פרשת בהעלותך
שפת אמת
תשפג
פסוקי דזמרה
תרמו
בעניין התקיעות במקדש וכן במלחמות. דכוחם של ישראל בפה שנא חרב פפיות בידם….
ישראל היו מנצחים בכח התורה שבארון, (ולא בגלל הארון עצמו). ובזכות התקיעה שהיא שירה.
.
ובעניין זה היה במקדש , מצין תצא תורה, וזה היה ניצוח הלויים בשירה (למנצח מזמור).
משה והלויים שרו ויהי בנסוע הארון וכו׳. וגם עתה מעט, על ידי שירות ותשבחות שנקראים פסוקי דזמרא
יש קשר בין התקיעות, שמנצחות במלחמה, ובין נשיאת הארון על כתפי הלויים, ששרו ״קומה השם ויפוצו. אויביך וכ׳, ועוד מזמורים. אילו מזמורים שרו?
על נשיאת הארון בכתפי הלויים הרב אומר לעיל פר׳ נשא
נשא תרמא ע׳
57
בכתף ישאו וכ׳ דורש על השירה כמ״ש שאו זמרה וכו׳. וקשה מה בכתף? ויתבאר העניין על פי מה שכ׳ וישרנה הפרות בדרך, שעל ידי שנשאו הראון ניתן להן דעת לשורר ולזמר כמ״ש בזוה״ק. כן הלויים.
הגמרא בע״ז כד ע״ב כתוב מאי וישרנה ? אמר רבי יוחנן בשם רבי מאיר, שאמרו שירה, ורב זוטרא בר טוביה אמר רב, שישרו פניהם כנגד הארון ואמרו שירה, מה שירה אמרו? אמר רבי יוחנן בשם רבי מאיר אז ישיר משה. ורבי יוחנן דידיה אמר ואמרתם ביום ההוא הודו להשם קראו בשמו
ורבי שנעון בן לקיש אמר מזמורא יתמא, מזמור שירו לה׳ שיר חדש כי נפלאות עשה, הושיעה לו ימינו וזרוע קודשו, רבי אלעזר אמר השם מלך ירגזו עמים . רבי שמואל בר נחמני אמר ה׳ מלך גאות לבש, רבי יצחק בר נפחא אמר רוני רוני השיטה, התנופפי ברוב הדרך, המחושקה ברקמי זהב המהוללה בדביר ארמון ומפוארת בעדי עדיים , רב אשי מתני לה להא דרבי יצחק אחא ויהי בנסוע הארון וכ׳
ולפנינו פסוקי דזימרא ששימשו גם לקבלת שבת. מזמורים אלה שרו הלויים בבוקר כאשר נכנסו המתפללים לבית המקדש, כלומר לפני ק״ש ולפני הקורבנות והתפילה. החידוש כאן בדברי הרב הוא שמזמורים אלה הם מעין תרועת נצחון. על מי? על האויבים לפי הפשט, או על סיטרא אחרא שבכל אדם, אומר הרב להלן. נשיאת הארון היא שהשפיעה על הלויים ונתנה להם את החכמה לשיר, כפי שקרה אצל הפרות
תרמח
ויסעו מהר ה׳ דרך שלושת ימים – כי הנה כל המסעות היו להלחם עם הסט״א כמו שכ׳ קומה ה׳ וכו׳ והוא בבחינת ששת ימי המעשה ובנוחה הוא בבחינת שבת. ולעולם כן הוא המסע בימי המעשה ומנוחה בשבת.
ואיתא כי יש ג׳ ימים דקמי שבת, וג׳ ימים דבתר שבת, שהארת השבת מתקיימת ג׳ ימים (לאחריה) וג׳ ימים לפניה , מה שמכינים אל השבת, והוא ג״כ כח השבת שמאיר לפניה ואחריה, ובכ״כ במכילתא שמור וזכור מלפניו ומאחריו,
וזה שכ׳ ויסעו מהר ה׳ דרך שלושת ימים הוא ג׳ ימים שלאחר השבת, וארון ברית ה׳ דרך שלושת ימים לתור להם מנוחה – אל השבת הבאה.
