הרב דר צבי אבינר
שפת אמת חיי שרה
עשיית טוב מאד מחובת הלב
תרמא
ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ולבני הפילגשים נתן מתנות. כי אברהם הוא עמוד החסד וחסד ה׳ מלא כל הארץ והכל צריכים לחסד. אבל יש חסד שנקרא מתנה בלבד, ויש חסד לעובדי ה׳ שזוכה לקבל החסד
אברהם עשה חסד לא מתוך טוב לבו, ולא מתוך שהיה מצווה על כך, אלא מתוך שהכיר בקבה – הויה – מידת חסד, ועשה את מה שהיא מצפה מבני אדם. כך נטע אשל שהוא אכילה שתיה ולינה ללא תשלום. הוא לא בדק בציציותיהם של אלה שנהנו אלא החסד היה ללא גבול וללא תנאי. כי כך היא הויה ששופעת חסד על עולמנו ללא גבול או תנאי. וזה חסד של מתנה.
לעומת זאת יש חסד שבא לאדם בדין, מתוך שעשה מעשי חסד. וזה החסד שבא לעובדי השם. שבא אליהם בזכות
כאשר אברהם עצמו לקבל במעשיו. להמשיך החסד לעולם -וזה שכ׳ אשר לו. והנה גם לכל הברואים (בני אדם) יש חסד שהשי״ת מיטיב עם כל הברואים בחסדו (ללא תנאי).
אבל על בני ישראל נאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (שמגיע להם בדין) שזה החסד הוא באופן שישיגהו האדם בכח עבודתו ואז הוא דבר של קיימא.
לכן לבני הפילגשים נתן מתנות, שהוא חסד במתנה ולא בזכות
תרלד
בני חת עשר פעמים – על ידי שביררו מקחו של צדיק נגד עשרת הדברות, הוא רמז לבני ישראל שזוכים לברר מקחו של צדיק חי עולמים, (הקבה ) שבני ישראל מעידים בכל יום כי להשי״ת העולם כולו (קונה שמים וארץ). והוא קונה הכל.
התורה קובעת לעשות צדקה כחוק. וזה מיעקב שנדר והיה הויה לי לאלוקים – ואז אנהיג מעשרות ומתנות אביונים לא מתוך טוב הלב אלא מתוך שהתורה מצווה על כך, וזוהי ההגדרה של צדקה – עשיית טוב מתוך צו, כלומר מצווה ועושה. וזה בניגוד לאברהם שעשה חסד ללא צו אלא מרשות , כבחירה חפשית.
תרלט
בפ׳ ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ולבני הפילגשים נתן מתנות. וקשה, לאו רישא סיפא, כיוון שנתן מתנות א״כ מדוע לא נתן הכל ליצחק? אכן ביאור הפסוק שנתן בחינת כל ליצחק שזאת הברכה שבירכו ה׳ בכל, ונתן הכל ליצחק.
הרב פונה לבאר מהו הכל שנתן אברהם ליצחק.
תרסד
וה׳ ברך את אברהם בכל. וזהו ברכת האבות בכל מכל כל. והעניין דכ׳ וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד.
דהעולם נברא בפרט ובכלל (בששת ימים שכל אחד הוא פרט, ואח״כ בסוף יום השישי הקבה בוחן את כל הבריאה מיום ראשון עד השבת). ובכל פרט (בסוף כל יום) כ׳ וירא אלוקים כי טוב. (אבל בסוף השישי כ׳) כל אשר עשה והנה טוב מאד. זה הכלל הוא טוב מאד.
ובאמת האדם כולל את כל הבריאה לכן דרשו חזל מאד זה (אותיות) אדם.
בבריאת האדם נאמר נעשה אדם כצלמנו וכדמותנו. למי דבר? עם מי נמלך? אומר המדרש נמלך בששת הימים ועשה אדם. נמלך ביום א׳ ולכן גופנו מרכב מאלמנטים של יסודות היקום. נמלך ביום ב׳ ולכן גופנו עשוי שמונים אחוז מים. נמלך ביום השלישי ולכן יש לנו מערכת צינורות דם המזכירות עץ. ובעינינו יש פוטוסינתזה שקבלנו מעולם הצמחים באבולוציה. נמלך ביום הרביעי עם חלוקת הזמן ללילה ויום ובכך בנה את מערכת העצבים הדרושה לחיה הנעה -דגים בים, עוף בשמים ותנינים ביבשה. נמלך ביום החמישי ולכן ירשנו כשרונות מהבהמות, מהחיות ומהיצורים שבונים חברה. כל אחד מאתנו חוזר ברחם אמו על כל האבולוציה מתא אחד עד אדם משלם. לכן כאשר הקבה שופט את האדם האם הוא טוב מאד, הרי ששפט את כל הבריאה, כל ששת הימים.
