ואתחנן שפת אמת
הכנה לתפילה
תרלא
במדרש עשר לשונות תפילה וכו׳ הם הדרכים והעצות לבא לתפילה, והתפילה עצמה אינה בכלל הלשונות.
מדרש רבה מביא את עשר הלשונות כך: זעקה, שבועה, נאקה, רינה, פגיעה, ואתנפל, פלול, עתירה, עמידה, חילוי. ואכן תפילה אינה ביניהם.
וכן (אומר המדרש ) תפילה לצרכיו של האדם. אבא שאול אומר זה סימן לתפילה, אם כוון אדם לבו לתפילה יהא מבטח שתפילתו נשמעת שנאמר תכין לבם תקשיב אזנך. וקשה: כי זה עיקר התפילה, ומה לשון סימן? אך כי הכנה אמיתית הוא ג״כ סימן מהשי״ת. כמו שכ׳ תכין, וזה הסימן אם תרגיש שהגיע לכוון לבו להיות נשפך נוכח פני ה׳. זה עיקר התפילה באמת. וההכנות לתפילה הן הלשונות
הרב מעיר שהלשון תפילה לא מזכר בין עשר הלשונות . ומסביר כי הלשונות הן ההכנה לתפילה (תפ׳ הכוונה לשמונה עשרה) שהיא חשובה ועיקר. להלן הוא מזכיר בשם הרב מקוצק זל שקשה מה שכ׳ הקדימני ואשלם. שהצלחת ההכנה היא מהשי״ת שנאמר תכין לבם תקשיב אזנך.
הרבי מקוצק זל לימד שיש צורך בהכנת הלב והמוח לתפילה והיא חשובה יותר מהתפילה עצמה – או שההכנה מכשירה את התפילה. הוא היה קם שעות לפני התפילה והכין לבו, וכאשר חש שהתפילה זורמת בפיו אמר אותה במניין במהירות רבה, כחץ מקשת כפי שכ׳ בחרבי ובקשתי. כך גם לגבי תפילת ימים נוראים.
הרבי מקוצק לימד שהמאריך בתפילתו לפני הרבים נראה כגאוותן. גם מי שמראה עצמו ברבים כלומר תורה נראה גאוותן. את ישיבתו הראשונה הקים בעיר טומאשוב שליד לובלין, ושם הורה לתלמידיו ללמוד בלילה באין רואים. תושבי העיר נדהמו לראות את התלמידים ורבם מסתובבים כל היום ללא לימוד ולכן גרשו את הרבי ותלמידיו בחרפה מהעיר. יש אומרים שהיום הזה נחשב בעיני הרבי מקוצק למאושר בימיו שכן האשימוהו בביטול תורה! הוא ותלמידיו עברו לקוצק ושם לימד אותם צניעות מהי – היה אומר להם לכו הביתה, אין לי מה ללמד אתכם…אני לא רב…וכו׳. שפת אמת כידוע היה נכדו של חידושי הרים שהיה תלמידו המובהק של הרבי מקוצק ז״ל
ולהלן בתרלג אומר הרב: אף כי פשוט נראה שיש לאדם להתפלל בשעה שנצרך לבקשה, אבל באמת עיקר מעלת התפילה היא שיכוון לתפילה עצמה, לא לעשות בקשתו. כי אף כי כאשר בן אדם מבקש על איזה דבר, מ״מ בעומדו להתפלל יש לו לשכוח את צרכיו ולהתפלל בשבחו של מקום ויוכל להיות נענה בתפילה על ידי כך שבקשתו גרמה לו לבא לתפילה
שלושת והעניין לסדר שבחו של. מקום תחילה.. רק בהתבונן האדם גודל שבחו של מקום וגבורותיו (הא-ל הגדול הגבור והנורא) …
כלומר גם הברכות הראשונות שבתפילה, שהן שבחו של הקבה, שאותן למדים ממשה כאן בואתחנן, גם הן אינן אלא לעלות מעלה נוספת להכנה לתפילה -שהיא שתים עשרה הברכות. בשעה שהאדם עולה בהם ומזכיר לעצמו את שבחי הקבה, הוא שוכח מבקשתו הפרטית. והעיקר בתפילה הוא עצם הקרבה לקבה. והצרה שהוא שקוע בה אינה אלא דרך להביאו לתפילה עצמה שהיא עיקר
והרב שואל בשם הרבי מקוצק זל (תרלא תרלג)
ובאמת תמוה, מאחר שצריך לבקש, בודאי אין מגיע לו על פי מידת הדין…
כי לכאורה מה עניין תפילה, מאחר ועל פי המשפט היה בא לאדם כל הנסיבות…
תרלב
וזה העניין בתפילת מרע״ה אף כי בוודאי ידע והבין גם הוא כי א״א שיבא לא״י, ועכ״ז לא הניח מלהתפלל כאומרם ז״ל אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם לא ימנע עצמו מלהתפלל למידת הרחמים, (מאברהם)
משה אומר כאן ״א-דני אלוקים (כתוב הויה ומנוקד אלוקים) אתה החילות״ וכו׳. את הביטוי הזה למד משה מאברהם שאמר ״ויאמר א-דני אלוקים (כתוב הויה ומנוקד אלוקים) מה תתן לי ואנוכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר״ (בראשית טו ב׳).
