פרשת ויחי תשפא
הרב צבי אבינר
כיצד נסיים את הקדושה והשמונה עשרה
אנו בסיום ספר בראשית. ויש לסיים את הנושאים שדנו עליהם בפרשת ויגש, שכן הפרשיות סמוכות זו לזו, שהרי בספר התורה אין הפסקה של שלש שורות בין ויגש לויחי. ובפרשיות הקודמות ראינו שלסיפור יוסף ואחיו יש כמה הבטים שאמורים להסתיים כאן בויחי. ואלו הן
א ) ההבט האישי של כל אחד מהמשתתפים- יהודה בשלו, יוסף בשלו, יעקב בשלו והקבה בשלו. כל אחד מהדמויות נע בעולמו בבחירה חפשית מלאה בעוד הקבה ממלא את הגזירה להורידם מצרימה כפי שנאמר לאברהם . והסיפור עומד להסתיים כאן
ב ) ההבט השני לפי חזל הוא עשרת האחים כמניין הראשון. הם עלו מעשרה אחים למעמד של צבור ומניין ברגע שחזרו בתשובה וחפשו את יוסף בתוך זרם הבאים למצרים לשבור בר. שם עלה שמם מ”בני יעקב” ו”אחי יוסף” ל”בני ישראל”. ומרגע זה ואילך היו זכאים להתפלל בצבור – דבר שאומות העולם לא זכאים לו – ולשיר מהארץ כמלאכי השרת שלוש פעמים קדוש . כבוד זה ניתן לישראל על ידי מלאכו של עשיו. וכציבור הם גם רשאים לאמר כל דבר שבקדושה, כולל נשיאת כפים וקריאה בתורה (אומר המדרש שם). עתה בפרשתנו נראה כיצד לסיים את הקדושה שבתפילת צבור.
נעיר כאן שמלאכי השרת השרים כל בוקר מחולקים לשתי קבוצות השרים זה מול זה. על קבוצה אחת נאמר
קדושה כולם כאחד עונים ואומרים ביראה
קדוש קדוש קדוש השם צבאוח מלא כך הארץ כבודו
ועל הקבוצה השניה העומדת מולם נאמר
והאפנים וחיות הקודש ברעש גדול מתנשאים לעומת שרפים לעומתם משבחים ואומרים
ברוך כבוד השם ממקומו
כלומר הקבוצה הראשונה מקדשים והשניה ממליכים שם שמים.
וכך ב”בא לציון גואל” כתוב
וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש השם צבאות מלא כל הארץ כבודו
ואשמע אחרי קול רעש גדול ברוך כבוד השם ממקומו
דהיינו המלאכים שרים קדושה ומלכות.
והשאלה היא כיצד לסיים את הקדושה בשמונה עשרה? על כך תלמד אותנו פרשת ויחי
וכך גם נלמד כיצד לסיים את תפילת הצבור. ראינו שתוכן התפילה במניין חייב להתבסס על התשובה. שהרי יוסף הוביל את אחיו דרך כל הצעדים הדרושים לתשובה מלאה. כך כאשר אסר את שמעון הם התודו בפה “אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו.” (מב כא). ולאחר מכן אף עמדו במבחן כשאסר את בנימין ויהודה הציע עת עצמו לעבד במקומו. הם עמדו בהצלחה במבחן התשובה המלאה. ומכאן למדו חזל שתוכן תפילת הצבור חייב להיות תשובה, אם אנו חפצים בגאולה. ולכן חיברו אנשי כנסת הגדולה את השמונה עשרה לפי פרשת התשובה בניצבים. ולפי הכתוב שם הם כתבו בתפילה את כל הצעדים הדרושים לגאולה – תשובה בלב, ודיוי, גאולה ושחרור מעול זר, קיבוץ גלויות, הקמת שופטים, בנין ירושלים, חידוש צמח דוד ובנין בית המקדש. עתה בפרשת ויחי נראה כיצד יש לסיים את השמונה עשרה. כלומר מה עוד עלינו לבקש מהשם לאחר שמשיח יבא וכל הצעדים יתגשמו? 0
ג ) ההבט השלישי של הסיפור הוא הבנת מלכות השם כמנהיג ההסטוריה. אמרנו שמאחרי הקלעים פועלת מידת הדין – האלוקים- לבצע את הגזירה לאברהם להוריד את בניו מצרימה לשעבדם ארבע מאות שנה. אין לך פרשה דומה בכל התנך שבה מלכות השם כמנהיג ההסטוריה היא כה ברורה. כאן אנו רואים בעליל כיצד משתמשת ההשגחה בגיבורי הסיפור להורידם מצרימה בלי להתערב בבחירתם החפשית. ועתה בפרשת ויחי נראה מה עוד אפשר ללמוד על מלכות האלוקים
ד ) ההביט הרביעי הוא הגאולה וסיומה על ידי משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. וכבר דנו בכך בפרשת ויגש אך כאן בפרשת ויחי העניין בא לידי סיום נחרץ.