וזה בח׳ כל שניתן לאדם,
כ׳ נעשה אדם וכו׳, ומיד וירא אלוקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד. ומיד לאחר מכן כניסת השבת. האדם חייב לעלות מדרגת טוב – שהיא מספיקה לששת הימים – לדרגת טוב מאד. מידת כל תעזור לו.
שכל העולם נמסר בידו (עתיד כל העולם תלוי באדם) והוא כלי המחזיק ברכה. שלום.
מהי דרגת כל שאליה מכוון הרב?
אומר הרמב״ן – בת הייתה לו ושמה כל, והיא הכלה, והיא כנסת ישראל.
כנסת ישראל ״נוצרה״ בפרשת ויקהל, כאשר ירד משה מההר ובידו הלוחות השניים , ובישר לישראל סלחתי. יום הכיפורים היה יום חמישי ומחרת היום היה יום שישי. ואז דיבר הלכות היום ביומו, כלומר על כניסת השבת ליום שישי (שבת שבתו) ועל הקמת המשכן, ועל דיני יום כיפור והמערכת המשפטית ועוד. הוא הקהיל את כל קהל ישראל מטף ועד זקן מאיש ועד אישה. כיצד הגיעו אליו? אומר רשי – ויקהל, לא שצווה עליהם ולא שבאו מרשות אלא ריגשם, שבאו מחובת הלב.
וכך נוסדה הקהילה כנסת ישראל, שכן אומר אונקלוס ויקהל איכניס. יוצא שאת הלוחות השניים לא קבלנו ככפית ההר כגיגית כפי שהיה בסיני אלא דווקא מחובת הלב.
א״כ למדנו מה סוד הכל. הכל היא המידה שתביא את האדם להיות טוב מאד, כך שיכנס לשבת. (הנצחית). האדם יעשה טוב לא מתוך שמצווה על כך ולא שירגיש אפשרות שלא לעשות, כלומר יעשה טוב מרשות, אלא שיעשה טוב מחובת לבו, שלא יעלה כלל על דעתו שאפשר אחרת, וזה מה שנקרא ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, שהטוב יהיה בבבח׳ טבע האדם
האם יש דוגמא נוספת בפרשה על אפשרות כזו?
הנה לפנינו סיפור רבקה. נערה העושה מעשה חסד לא רגיל, לא מתוך שהכירה בקבה שהרי גדלה בבית עבודה זרה, וגם לא עשתה זאת כמצווה כי לא הייתה מצווה על כך. אלא שפעלה מתוך חובת הלב. היה זה טבעי עבורה. היא הגרעין של כנסת ישראל
ואכן יש בפרשה רמזים למידה הזו של עשיית טוב לא כמצווה ולא כרשות אלא כחובת הלב. מדוע אשה נשאית? אין היא מצווה על כך כי המצווה פרו ורבו מחייבת זכרים ולא נקבות, אם כן מדוע נשאות? לעזור לבעליהן לקיים המצווה. כלומר לא שהן מצוות, ולא שהן חשות אפשרות שלא להנשא, אלא נשות ישראל קבלו עליהן להנשא מחובת הלב
ומדוע אומרים ברכת חתנים (שבע ברכות)? לא שיש מישהוא מצווה על כך, ולא שילכו ללא ברכה, אלא מחובת הלב
ולהלן כאשר רבקה נכנסת לאוהל שרה, יצחק אהבה כי מצא נר שבת דולק מערב שבת לערב שבת. מדוע מדליקים נר שבת? אומר הרמב״ם לא שהיא מצווה שנרדוף אחריה, ולא מרשות שאם נרצה נדליק ואם נרצה לא נדליק, אלא מחובת הלב.
יוצא שמטרת התורה היא להביא את המין האנושי לעשיית טוב כרבקה, כחובת הלב, באופן טבעי. ואם שואלים הרי גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה? והתשובה היא שאכן מבחינת מי גדול, למי יש שכר גדול יותר, התשובה היא למי שמצווה ועושה כי עליו להתגבר על מכשולים ועיכובים מעצם הצווי. ויש צורך בקבוצה כזו של האנושות שתעשה מצוות מתוך כך שהם מצווים. הם יעלו את כל האנושות מהבוץ, אבל המטרה היא שכל האשונות תעלה למידת כל שהיא כנסת ישראל והיא עושה טוב מאד מתוך כך שהיא עושה מחובת הלב. תארו לעצמכם עולם שהאדם יעשה טוב מטבעו.