שפת אמת בשלח

הרב צבי אבינר

תפילה לצורך עליון

תרמג

בעניין יצ״מ וקי״ס יתכן לפרש שהיה צריך ב׳ גאולות בבח׳ יוסף ויהודה, משיח בו יוסף ומשיח בן דוד. שהרי צריך להיות הגאולה ב׳ הבחינות והוא בבח׳ ברית המעורר וברית הלשון, ולכן מלו בנ״י את עצמם וכ׳ ויקח את עצמות יוסף עמו

 

על הפ׳ ויהי בשלח פרעה את העם אומר  המדרש וי לישראל , ועל כך מעיר רשבי כי בנ״י יצאו  שבורי רוח ועצמות, כאדם שעובד עבודה גופנית קשה חש בסוף היום שעצמותיו שבורות. לכן ההצטרכו שתי גאולות, אחת בבח׳ יוסף שהיא גאולה רגשית, בבח׳ ברית  המעור, וקשורה  למילה  שכן יוסף קשור למילה (צווה את המצרים למול) .  וגאולה שניה, קי״ס, שהיא גאולת הדיבור שהובילה אותם לשירה, והיא בח׳ גאולת יהודה.

אך כדי לפתוח הפה בשירה ובתפילה היה בח׳ קי״ס

 

 

אפשר לראות כאן ביקורת על המתנגדים לחסידות שמנעו עצמם משירה וההתלהבות ,  קשב להם לשיר כקריעת ים סוף

אך כדי לפתוח אד הפה בשירה ובתפילה הייתה בח׳ קי״ס. לכן נאמר סגר עליהם המדבר (מלשון לדבר ולשיר). כלומר שעדיין היו צריכין  גאולה בח׳ הדיבור (שזה ברית הלשו). בח׳ יהודה ודוד  ( שכתב תהילים). לכן נאמר הייתה יהודה לקודשו

וכן מתעורר כל יום הח׳ יצמ וקיס, שירה חדשה שבחו גאולים שכל יום התחדשות השירה. וזה  הוקדמה גאולה תפילה שנ׳ א׳ שפתי תפתח – גאולה אריכתא היא .

 

יש ויכוח הלכתי  האם הפסוק ה׳ שפתי תפתח – לפני העמידה – הוא פתיחה לתפילה או המשך ברכת הגאולה שלפני כן.  המושג גאולה אריכתא מורה שהפ׳ קשור לגאולה ״ארוכה״ והרב משתמש בזה לומר שפתיחת  השפתיים היא גאולת הדיבור שלפני התפילה

 

לכן כ׳ הייתה יהודה. לקודשו

 

יהודה שהוא ברית הלשון קשור לקי״ס שהוא גאולת הדיבור.

לפננו הגדרה של שני המשיחים

משיח בן יוסף – צדיק הקשור לצד הרגשי של ברית המאור ופועל  להביא מזון וכל טוב גשמי לעולם,

משיח בן דוד – הקשור לגאולת ישראל משעבוד מלכויות.  דוקא  גאולה זו מביאה לשחרור הדיבור והשירה

ויש לומר שזה כוונת הכ׳ מה תצעק אלי צעקתם  קודמת לצעקתך, כי יש תפילה למשה ויש תפילה לעני.  ותפילת משה היא קול תורה, אבל עתה היו צריכים  לבח׳ קול תפילה ממש .  ואיתא מה תצעק אלי שהיה משה מאריך בתפילה ואמר לו הקבה יש עת לקצר ולהאריך. בני נתונים בצרה …

 

גאולת הדיבור היא גם גאולת התפילה. וקודם צעקו בני ישראל בקצרה, ומשה רבנו צעק בארוכה בקול תורה.  שליח ציבור רק חוזר על תפילת היחיד אבל משה רבנו לא פעל כאן כשליח ציבור אלא עלה לגבהים של קול תורה. וזו תפילה ארוכה שאין לה מקום בשעת צרה

ולבאר העניין ….כי הצדיק כשמתפלל צריך לצאת מעולם הזה ולבא לעולם העליון להתפלל רק לצורך גבוה וזה נקרא תפילה אריכתא

 

הרב דן ביסוד עצום בחסידות.  יש תפילה של הצדיק לבני חיי ומזוני בבח׳ יוסף הצדיק המשביר.  וזו דומה לתפילה של כל אדם והיא גם תפילה קצרה. אבל יש תפילה של הצדיק לצורך גבוה. שאין לה קשר למה שאדם רגיל זקוק להם בחיי היום יום.

צורך גבוה קשור לפרק א׳ בראשית.  מדוע נברא האדם? להביא את השבת לעולמו של האלוקים מדת הדין. האלוקים – כלתה נפשו כביכול להגיע לשבת ולשבות מכל מלאכתו (לא לנוח) . בלי האדם שיהיה טוב מאד , הדבר לא יתקיים והאלוקים יכלה את. העולם מלשון כלה, כליון. אלא אם. כן יצעיד אותו האדם לקראת כלה שהיא השבת. האדם הוא שושבין לזווג של הויה אלוקים.  וזה צורך עליון.