ה ) ופרשת ויחי גם מסיימת את ספר בראשית. הספר פותח בפרק א בהצגת האלוקים כבורא העולם היושב על כסא דין קשה, הפועל ובונה ללא רחמים. כך הצעיד האלוקים את העולם מיום ליום תוך כדי “עליה” מדומם לצומח לדגים ולעופות ובהמות וחיות- ואדם. ובמשך כל ששת הימים הוא פעל לפי הכלל הבסיסי של מידת הדין והוא מידה כנגד מידה. כל האוכל נאכל, כל הגורם כאב סובל כאב, והכל במידת האמת המחלטת . חותמו של האלוקים היא אמת. ואכן סיפור הבריאה הוא אמת לאמיתה כפי שאנו יודעים מהמדע וכפי שערוץ ההסטוריה מראה בברור, ועל כך כבר דברנו בפרשת בראשית. ונזכור שהאלוקים ההולך לפי האמת שונא שקר.
ובמשך ששת הימים אלוקים פעל לבדו ללא התחשבות בדעה אחרת. הוא בנה והרס לפי רצונו ולפי תכניתו. בסוף כל יום הוא שפט ובדק האם היום שעבר היה טוב בעיניו אם לא. , אם כן, הוא השאירו ליום הבא. אם לא, הוא השמיד את היצורים והתקדם בלעדיהם. הם מלאו את תפקידם ולא היה בהם צורך יותר.
אך לפני בריאת האדם שינה האלוקים את הנהגתו . הוא “ירד” מכסא האמת המחלטת וישב על כסא מלכות ודבר בלשון רבים “נעשה אדם”. הוא מלך כי נמלך באחרים כי פתח פתח לדו שיח. מדוע עשה זאת? כי האדם הוא בעל בחירה חפשית ובודאי יחטא ולא יעמוד במבחן האמת המחלטת והדין הקשה, ויענש. וכדי לאפשר לאדם לחיות עם בחירה חפשית הוא צמצם את הנהגתו והרשה לאדם להשמיע דעות שונות כרצונו. כל זה כדי שהעולם יתקדם לקראת סוף יום השישי כלומר לקראת השבת הנצחית עתה בפרשת ויחי נראה כיצד התורה מסיימת את סיפור הבריאה
מידת הדין בפרשה
נתחיל במידת הדין הפועלת בפרשה. שם האלוקים חוזר ונשנה , בעוד ששם הויה מופיע רק פעם אחת בברכת יעקב לדן “לישועתך קיויתי הויה” וחזל פרשוהו לגבי שמשון שעמד לקדש שם שמים ברבים במותו.