וכן איתא במדרש שתיקן להם עזרא שלא ילכו שלושת ימים ללא תורה והיא קריאת התורה (בשני וחמישי) שהיא מאירה
קריאת התורה בשני וחמישי היא לעורר את נצחונם כמו שעשו הלויים
תרמג 86
בעניין שמירת הלויים – דכל מקום שיש התגלות הפנימיות צריך שמירה, כמו זכור ושמור, בשבת, לפי שבו נפתח השער הפנימי. וכמו מילה בנפש. (פתיחת השער היא הסרת העורלה שמכסה את הנפש). כמו כן במקדש זכירה ושמירה – זכירה בפה היא השירה, ושמירה (הלויים שרו ושמרו על הפתחים).
כמו כן יש בכל איש מישראל שיש בו הארת הנשמה הפנימית צריך שמירה וזכירה, מ״ע ומצוות ל״ת.
הארה חדשה לתפקיד המצוות – למנוע חשיפה לקבה (לפנימיות) ללא כיסוי. יש להתקרב לשכינה רק דרך תורה ומצוות .
והכל מעין שהיה באדם הראשון בג״ע שהוא שער הפנימי (שם היה האדם חשוף לפנימיות ללא כיסוי) וכתוב לעבדה ולשמרה (במצוות עשה ולא תעשה) והכל עניין אחד
תרמב
ובעניין המשל של כלי הדיוטות – (המלך אמר לאוהבו שיבא לבקרו. האוהב הכין למלך מאכלים וכלי משכב כפי יכולתו, פשוטים וכלי הדיוטות. והנה המלך בא עם כל הפמליא הכבודה שלו, והאוהב התבייש והחביא את מה שהכין. שאל אותו המלך – מדוע לא הכנת לי משהוא משלך? ענה לו: הכנתי אך התביישתי להראותם לך. סילק המלך את הפמליא ואמר לאוהב – כבדני משלך, שאני מעריך מאד. כך הקבה סילק את כל כבודתו ואמר לישראל אתכבד במשכן שבניתם לי)
יש לרמוז בהעלותך את הנרות, שיעלה הכהן את עצמו באמצעות הנרות. ואז אל פני המנורה יאירו
כי באמת הם (כלי המשכן) כלי הדיוטות, רק על ידי האדם. המלך נושא פניו ופוסל כלים אחרים (יותר יפים ומכובדים).
ויש לאמר שעל זה אמרו חזל שמעלה היתה שעליה עלה הכהן, שצריך הוא ג״כ לעלות (לא רק האש).
וכמו כן בכל המצוות, כפי ההתבטלות האדם להכניס עצמו תוך המצווה, מקובלת לפניו ית׳. אבל המעשה עצמו אין לה מקום כמו שכ׳ בלא דחילו ורחימו לא פרחה לעילא, וזהו השבח שעשה כן.
אמנם ההדלקה כשרה בזר, והכהן לא עושה מצווה כמצווה ועושה אלא מדליק מחובת הלב משום שהוא שם, בכל זאת הוא מעלה את עצמו בהדלקה, על אחת כמה וכמה שמצווה ועושה
תרנו ע׳ 86
במדרש אם אתה משמר נרי, אני משמר נרך. נר ה׳ נשמת אדם
פ׳ שהמצוות מתקנים את האברים להיות כלים שימשך בהם כח הנשמה. כמו שכ׳ אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, שעיקר החיות מן הנשמה , כמו שכ׳ ויפח באפו. וכ׳.
והנשמה נשתלחה בעולם להיות מאיר אל הגוף, וכשהנשמה עושה שליחותה ומתקנת את הגוף, אז הנשמה היא נר ה׳. והוא כלי לקבל חיות ואלוקות.
וכמש״כ לעיל ששתי פנים אלו – בחינת ימי המעשה ויום השבת, שהוא יומא דנשמתין שהנשמה מקבלת תוספת אור בשבת. וזה נשמה יתירה, ולכן השבת רק לישראל וכו׳
אדם הופך לנר השם כאשר הנשמה שלו הצליחה לתקן את הגוף, וזה קורה לאחר שהאדם הכשיר את הגוף לקבל את הנשמה על ידי כך שעשה מצוות. ואז האדם מפיץ אור השם שהיא התורה.