פרשת חיי שרה תשפא
הרב צבי אבינר
לא מצווה, לא רשות, אלא מחובת הלב
רבקה עושה מעשה חסד, ואברהם עשה מעשי חסד. מה ההבדל? אברהם עשה זאת מתוך שהאמין בהויה והלך בדרכיה. הוא הקים אשל – אכילה שתיה ולינה ללא תשלום, הקים בתי חולים ובכל מקום הקים מצבות להויה וקרא בשמה. הוא לא השפיע רחמים וחסד מלבו הטוב אלא מתוך ששמע למלאך הויה הקורא אליו מן השמים, כפי שאומר הרב קוק זצ״ל בעולת ראיה. שהרי אנו אומרים שאברהם כבש את רחמיו, ושמע לרחמי הקבה
רבקה לעומת זאת עשתה מעשה חסד מלבה הטוב. היא גדלה בבית עובדי אלילים ולא הכירה עדיין את הויה . היא פעלה מחובת הלב, מלב טוב
אדם הפועל בשם הויה עושה זאת לא כ״מצווה״ על כך, אלא מתוך ״רשות״, מבחירה חופשית. שהרי אין התורה מצווה לעשות חסד.
הרמב״ם מפריד בין חסד, צדקה ומשפט
כשאדם פועל כמשפט, למשל כאשר מחזיר חוב, הרי הוא עושה זאת לא כחסד או כצדקה אלא מתוך שכך אומר השכל הישר והצדק.
לעומת זאת, כאשר אני נותן לעני למשך הלילה את הכסות שהשאיר אצלי למשכון, כדי שיתכסה בו, אינני פועל בשם המשפט כי אין חוק בעולם האומר לי לפעול כך, וגם אוני פועל מתוך שיש לי לב טוב, אלא משום שכך צוותה עלי התורה. והתורה מכנה זאת כצדקה שנאמר ולך תהיה צדקה. התורה היא תורת חסד ומצווה אותי להתנהג בצדקה.
לעומת זאת אם אני נותן לעני לא רק את הכסות ללילה אלא מסדר לו הלוואה גדולה שתשקם אותו, הרי פעלתי מעל ומעבר ממה שהתורה מצווה אותי וזה ההגדרה של מעשה חסד
הצדקה דומה למשפט משום שהאדם פועל לפי הכתוב ולא לפי חובת לבו הטוב. וכמו שעשיית משפט צדק היא תחת משפט האלוקים, מידת הדין, כך גם הצדקה היא פעולה הנבחנת מצד הויה ובית דינה
הויה בהגדרתה כמידת חסד ורחמים איננה עוסקת בדין ומשפט כלל. הרי בשבת הנצחית כאשר האלוקים ישבות והויה תמשול לבדה בכיפה, או אז לא יהיה משפט או דין שהוא, לא מצד האלוקים ולא מצד הויה.
רק כאן בעולמנו הויה מצטרפת לאלוקים מידת הדין כדי להוות את בית הדין של מעלה, ולמשול בעולם, כפי שאומר רשי בבראשית פרק א׳. רק כאן בבית הדין, היא שופטת את האדם – אך מהצד שלה. כאן היא ״הויה ובית דינו״
האלוקים שופט את האדם האם הוא הלך בדרכו, כלומר שמר מצוות, או לא.
הויה ובית דינה שופטת האם האדם הלך בדרכה או לא.
כלומר האם האדם עשה מעשי חסד – שמעל המשפט- שעל כך לא מצווה, אך מתוך שיודע מה הויה מצפה ממנו, והוא פעל מבחירה חופשית, רשות
והאם עשה מעשי חסד שעליהם הוא מצווה מהתורה, כלומר צדקה, ועליהם הוא נשפט
והאם עשה מעשה חסד מתוך לב טוב, מחובת הלב, למרות שלא מכיר את הויה ואת התורה
ולכאורה גדול המצווה ועושה ממי שלא מצווה ועושה, ולכן העושה צדקה הכתובה בתורה הוא הגדול מכולם. הבה ונראה מה אומרת התורה על כך בסיפור רבקה
בת ושמה כל
והויה ברך את אברהם בכל (כד א)ם
אומר רשי בת הייתה לו ושמה כל. אך הרמבן אומר : ברך את אברהם בבמידת ״בכל״ שהיא ״ו-הויה״ כלומר הויה ובית דינו.
