהתורה רוצה שההלוואה תעשה בדרך של שטר ועדים. כי כל המלווה ללא שטר מביא קללה לעצמו, אומר ריש לקיש. העושה כך עובר על לפני עוור לא תשים מכשול. טבע האדם הוא כך שברגע שיש פרצה  לגנב, הגנב נכנס.  הלווה יתפתה שלא להחזיר

אך  אברבנאל חולק. כשר האוצר של ספרד ופורטוגל ידע נפש האדם וקבע  כי   מתנה גבוהה יותר מהלוואה בסולם הצדקה שהרי  במתנה הנותן מוותר כליל על כספו. רק אם המקבל מסרב לקחת מתנות משום בושה, רק אז מציעים לו הלוואה.  לכן הלשון ״אם״.

 

ערכה של ההלוואה

 

הרבי מהרש של חבד כותב כי העולם עומד על תורה ועבודה וגמילות חסדים ,ולכן אדם עולה במעלות: מתורה לתפילה (שהיא כנגד הקורבנות כלומר עבודה במקדש) ומשם לגמ״ח.  לכן יש לחבר תפילה לגמ״ח כדי להמשיך ולעלות ולהתקרב לקבה.  וזו הסיבה שבבית הכנסת יש קופות צדקה לתת מיד לפני או אחרי התפילה

 

.

דיני קדימה

 

אם כסף תלווה את עמי

 

מכאן עוברת התורה לדיני קדימה בצדקה.  והכלל הוא שעניי עירך קודמים שנאמר עמי. .עניי ישראל קודמים לעניי גויים.  התורה רוצה שנעזור לחברה שבה אנו חיים לפני שנעזור לחברה רחוקה

 

פקדון בידך

 

 

את העני עמך

יש כאן חידוש נוסף.  אפשר לקרא את הפסוק כך: ״אם כסף…עמך״ כלומר המצוי עמך, אזי הלווה לו ללא ריבית.  הכסף שברשותך אינו אלא פיקדון של הקבה שהוא אדון הכל והכל שייך לו. הוא  הפקיד את כספו בידך על מנת שתעשה את עבודתו. אתה  שותף לקבה ועושה עבודתו שהיא תמיכה בעניים.

המלווה נעשה שותף לקבה.   הרעיון העצום שכספו של אדם שייך לבעלות  הקבה  בא מאברהם. כאשר מלכי צדק פגשו, אמר ברוך אברהם לאל עליון קונה שמים וארץ. הקבה קונה הכול כי הוא ברא ויצר את הכול, והכול שלו בזכות היוצרים.  מכאן ראה אברהם את עצמו כעבד לקבה. ומהי המילה אם לא חותם האדון בבשרנו.

ומכאן הרעיון שכל מה שבידנו שייך לקבה והכסף שבידנו הוא פיקדון לעשות עבודתו. ואברהם הרי הוא איש חסד

 

 

 

איסור נשך

 

 

נעבור לאיסור ריבית.  מה מאפיין ריבית? שהלווה משלם סכום קבוע עבור השימוש בכסף שקבל, בדומה לשכירות.  בסוף זמן ההלוואה הלווה מחזיר את הלוואתו במלואה, כך שהמלווה לא הפסיד מאומה.  הלווה משועבד למלווה. שעבוד נכסים וגוף.  נוצר מצב שהמלווה ניצל למעשה את חלשותו הכלכלית של הלווה שעבד קשה בעוד שהמלווה לא עשה כלום. דבר זה אפייני לשוק השחור. התורה מתעבת מצב כזה והמלווה בריבית עובר  על ששה לאווים.

 

השקעה

 

 

מהתורה חל האיסור של ריבית על הלוואה לצורך צדקה, כולל מחייה ושיקום של העני.  חזל הרחיבוהו גם לעולם העסקים.   אך האם יכול עולם העסקים להתקיים רק על גמילות חסדים?  כאשר יזם מנסה לגייס  הון (קפיטל) עבור העסק,  מיהו המלווה שישקיע ללא תשואה?