ושם האלוקים מורה שהשגחה פועלת לפי מידה כנגד מידה. ובצורה מדויקת ומספרית. כך אומר הפסוק שיעקב חי תחת יוסף שבע עשרה שנה, ובעל הטורים מעיר ששבע עשרה שנה תמך יעקב ביוסף כשגדל בביתו, ועתה יוסף תמך ביעקב שבע עשרה שנה, מידה כנגד מידה. דוגמא נוספת: מספר שנות חיי יוסף – מאה ועשר שנים. מדוע לא מאה ועשרים? כי הקבה החסיר ממנו עשר שנים כנגד עשרת הפעמים ששמע מיהודה אומר על יעקב עבדך אבינו. היה על יוסף להפסיקו מתוך כבוד אב. ואם נספור נראה שיהודה אמר זאת רק חמש פעמים , אלא שהיה ביניהם המליץ שחזר על דבריו כך שיוסף שמע זאת עשרה פעמים ובכל זאת שתק. על כן נענש מידה כנגד מידה.
דוגמא נוספת- ויש עוד רבים – הם מספר שנות יעקב. מדוע חסרו מימיו לג שנים בהשואה ליצחק? כי הוא נענש על דבריו הקשים לרחל. כזכור היא פנתה אליו בתלונה מדוע היא עקרה, והוא במקום להתפלל עבורה אמר לה בזעם “התחת אלוקים אני?” רחל מתה בלידת בנימין כשהיא בת לג שנים . ויעקב נענש על כך וההקבה החסיר מימיו לג שנים, מידה כנגד מידה בדיוק מספרי.
כל זה מאשר לנו כי מידת הדין פועלת מאחרי הקלעים באמת מדויקת. האלוקים הוא מלך המבצע, הרשות המבצעת
נעבור עתה למניין הראשון ונראה כיצד יש לסים את הקדושה שבתפילת צבור. מדוע פרשת ויחי סתומה? אומר רשי כי יעקב רצה לראות את העתיד – את אחרית הימים- אך הדבר נבצר ממנו. רשי מתיחס לברכות יעקב לבניו לפני מותו. שם כתוב “ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים”, ולאחר הפסקה הפסוק השני ממשיך “האספו ושמעו בני יעקב.” מדוע הכפל? אפשר לפרש שמדובר בסגנון פיוטי, אך חזל אמרו שברגע שיעקב רצה לראות את העתיד, נעלם המראה והדבר הפליאו. לכן פנה לבניו ושאל האם יש מכם איש שלבו לא שלם באמונה בקבה? והם השיבו לו “שמע ישראל, השם אלוקינו השם אחד.” ואז אמר יעקב “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.” הוא חזר על שירת המלאכים כפי שראינו לעיל. שהרי המלאים מקדישים וממליכים. ורק עתה פנה שוב לבניו ובחר מבניהם את יהודה כשליח צבור – אתה יודוך אחיך” – וכמלך ישראל שנאמר “לא יסור שבט מיהודה.”
וכך קבע יעקב לדורות את סדר כיבוד שם שמים. אם רצונך להזכיר את מלך המשיח בן דוד, עליך להקדים מלכות שמים. כי יש להבדיל בין מלכות השם לבין מלכות בשר ודם. והמשיח הוא בשר ודם. ואוי לו למי שמערבב בינהם. .
ולכן בקדושה של השמונה עשרה אנו מקדשים קודם כל את שם שמים כמלאכים ואומרים קדוש קדוש קדוש, השם צבאות מלא כל הארץ כבודו. ואז אנו מסיימים את הקדושה במלים
ממקומך מלכנו תופיע ותמלוךך עלינו כי מחכים אנחנו לך.
מתי תמלוך בציון במהרה בימנו לעולם ועד תשכון
תתגדל ותתקדש בתוך ירושלים עירך לדור ודור ולנצח נצחים
ועינינו תראינה מלכותך כדבר האמור על ידי נביאך
על ידי דוד משיח צדקך.
