הרב דר צבי אבינר
פרשת חוקת תשפב
נחש הנחושת והכרובים – מה משותף? ם
פרשת נחש הנחושת מעוררת תמיהה: כיצד מצווה התורה להקים פסל מנחושת שכל נשוך הרואה אותו נשאר חי? האם אין זה כנגד האיסור הגורף של לא תעשה לך כל פסל ותמונה? האם אין התורה חוששת שהפסל יהפך מכשול לעבודה זרה, כפי שאכן קרה הדבר שמונה מאות שנה לאחר משה, בזמן חזקיה?
ואבן עזרא מעיר שכאשר נבין מה הסוד מאחרי המצווה לעשות כרובים מזהב, נבין גם את הסוד מאחרי נחש הנחושת, כלומר שניהם מעבר לתפיסה האנושית. אך עצם ההשוואה מורה על קשר אפשרי בין הכרובים לנחש. הבה ונראה אם אכן יש להשוואה בסיס
ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום
ותקצר נפש העם בדרך (כא ד)
וידבר העם באלוקים ובמשה
למה העליתנו ממצרים למות במדבר
כי אין לחם ואין מים ונםשנו קצה בלחם הקלוקל (כא ה)
אומר רשי כי חזרו שבע מסעות אחורנית, ומשם יעקפו את אדום ויעלו לגולן. וכל זה לאחר שכבר עמדו להכנס לארץ. עוד יום והם בארץ הקודש. ולפתע כאילו נפילה אחורנית, חוזרים אחורה. היש פלא שרוחם קצרה? נראה היה להם שמנהיגם איבד את הכוון, את ההנהגה.
וזה יכול להיות סמל למה שקורה בחיי כל אדם. יש רגעים שנדמה לך שהנה הגעת למה ששאפת כל ימיך, ולפתע הכל התמוטט ואתה נסוג אחור. זה יכול לקרות לאיש עסקים שעמד לפני עיסקת חלומותיו ולפתע הכל התמוטט והוא מוצא עצמו נסוג אחור, או לפוליטקאי שהנה עמד להיות ראש ממשלה ולפתע הכל התמוטט והוא שוב באופוזיציה, וכדומה.
כמובן שאין הם – ישראל – יודעים מה הסיבה לנסיגה. יתכן שהקבה ראה שאין הם ראויים עדיין להכנס, או שהסכנה גדולה מדי, והנסיגה עצמה היא ביטוי להשגחה. אך להם האכזבה היא כה גדולה שהם מתמלאים חרון כנגד ההנהגה – של משה ושל הקבה. ככל שהיו קודם קרובים יותר להשגת המטרה, כך גדולה האכזבה וכך גדול החרון.
ולכן הם מדברים לשון הרע כנגד אלוקים ומשה.
כלומר הקטע שלנו עוסק לא בשאלה למה הקבה החזירם, אלא בתגובה שלהם לנסיגה. לראקציה הפסיכולוגית לנפילה ממה שאליו שאפו כל השנים
והנה השפעת התגובה על המציאות: אותו המן שבמשך ארבעים שנה היה להוריהם ולהם צפיחית בדבש, טעים מאד , עתה נראה להם לחם קלוקל. המן הוא אותו המן שהיה, רק ההתייחסות אליו שונה. כמה מעמיקה כאן התורה בהבנתה את נפש האדם.
דומה הדבר לסיפור של אמנון ותמר, שמייד לאחר שביצע את זממו הפכה בעיניו לשנואה.
וישלח השם בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם
וימת עם רב מישראל (כא ו)
וישלח – בניין פיעל, כלומר שיחרר לחפשי את הנחשים שקודם לכן עצרם. כאילו אומר: אתם כופרים בהשגחה הפרטית? הנה לכם מצב שאין השגחה ואתם חשופים לטבע המקום שמלא נחשים. מזה יבינו כי עד כה המצב של חוסר נחשים היה בלתי טבעי, השגחה. לפי זה הנחשים הם המצב הטבעי באזור, בשטח
אבל אור החיים אומר אחרת: הנחשים הם מה שנולדו בחטאתם, כי מעבירה יוצא מזיק. לשון הרע יוצר נחשים, כי זוהי אומנותו של הנחש הקדמוני. ומדובר בנחש אמיתי, או – אם תרצו – בתוצאה של לשון הרע , שנוצר מצב שפוגע במדבר לשון הרע ונושך אותו. הלשון, אם תרצו, דומה לנחש, וכשהיא מדברת לשון הרע היא נושכת את זה שמדובר בו, אך דרך מידת הדין היא שכתגובה יחזור הנחש ויפגע במדבר עצמו
הנחשים השרפים – לפי רשי מדובר בנחשים השורפים. אך אור החיים אומר שאלו שני יצורים שונים, כנגד זה שדיברו באלוקים ובמשה. השרפים שורפים גם את הנפש. לשון הרע כנגד משה יצר נחש, וכנגד הקבה יצר שרף.