היות ואיסור ריבית בעולם העסקים הוא מדרבנן, בסמכות רבנן גם  להציע פתרון.

הם הפכו את המלווה למשקיע, לשותף בעסק שמקים הלווה.  הדבר אפשרי רק אם המלווה אכן נושא אחריות במקרה של הפסדים  וכן אם הוא מקבל חלק מהרווחים.   האחריות  הופכת את המלווה לבעל ושותף בעסק כל עוד ההלוואה לא הוחזרה

למשל בנק  יכול לדרוש  תשלומי משכנתא חודשיים ללא עבירה על איסור ריבית משום שהבנק נחשב לבעל הדירה כל עוד המשכנתא לא שולמה.  הבנק נושא באחריות על הנכס במקרה של ירידה בערך או שריפה או אבדן מסיבה כלשהיא.  התשלום החודשי נתפס כפיצוי עבור הסיכון שהבנק לקח

 סידור כזה, שהמלווה נעשה שותף  ללווה, נקרא היתר עיסקא.   היתרון ללווה הוא שהמלווה מתעניין במה שקורה לעסק, כי הרי ההפסדים והרווחים הם גם שלו.  במתנה או בהלוואה התעניינות המלווה בעסק היא מינימלית.  בהשקעה המלווה משתתף בעסק ומעוניין בהצלחתו.  עלינו ברמת התמיכה בעני.

דוגמא    נוספת היא המנייה.  המשקיע נעשה בעלי החברה ונושא אחריות

במקרה של הפסדים ופשיטת רגל. לכן הדיוידנדים אינם נחשבים  לריבית

לא כן לגבי אגרות חוב. כאן מתחייבת החברה לשלם לקונה סכום גבוה מהשקעתו הנקבע מראש וזו ריבית טהורה. רק אם קובעים היתר עיסקא מותר לסחור באגרות חוב

מה לגבי חשבון עובר ושב? האם התשלום של הבנק למשקיע, יהיה פעוט שיהיה, כמוהו כתשלום ריבית?

והרב משה פיינשטיין כתב שהיות והבנק הוא חברה בע״מ, והיא מתחייבת להחזיר למשקיע  ומשעבדת לכך את נכסיה אך לא  את גופה כלומר אי אפשר לתבוע את הבעלים,  הרי שאין היא בחזקה לווה מהתורה ואין איסור ריבית חל.     אך גדולי תורה אחרים כגון הרב אלישיב זצל חלק וקבעו שהבנק חייב לעשות היתר עיסקא

כעת אנו מבינים מדוע חוזרת התורה כאן על המלה עמי.  התורה רוצה שכל ישראל יראו עצמם ערבים ושותפים זה לזה.

מול אברהם  עמדו אנשי סדום שסיסמתם הייתה  שלי שלי, ושלך שלך.  אנשי סדום לא הלוו זה לזה .  אדם עני נתפס כעצלן לא יוצלח.  התורה רוצה שנלך בדרכו של  אברהם אבינו ושלא נהיה כאנשי סדום חלילה

 

 אופי החברה 

 

 במשולש של הון יזם  ועבודה ,  שעליו מבוסס כל מפעל כלכלי, הקפיטליזם מדגיש את ההון והיזם,  והקומוניזם מדגיש את העובג. פרשתנו מדגישה את בעל ההון, המלווה, המשקיע. שלא יתחבא מאחרי ההיון.  כלומר שהאנושיות שלו לא תתחבא מאחרי ההון בצורה של קפיטליזם אכזר.  שלא ייקח ריבית וינצל את היזם והעובד גם יחד.   .

השיתוף הוא אלוקי, כותב הרבי מהרש. המדיות נמלכו אחת בשניה בבריאת האדם .  האדם נולד  תוך  שיתוף.  הקבה נעשה מלך על ידי שיתוף, וגם אנו מיישבים את העולם תוך שיתוף.