מה פרוש הויה בניקוד אלוקים? בדרך כלל שתי המידות מופיעות בנפרד כאשר הן נמלכות זו בזו כמו בבית דין של מעלה. למשל ״אנוכי הויה אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ כאן המידות נמלכות זו בזו, הויה היא מדת הרחמים המגינה עלינו כסנגור, ואלוקים הוא מדת הדין הפועלת כקטגור. ואומר כאן המדרש (ילקוט שמעוני) ״הויה אלוקים – כל מקום שנאמר הויה מדת הרחמים, שנאמר הויה הויה א-ל רחום וחנון, כל מקום שנאמר אלוקים זו מדת הדין שנאמר עד האלוקים יבא דבר שניהם.״
כל עוד המידות נמלכות זו בזו, פסק הדין לא יצא ויש אפשרות לשנותו בתפילה ותחנונים. אך כאשר שתי המידות נצבות זו מאחורי זו בהסכמה, ממש לפני פסק סופי, האם יש פתח להתפלל?
כך חש אברהם כאשר הקבה הבטיח לו שירש זרעו את הארץ. הוא בן מאה, אשתו שרה בת תשעים, והסיכוי שהדבר יקרה בדרך הטבע הוא אפסי. אין מצב שזוג כזה יביא בן לעולם. המציאות היא קשה וקבועה, ומבוטאת על ידי אלוקים בורא הטבע. אברהם רואה את האלוקים לפניו ויודע שהטבע קובע עובדה גמורה. אמנם מאחורי האלוקים נצבת הויה מידת הרחמים שהבטיחה לו בן, אך היא ברקע בלבד, מכוסה על ידי מידת הדין -כמו ששמש מכוסה על ידי ענן. כי שמש ומגן הויה אלוקים – כלומר אם הויה משולה לשמש, האלוקים הוא ענן המכסה את השמש מעיננו. אברהם רואה קרן קלושה של השמש מציצה מאחרי הענן הכבד של המציאות הטבעית, ויודע שאין לשנות טבע, ובכל זאת פונה למידת הרחמים שתתגבר ותמלא את הבטחתה.
הביטוי הויה בניקוד אלוקים מורה על שתי המידות חופפות זו את זו. אחת מאחרי השנייה. ויש שתי אפשרויות – רחמים בדין, כלומר שהדין קדימה והרחמים מאחור. או דין ברחמים- שהרחמים קדימה והדין מאחור.
והרמב״ן מסביר: (ויקרא כג כד)
רחמים בדין הוא ראש השנה
דין ברחמים הוא יום כיפור.
בראש השנה הקבה עולה על כסא דין כפי שהיה ביום הרת עולם, שנאמר בראשית ברא האלוקים את השמים ואת הארץ, כלומר העולם נברא על ידי מידת הדין ללא רחמים. רק לאחר מכן לפני בריאת האדם שיתף עמו את מידת הרחמים שהופיעה לכן כרחמים בדין.
לעומת זאת ביום כיפור נאמר סלחתי כדבריך, נתנו יג מידות רחמים, נתנו הלוחות השניים, ונוסד יום הכיפור. לכן יום כיפור הוא דין ברחמים.
יוצא שבעשרת ימי תשובה אנו משתדלים להפוך את הרחמים בדין, לדין ברחמים.
מכל מקום אברהם ראה עצמו עומד לפני רחמים בדין (רשי שם) ומקווה ומתפלל שלמרות שאין לו סיכוי טבעי להביא בן, הרי ביד הקבה לעשות כרצונו. אך הוא מקדים את דבריו ואומר א-דני אלוקים. כאן זו הפעם הראשונה שמופיע התואר א-דני בתורה. וכוונת אברהם היא שהוא מכיר בקבה כאדונו, שהוא קונה הכל, ואברהם עבדו, ולכן אברהם מודיע מראש שיקבל כל החלטה ופסק של הקבה יהא אשר תהיה.