וימת עם רב – ולמרות זאת לא התפלל עליהם משה, אלא חיכה שיפנו אליו. אולי משום שאין מתערבים במידת הדין כאשר היא פועלת. ומלבד זאת, אין הנפגע מלשון הרע פונה לאלו שדברו עליו.
ואכן, לאחר שראו ישראל שרבים מתו, הם פונים למשה
ויבוא העם אל משה ויאמרו
חטאנו כי דברנו בהשם ובך (כא ז)
השאלה שרבים שואלים היא מדוע לא הספיקה החרטה לעצור את הנחשים השורפים? מדוע היו צריכים לפנות אל משה? אומר אור החיים שהתשובה לא הייתה מלאה שכן לא הזכירו עזיבת החטא. אך יתכן שהתשובה המסתברת היא שיש צורך להפיס את זה שפגעו בו בלשון הרע, ובלי זה אין הנחשים נעלמים.
אך אפילו לאחר שהתוודו לפני משה, לא היה בכך כדי להסיר את הנחשים, לכן בקשו ״התפלל בעדינו ויסיר מעלינו את הנחש.״ בדרך כלל אין אנו מתפללים עבור חולה שהקבה יחלימו מהמחלה המסוימת, אלא שיחלימו בדרך כלל, כפי שנראה בעיני הקבה. וגם אנו מתפללים כך בשמונה עשרה לאחר תשובה כפי שכתוב השיבנו אבינו וסלח לנו. ואז רפאנו השם וכו באופן כלללי. וכאן הם מתפללים להסיר פגע מסוים – הסר מעלינו את הנחש. אפשר לאמר שהיה בזה חסרון שהם כאילו מורים לקבה מה לעשות, או להפך שכאשר מדובר בנחשים הנוצרים על ידי לשון הרע, הפחד והסכנה הם כה גדולים שהמח אינו יכול להתעלם מהם ולבקש מהקבה עזרה ממוקדת.
ויתפלל משה בעד העם
ויאמר השם את משה עשה לך שרף (כא ח)
אך גם סליחת משה ותפילתו עבורם לא עזרה והנחשים נשארו כקודם. לכן אומר הקבה למשה לעשות שרף ולשים אותו על נס, גבוה, כדי ״והיה כל הנשוך וראה אותו וחי.״ הדגש הוא עשה לך, כי את כבודי מחלתי. הקבה השאיר את ההחלטה כיצד לעשות את הנחש למשה
ויעש משה נחש נחושת וישימנו על נס
והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי (כא ט)
משה עשה זאת מעצמו. הקבה השאיר את ההנהגה למשה כדי שהכל יראו. מדוע נחושת? מדרש רבה מעיר שמכאן למדים שהתורה נתנה בעברית ולא בארמית.
מה מטרת נחש הנחושת? אומר ספורנו כדי שהנשוך יסתכל בו ויזכר בחטאו.
והרמבן מעיר שהדבר הוא ההפך ממה שעושים הרופאים שכדי לרפא אדם ממצב רוחני הם מייעצים לו לא לחשוב על כך . וכאן להפך – התורה רוצה שאדם יתרכז על חטאו כדי שימחק ויעלם. ובזה דומה התורה לרופא מודרני המטפל בנפגעי נפש היודע שעל החולה להעלות להכרה את האירוע הכמוס כדי שילחם בו ויתגבר עליו.
אך גם זה לא עזר להסיר את הנחשים. זה עזר לאדם הנשוך להשאר בחיים אך הנחשים שנוצרו על ידי לשון הרע נשארו עדיין בשטח
וגם רשי מעיר שכל הרואה את הנחש – הרפואה באה באיטיות.
ולכן אומרים חזל וכי נחש ממית ונחש מחייה? אלא בזמן שישראל מכוונים כלפי מעלה, היו ניצולים. יש לכוון חזק כלפי מעלה, ולא למחש, כדי שהנחשים יעלמו.
מכאן שקשה מאד להפטר מהנחשים הנוצרים על ידי לשון הרע
ועתה נבין הקשר בין הכרובים לנחש הנחושת ששניהם היו בקודש קודשים
הכרובים הם ביטוי לאהבת הקבה לישראל כפי שעשו לעולי הרגל שפתחו את דלתות המקדש והראו לישראל את הכרובים ואהבת הקבה להם
ונחש הנחושת ביטא את ההפך – את ״גועל הנפש״ שהשכינה חשה מאלו המדברים לשון הרע, במיוחד כנגד ההשגחה במקרה של נסיגה הנראית ככשלון של השגחה.