.רק לאחר שהמלכנו באריכות את הקבה אנו ממליכים את משיח בן דוד בשורה קצרה, שכן אין הוא אלא מלך בשר ודם שימיו קצרים ככל אדם
ברכת שים שלום
עתה נראה מהפרשה כיצד יש לסיים את תפילת השמונה עשרה. מה עוד עלינו לבקש מהקבה לאחר שיתקימו כל הצעדים והמשיח יבא ויבנה את בית המקדש יבנה בקרוב בימינו? 0
זאת נראה מסיום פרשת ויחי. הנה לאחר קבורת יעקב התורה מספרת על מתח גובר בין יוסף לאחיו.
ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו
לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו
ויצוו אל יוסף לאמר אביך צווה לפני מותו לאמר
נראה שחל ניתוק בין האחים ובין יוסף. כמו בתחילת הספור הם לא יכלו לדבר אליו ישירות אלא דרך שליח. רשי מביא את דברי חזל. המסבירים מה שקרה. הם ראו שהוא לא מזמין אותם לארוחה כפי שיה עושה כל עוד שיעקב היה חי. בארוחה היה יעקב יושב בראש השולחן ויוסף בראשו השני. עתה שיעקב נפטר לא רצה יוסף לשבת בראש השולחן לבדו, ולכן לא הזמינם לארוחה. כונתו היתה טובה אך מחוסר קשר בינהם הם פרשוהו לרעה. וכן מספר המדרש שלאחר הקבורה ביקר יוסף לבדו בבור שאליו הושלך. הוא עשה זאת לברך על הנס, אך מחוסר קשר ביניהם האחים פרשוהו לרעה.
לכן האחים פנו אליו בסיפור שלדעת חזל היה רחוק מהמציאות. הם אמרו שיעקב ביקש מהם לבקש סליחה מיוסף על הרעה שעשו. הרמבן אומר שאילו ידע יעקב על המכירה היה בודאי כועס ומ קלל אותם, ולא מברך אותם. אם כן הם שקרו למען השלום, אומר רבי שמלאי. ומכאן שמותר לשקר עבור השלום
וצד נוסף לסיבה שהם פנו אליו. לא רק למנוע נקמה ממנו, אלא מצד ההלכה. כי כאשר מדובר בעבירות שבין אדם לחברו, אין התשובה מתקבלת אלא אם כן ביקש החוטא את סליחת הנפגע (רבנו בחיי). התורה דורשת זאת כדי לפתוח בדו שיח בין הצדדים, שכן אחרת יהיה ניתוק וגלישה לשנאה וחששות כפי שראינו כאן, ושלום לא ישרור ביניהם.
ויש לשאול כיצד מתירה ההלכה לשקר? הרי נאמר “מדבר שקר תרחק”. ומה עוד שהפרשה כתובה תחת שם האלוקים מידת ךהדין ההולכת לפי האמת והשונאת שקר. אלא שהדבר מובן אם נזכור שגם האלוקים ירד מכסאו הרם של אמת מחלטת בשעת בריאת האדם וישב על כסא מלכות שמיוסד על דו שיח. הוא עשה זאת כדי להצעיד את העולם קדימה בשלום לקראת השבת. לכן אין פלא שלמען השלום ולמען הדו שיח אפשר לא לאמר את כל האמת, לשנותה או אפילו לאמר את ההפך ממנה.
כך עשה אהרון הכהן שהיה רודף שלום. כאשר היה ריב בין אנשים הלך לאוהל של האחד ואמר לו שהיריב שלח אותו לבקש סליחה, וכך אמר גם לשני. ובדרך זאת השיג שלום.
וכך התירו בית הלל לשקר ולשיר כלה נאה וחסודה, בעוד שבית שמאי אסרו זאת.
וכך גם מתירה ההלכה לרופא לא לבשר לחולה מסוכן את מצבו בדיוק, למען השלום הפנימין של החולה. וכך גם אפשר לא לאמר את האמת בעניני צניעות.