ובפרשת ואתחנן משה למד מאברהם והשתמש באותו ביטוי, מאחר וידע כי הגזירה נתנה שלא יכנס לארץ ובכל זאת התפלל כאברהם, שהרי מאברהם למדים שאפילו חרב חדה וכו׳.
המדרש מוסיף ואומר שאמנם אברהם נענה בחיוב, ונולד לו יצחק, אך משה לא נענה בתפילתו ולא ניתן לו להכנס ארצה. אם כן, שואל הרב כאן, מדוע נכתבה הפרשה? (תרלח) ללמדנו דרך תפילה, כלומר הכנה ושלוש שבחים לפני התפילה עצמה וכן ללמדנו שאין משא פנים לפני הקבה וזה כשלעצמו קידוש השם.
נעיר שכל נביאי החורבן נבאו בלשונו של אברהם א-דני אלוקים (הויה בניקוד אלקים). כי גזירת החורבן כבר נתנה ובכל זאת ניסו לשנות את העם ולשנות בכך את הפסק.
וכן יש להעיר שהויה נגלה לאברהם במחזה, כלומר עיניו ראו את הויה, בעוד שבפיו ביטא את המציאות שהיא אלוקים. עיניו ראו מחזה, ופיו ביטא נבואה מלשון ניב שפתים. בדרך כלל הנביא מבטא בפיו מה שחוזה בעיניו, אך אברהם חזה את הויה וביטא את האלוקים, חזה רחמים וביטא דין.
תרלא
במדרש ואני תפילתי לך השם עת רצון- שאל רבי חנינא בר פפא לרבי שמואל בר נחמן מהו דכתיב ? אמר לו שערי תפילה פעמים פתוחים פעמים נעולים, אבל שערי תשובה לעולם פתוחים. אמר לו מניין? א״ל נוראות בצדק תעננו, אלוקי ישענו, מבטח כל קצוי ארץ וים…מה המקווה הזה פעמים פתוח פעמים נעול, אף שערי תפילה פעמים נעולים. אבל הים הזה לעולם פתוח כך ידו של הקבה לעולם פתוחה לקבל שבים.
מסביר הרב: פירוש, מקווה התאספות המים למקום מיוחד, והיא ההארה שנמצאת בכל איש ישראל, וכשמבטל עצמו מתאסף כל רצונותיו לנקודה הפנימית שנקראת עבודה בלב תפילה. אבל תשובה היא להשי״ת בעצמו …..
כלומר לאחר שעברנו הכנה מרובה לפני התפילה, ואמרנו ג׳ שבחים, עתה אנו מגיעים לתפילה עצמה שהיא לפי אנשי כנסת הגדולה שתים עשר ברכות. והנה בססו אנשי כנסת הגדולה את התפילה על פרשת התשובה שבנצבים. למשל
שמונה עשרה ותשובה
פרשת ניצבים ברכות השמונה עשרה
והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה………………………………. תשובה לטענת לבך (אוה״ח)
הברכה והקללה…והשבות אל לבבך………………………………..חננו מאתך חכמה בינה ודעת
ושבת עד ה׳ אלוקיך…………………………………………………..השיבנו אבינו לתורתך
והחזירנו בתשובה שלמה לפניך
סלח לנו אבינו כי חטאנו
ושב ה׳ אלוקיך את שבותך ……………………………………….ראה נא בעניינו וריבה ריבנו
כי גואל חזק אתה
ושב ה׳ אלוקיך את שבותך
ורחמך ושב שבותך ושב וקבצך . ……………………………….תקע בשופר גדול לחרותנו וקבץ גלויותנו ……
והביאך ה׳ אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך……………….השיבה שופטינו כבתחילה
וירשתה והיטיבך והרבה מאבותיך……………………………….ולירושלים עירך ברחמים תשוב
………………………………………………………………………..את צמח דויד עבדך מהרה תצמיח
………………………………………………………………………..והשב את העבודה לדביר ביתך
ואתה תשוב ושמעת בקול ה׳ אלוקיך…
כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב
כי תשוב אל ה׳ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך
והתשובה חזקה עליה שתגיע עד כסא הכבוד ללא חסימה שכן שערי תשובה לעולם פתוחים כים הגדול
מהי ההכנה?פ
להתקשר לכנסת ישראל
להתקשר למקדש
להתקשר לצדיק