נצטט את דברי הרמב”ן
חידש הכתוב הזה עניין עמוק עניין גדול ודרשו סוד מסודות התורה ואמרו כי בכל תרמוז על עניין גדול והוא שיש בקבה מדה תקרא כל מפני שהיא יסוד הכל ובה נאמר אני השם עושה כל ….וטובה הגדול שופע על כל באי עולם בעבור כי בכל היא המדה השמינית מי״ג מדות (אמת)
ומדה אחרת של הקבה תקרא בת נאצלת ממנה ובה הוא מנהיג את הכל והיא בית דנו של הויה הנרמז במלה ו-הויה, בכל מקום,
והיא שנקראת כלה בספר שיר השירים, בעבור שהיא כלולה מן הכל והיא שחכמים מכנים אותה כנסת ישראל במקומות רבים משום שהוא כניסת הכל,
והמדה הזאת הייתה לאברהם כבת כי הוא איש החסד ויתנהג בזו…ואין הברכה הזאת שנתברך בכל רומזת על שהוליד בת, אלא היא רומזת עניין גדול שברך את אברהם במדה שהיא בתוך מדת הכל
מהרמבן אנו למדים, קודם כל, דבר מפלא: שהקבה, כלומר הויה, או מדת החסד, השתתפה בבריאת העולם. לא רק בבריאת האדם שנאמר נעשה אדם בצלמנו, אלא בבריאה. הויה השתתפה גם בבריאת יום החמישי והרביעי והשלישי והשני והראשון. כיצד? הכתוב אומר ביום עשות הויה אלקים ארץ ושמים. כלומר בסדר הפוך משמים וארץ שמזכר בפרק הראשון. והפרוש הוא שלפי פרק ראשון אכן ברא אלוקים את השמים והארץ לבדו, שנאמר לבדו ימלוך נורא, ורק לפני בריאת האדם ביום השישי נמלך האלוקים במדת הרחמים ושתפה בשלטון העולם, כלומר בבית דין של מעלה.
.
וכאשר נכנסה מדת הרחמים כביכול לעולמו של האלוקים, היה זה בסוף יום השישי שנאמר ״יום השישי ויכולו השמים״ שהם ראשי תיבות הויה. חצייה נכנס לכאן ביום השישי (י-ה) וחצייה עדיין בשבת (ו-ה). שם הויה מהווה כביכול עוגן הקושר את עולמנו ליום השבת, יום הבריאה השביעי שלעתיד לבא.
החלק הזה של שם הויה הנכנס לעולמנו, הוא זה שכביכול משתתף עם האלוקים מדת הדין בבית הדין של מעלה. הוא זה שהרמב״ן מכנה כאן בשם ו-הויה ובית דיונו.
ולאחר שנכנסה מדת החסד הויה לעולמנו, היא הצטרפה למדת הדין ויחד עופפו כביכול על כל הבריאה כמו שני כרובים האוחזים זה את זו בכנפיהם. יחד הם שוטטו על הבריאה בסדר ההפוך מקודם, כלומר מיום השישי אחורה ליום החמישי ומשם לרביעי ומשם לשלישי ולשני ולראשון שנאמר ״ארץ ושמים״. שנאמר בהבראם, אותיות אברהם. והמלה בהבראם מורה שנבראו מחדש או שנתכוננו.