עד כמה יש לבקש סליחה? אומר המדרש שהאחרים אמרו “שא נא פשע אחיך וחטאתם ” שהוא זהה לשלוש פעמים. וכן הם חזרו על כך פעמיים.
והנה לנו תשובה לשאלתנו כיצד יש לסים את השמונה עשרה. לאחר התשובה , לאחר שכל הצעדים יתקימו וירושלים תבנה ובית דוד יקום ובית המקדש יבנה והשכינה שורה בו כאשר דברת, אנו מבקשים “שים שלום”. ובכך מסימים את התפילה. ולא עוד אלא שאנו מקדימים ושומעים ברכת כהנים שמסתימת במלים “וישם לך שלום.” ורשי מפרש שמדובר בשלום פנימי.
כלומר גם לאחר בא המשיח וסוף השעבוד למלכיויות זרות, גם אז עלינו לעמוד מול המוקש של שנאת אחים. זו הסכנה הגדולה ביותר לעתידנו. גם נשיאת כפים נעשית רק בצבור ובמניין והיא שלב לכל הצעדים
הטוב שמך ולך נאה להודות
אך לפני השלום יש לבקש דבר נוסף. הבה ונראה כיצד הגיב יוסף. האם סלח להם? הכתוב אומר ” ויבך יוסף בדברם אליו” ורשי מסביר שבכה משום שחשדוהו, כלומר הדמעות הראו שהוא אכן סלח. אך אחרים אומרים שיתכן שלא סלח, והדבר מתבקש מיתרת דבריו שאמר
אל תראו, התחת אלוקים אנכי?ם ,
ואלו הם המלים שאמר יעקב לרחל כאשר כעס. האם יש כאן רמז שלא סלח? והוא ממשיך.
ואתם חשבתם עלי רעה והאלוקים חשבה לטבה
למען עשה כיום הזה להחיות עם רב
שוב, הוא לא מזכיר במפורש שסלח. לפי הפשט, הוא אומר להם שאמנם הם עשו דבר רע, אך האלוקים בטובו הפך את מחשבתם לטובה. וזה בלי קשר לתשובה שלהם אלא מדרכי ההשגחה. הם אמנם חזרו אחר כך בתשובה, אך התוצאה הטובה באה מצד ההשגחה האלוקית . ולפי זה אין להפחית מהרעה שעשו, אלא שהאלקים התערב לטובה.
אבל הבעל שם טוב פירש עמוק יותר. יוסף אומר שאמנם מחשבתם ומעשם היו רעה, אך “היום הזה” שחזרו בתשובה , האלוקים “הלך אחורנית” בזמן והפך אותה לזכות. זה כח התשובה שהופכת עוונות לזכויות. ולכן אמר ריש לקיש שבעלי תשובה גדולים מצדיקים גמורים, משום שהקבה הופך את חטאם לזכות.
וזו הפתעה גמורה, משום שסליחה היא לא מידה צפויה מצד מידת הדין אלא מצד מידת הרחמים. שהרי אין מצווה לחזור בתשובה (אלא להתודות בפה במקרה שאדם חוזר בתשובה) והחידוש כאן הוא שהאלוקים סולח לא מצד הדין אלא משום שהוא טוב. אנו רואים שהוא טוב גם בסיפור הבריאה. הרי הוא המפרנס את כל יצורי העולם ומעניק להם את כל מחסורם. הוא הנותן לעוף כנפים לעוף ולדגים סנפירים לשחות, והוא הנותן לאדם את הכשרונות הדרושים לחייו עלי אדמות. גם כאשר השמיד עולמות שלא היה בהם חפץ אין זאת אלא כצעד לברא יום חדש גבוה יותר ומפותח יותר. ובכל יום ויום הוא בא ושפט אם היום הוא טוב. האלוקים ביקש מהטבע להיות טוב.