הצדיק מתפלל כמו משה רבנו תפילה ארוכה בקול תורה, שאכן יתקיים מה שכתוב בפרק א׳ והעולם יתקדם לשבת.  ואין לזה קשר לתפילת האדם הפשוט שכל מעיינו בבני חיי ומזוני. אפילו תפילת שמונה עשרה שהיא מתארת את השלבים לביאת המשיח בן דוד היא בבחינת תפילה קצרה יחסית לתפילת משה שהיא לצורך עליון

שלבים בשבת

בפסוק ראו כי נתן לכם השבת, נתן  לכם ביום אחד לחם ליומיים.  כנראה בזמן שניתן להם באלוש.  וכן הוא נוסח המעלות אילו האכילנו את המן ולא נתן שנתן להם השבת בעת נתינת המן. וכתוב במד׳ אילו שמרו בנ״י השבת כראוי לנו את השבת דיינו.

והלא במרה איפקדו אשבת!  וכן הקשו התוספות למה  נקרא  שבת ראשונה .אבל נראה כי עתה ניתנה להם במתנה טובה

 

מייד לאחר קי״ס באו למרה ושם שם לו חוק ומשפט, ומפרש רשי שם לו  חוקי מילה, שבת, כיבוד אב, ודינים.  חוקי השבת כאן לא מפורטים אבל הם קשורים לסיפור הבריאה ולא למשכן.  ועדיין ישראל הם בחזקת בני נח

לאחר מכן באו לאלוש ושם התלוננו על חוסר לחם, והקבה נתן להם את המן – שירד במנה כפולה ביום השישי כהכנה לשבת.  והפ׳ אומר והכינו את אשר יביאו כלומר יש להכין מיום שישי לשבת, ומכאן גם איסור מוקצה לשבת.

והרעיון כאן קשור לפרק א׳ שמתאר את כניסת השבת ליום השישי. שנאמר יכולו השמים והארץ ר״ת הויה. אנו חיים ביום השישי לבריאה ומתקדמים לשבת הנצחית. רק מי שהכין עצמו ביום השישי, יזכה להכנס לשבת. רק אם האדם יכין את עצמו ביום השישי ויהיה טוב מאד, יזכה להכנס לשבת. שוב- יש כאן גם צורך תחתון שלנו וצורך עליון של הקבה כאמור לעיל.

אם כך, באלוש נתנה השבת פעם שנייה ולא ראשונה וזו שאלת התוספות. והרב עונה שיש עלייה בשבת שבאלוש שכן היא נתנה כאן לישראל במתנה.  ומתנה נותנים בעין יפה כמו לחם משמים ליומיים.

פעם שלישית נתנה השבת לאחר מכן שנאמר ראו כי ה׳ נתן לכם את השבת וכו׳ שבו איש תחתיו – כלומר תחומי שבת.  והם עדיין בני נח. גם יעקב חתם לבני שכם תחומי שבת, שזה איסור שלא קשור למשכן.  יעקב מסמל מצוות דינים של בני נח ולכן נתן להם באלוש מצוות דינים וסנהדרין.

ולכאורה כל המצוות הללו קשורות גם לבני נח.  אלא שמשה רבנו לא חזר עליהם לישראל ולפי הכלל  של התלמוד כל מצווה שנתנה לבני נח ומשה רבנו לא חזר עליה לישראל, היא הופקעה מבני נח ונתנה לישראל בלבד. למשל מילה נתנה לאברהם כבן נח, ומשה לא חזר עליה לישראל.  הפסוק בפ׳ תזריע וביום השמיני ימול בא ללמד אפילו בשבת.  משה הרים את המילה ונתנה רק לשומרי שבת המשכן.

ואפשר לומר שהרים את כל המצוות כאן – המילה, תחומין, הכנה לשבת – והעבירם לישראל שומרי שבת קודש

 

 

תמה

 

סמיגות הפרשיות ללאות על ידיך

מהו בשלח פרעה, דעניין קיס אחר יצמ איתא במדרש יצמ קשה (וי לפרעה, וי לישראל ) כי ביממ הייתה הגאולה מהגלות (יוסף) במעשה שיעבוד הגוף (ברית המעורר) וריס הייתה גאולת הנפש (יהודה, ברית הלשון ). שאחר הגלות היה מחשבות והרהורים מטומאת מצרים ….כמו שכ׳ פן  ינחם העם …שכל אלה הגאולות רמז בתפילין

של יד – תתיקון המעשה

של ראש – תיקון המחשבה

 

 

תרלו

הנני ממטיר לכם לחם מן השמים – היה זה הכנה לקבלת התורה. למען אדע הילך בתורתי אם לא, שלא נתנה תורה אלא לאוכלי המן (רשבי).  ובשיר המעלות : האכלינו את המן, ונתן לנו את השבת, הביאנו להר סיני ונתןלנו את התורה ששכל אלה מתדרגות זא אחר זו

 

 

 

המרה תן לה ם חוק ומשפט שהם  שבע – לפי הג׳ בסנהדרין ) שבע מצוות בני נח פלוס כייבוד או״א  ושבת.  כלומר לוח שמאלי פלוס שתי המצוות שבתחתית הלוח הימני מלמטה למעלה.  נשאר ו שלושת הכליונות שהן איסור ע״ז ואנוכי. אלה ישמעו בסיני

השבת שבמרה היא בגדר מה שבני נח צריכ