המדות ״עשו״ ארץ ושמים כי הן כוננו את הבריאה שלא תפל שנאמר בשיר של יום השישי ״הויה מלך, אף תכון תבל בל תמוט״. שהרי בלעדי נוכחותה כאן היה האלוקים מדת הדין מחריב את העולם ומחזירו לתוהו ובוהו כפי שעשה לעולמות קודמים.
מכאן ברורים דברי הרמב״ן שהויה השתתפה לא רק בבריאת האדם אלא בבית הדין ששולט בעולמנו ותחתיו תכון תבל בל תמוט.
זוהי הויה ובית דנו שבוראים את העולם ושופעים עליו טוב, וכאשר התורה אומרת ״ו-הויה ברך את אברהם בכל״ כוונתה היא שאברהם נתברך במדה בכל שהיא הויה ובית דינו השולט בבריאה ושופע כל טוב הנראה כטבעי. הויה דומה לאלוקים.
אבל הטוב הזה של הויה לא בא כחסד ללא תמורה אלא מתוך ״דין״ כלומר מזה שהאדם עמד במבחן של הויה ובית דינה, כלומר האדם עשה מעשה צדקה, שעליה מצווה בתורה. אמנם אברהם פעל מתוך רשות שהרי לא היה מצוה על כך, וגם לא מתוך שהיה לו לב טוב, אך לפי הרמבן הוא זכה לשכר טוב מצד הויה ובית דנו הקרויים מדת בכל. דהיינו כל מה שזכה בעולם הזה היה מצד הדין, מצד מדה שמינית של יג מדות שהיא מדת אמת, דהיינו דין שבתוך רחמים. השכר על מה שעשה כרשות מעל כל מצווה שהיא שמור לאברהם לעולם הבא.
ומהו הטוב שקיבל אברהם בעולם הזה מצד הויה ודינה? הווה אומר בת שהיא כנסת ישראל. אבל אין כנסת ישראל קיימת ללא רבקה לפני כן. הווה אומר השכר שקיבל אברהם בעלם הזה הוא רבקה.
שהרי זה פלא: כיצד נולדה רבקה כשושנה בין החוחים, כלומר למשפחה ספוגה בשקר ועבודה זרה? אלא שהקבה שלח את נשמתה לעולם הזה בזכות אברהם.
ומהי רבקה? נערה שלבה טוב מטבעו. כאשר אדם עושה מעשה טוב וחסד מתוך שהשכין את הויה בלבו, שם היא משנה את לבו ועושה אותו טוב יותר. לאחר זמן, הלב נעשה טוב כאילו מטבעו. שכר הוא לאברהם שבגללו נולדה רבקה שלבה כבכר טוב מלידה, נקודת ההתחלה שלה בחיים היא כבכר צעד אחיד קדימה לעומת שאר בני אנוש. היא מיד עושה חסד מחובת הלב.
והשכר של רבקה הוא יעקב . לגביו הטוב הוא בבחינת משפט. כלומר: כל סיפור. חייו של יעקב סובבים סביב חיפוש אחר משפט צדק אזרחי, כלומר מצוות דינים שהיא החמישית של בני נח. אנו לא רואים אותו נלחם עבור האמונה , אלא על משפט צדק אזרחי.
והנה יעקב נדר כי כאשר יחזיר אותו הקבה לארץ ישראל בשלום, ״והיה הויה לי לאלוקים.״ כלומר אעשה מעשי חסד לא כרשות, לא מתוך שאני אוהב את הויה כאברהם, ולא מתוך חובת הלב של אמי רבקה, אלא שאעשה זאת כמצווה מהתורה, כמשפט של האלוקים.
ואכן מיעקב ואילך, הווה אומר ממתן תורה ואילך , עושי ם ישראל מעשי חסד מתוך התורה. משאירם פאה ולקט בשדה, שוכחים שכחה, ועושים חסד שלֹ אמת, שהם מעשי חסד מצד האמת והמשפט. ולכן אומר הנביא תתן אמת ליעקב