וכאן האלוקים מתגלה לא רק כסולח, אלא כעונה לחוזר בתשובה והופך את החטא לזכות, את הרע לטוב . עד כדי כך, שהחוטא עולה למעלה גבוהה מהצדיק שלא חטא. למעלה זאתלא היה האדם מגיע ללא התשובה
אין זאת אומרת שעל האדם לחטא כדי לעלות. כל העושה זאת במזיד יפסיד, כי האלוקים לא יסלח לו. .
אך יש למעלה הזאת גג. כי האדם יכול לעלות על ידי מידת הדין למעלת טוב, אך לא למעלת טוב מאד. וראינו בפרק א שעל האדם להיות טוב מאד כדי להכנס לשבת הנצחית. וכדי להיות טוב מאד, על האדם לקבל סליחה גם מצד מידת הרחמים.
בשלב זה, התורה מציגה את הסליחה מצד מידת הדין. על הסליחה מצד מידת הרחמים נלמד רק לאחר חטא העגל, כאשר הקבה מסר למשה את שלש עשרה המידות של רחמים שאנו מצטטים ביום כיפור. סליחה מצד הויה תביא את האדם להיות טוב מאד. . .
והרב יד סולוביציק זצל אמר שבשלש עשרה המידות של רחמים בולטת המידה “חסד ואמת” שהם שני הפכים – כאשר אמת מיצגת את מידת הדין וחסד מידת רחמים. כלומר גם למידת הדין יש חלק בתהליך המחילה והסליחה. מדוע? כי היא ביסודה טוב .
ולכן קבעו אנשי כנסת הגדולה לאמר לפני “שים שלום” את הברכה ” הטוב שמך ולך נאה להודות.” הקבה בטובו הופך זדונות לזכוית – אם נחזור בתשובה. וכך נזכה לשלום.
התשובה היא מנוע ההופך את הרע והחטא לטוב ואפילו לטוב מאד. האלוקים ידע שהאדם יחטא , אך ברא לו תרופה ששמה תשובה. ואיתה יכול האדם לעלות למעלה יותר גבוהה מצדיק שלא חטא. כך הופך החטא והתשובה למנוף להקדמות העולם למעלת טוב מאד, על מנת להכנס לשבת הנצחית .
אלמלא החטא של אחי יוסף, לא היינו יודעים על תהליך התשובה מצד האלוקים. אלמלא חטא העגל, לא הינו יודעים את הסליחה מצד הויה. החטא הוא מנוף להתקדמות רוחנית, בתנאי שיש תשובה. וכך גם בגן העדן, שהחטא הקדמוני הביא לאדם ואשתו את ההבנה של הויה . .
וכדי להבין מה דורשת מאתנו הויה וכיצד נעמוד בתשובה לפניה עלינו ללמוד את שאר התורה. לכן ספר בראשית הוא לא סיום פרשת הבריאה אלא מעמד סיני והקמת המשכן. כפי שנאמר “אשר ברא אלוקים לעשות” – והכוונה לבנות בית מקדש.
ולכן תקנו חזך שלאחר השמונה עשרה יש לקרא בתורה בצבור ובמניין
משה כמשיח בן יוסף
זאת רואים גם מהמשך דברי יוסף לאחיו: “פקוד יפקוד אתכם האלוקים. בעל הטורים אומר ש”פ” מופיע פעמיים כי יוסף מלך עליהם שמונים שנה. עקב כך ירד השעבוד מ”רדו “– 210 שנים – ל 110 שנים של שעבוד. במובן זה דחה יוסף את השעבוד, כגואל. ה”פ” השניה מרמזת על משה שנשלח כגואל בגיל שמונים. יש המשכיות בין יוסף למשה.
ומשה יתן לישראל את התורה ויבנה את המשכן, ומשם והלאה יצעד ישראל ואתו כל האנושות להיות “טוב מאד” בעיני הויה ואלוקים והעולם יתקדם בשלום משישי לשבת