פרשת ויחי תשפ
מה יכשיר את ישראל לחוש את השכינה
ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה
הרגע המתוק ביותר בחייי אדם מבחינה דתית יהודית – והרבה יעידו על כך – הוא הרגע שבו ילד יהודי קטן קם בבוקר משנתו לזרועות אמו האוהבת והיא מלבישה אותו תוך שהוא אומר אחריה מילה במילה “מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך”. והיא עוזרת לו ליטול ידיו ולאמר אחריה ברכות השחר וקריאת שמע תוך כדי הכנה לאחרות הבוקר החמה המתוקה המחכה לו על השולחן. ילד שחזה זאת עם אמו חזקה עליו שישאר יהודי טוב לעולם ועד. הרגעים המתוקים הללו עם אמו ישפיעו עליו כל ימיו יותר מכל רב או ישיבה ואפילו יותר ממה שאביו מסוגל לתת לו
ואוי לו לילד שלא זכה לאהבת אם כזו המעורבת באמונה פשוטה, חמה וזכה כל כך. אדם כזה הפסיד את חלון ההזדמנות לחוש מה שיכול היה לחוש רק בשלב מסוים בילדותו. כשיגדל יזכה אולי ללמוד תורה ולהנות מחכמתה אך תימנע ממנו הדבקות התמימה והזכה בשכינה שיכול היה לרכוש רק דרך אמו. וזוהי “תורת אמך” שהנביא מדבר עליה בשבחים כבירים כל כך.
והנה כאשר עם ישראל נולד בפרשת מקץ כאשר עשרת האחים ירדו מצרימה “בתוך הבאים” ושמם עולה מבני יעקב לאחי יוסף ולבני ישראל – עמד העם הרך בסכנה שלא יזכה לחוש את השכינה שהרי היא עלתה מהם לאחר מכירת יוסף. כי כל הפרשיות הללו כתובות בשם האלוקים מידת הדין בלבד. האם יחסר הרך הנולד – עם ישראל- את היכולת הנפשית להתדבק בשכינה? ם
והנה למזלנו כשראה יעקב שיש שבר במצרים אומרים חזל שהשכינה חזרה אליו במידה מסוימת. הוא ראה דבר מוזר- הנה יושב לו שליט מצרי בזמן רעב והוא מזין את העולם למרות שיכול היה לשלוח צבא ולהשתלט על המרחב כפי שכל שליט מצרי שאף לעשות מעולםה. מהיו השליט המוזר הזה? שאל יעקב את עצמו . לו הייתי אני השליט שם הייתי נוהג כך! והדבר הזה – התחושה שמישהוא פועל במידת רחמים עורר את נבואתו במדה מסוימת.
ויתר על כן: כשמסרו יוסף ויהודה את נפשם על קידוש השם כפי שראינו במעשה תמר ואשת פוטיפר, חזרה השכינה לכתוב. היא מופיעה ביהודה ותמר ארבעה פעמים ובמעשה אשת פוטיפר כעשר פעמים. אמנו שבשמים חזרה לשכון מעל המשפחה- במיוחד כשחזרו בתשובה מלאה
ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה – המעגל נסגר מבחינת מידת הדין כי יוסף תמך באביו כנגד שבע עשרה שנה שאביו תמך בו בנעוריו, מידה כנגד מידה. ובגמטריה טוב הוא 17. כנגד וירא אלוקים כי טוב. הצדק בא על כנו . אך ספר הזוהר אומר שיעקב זכה לחיים דהיינו לדרגה עתצומה של נבואה באספקליה מאירה שבאה דוקא מצד הגבורה, דבר נדיר במיוחד. כמו ילד שקם משנתו לידי אמו האהובה כך קם יעקב משנת האבלות ומהעצב הנורא שירדו עליו לאחר מכירת יוסף.
ומיד כשהוא קורא ליוסף להשאיר לו את צואתו הוא משתוחוה לראש המיטה. כלומר לשכינה שמעל ראשו. הוא משתחווה בתודה על כך שמטתו שלימה. כלומר אמר “מודה אני” כמו ילד החוזר אחרי אמו האהובה בבוקר. וספר הזורה מחדש שוב ואומר ש”ראש המטה ” מכוון לדרגה גבוהה ביותר של השכינה שהיא “רחמים בדין” דהיינו למרות שעדיין הפרשה ממשיכה להיות תחת דין וגזירה להורידם מצרוימה, למרות זאת גוברת כאן מידת הוחמים על הדין – והנה לנו יסוד לכך שעם ישראל מסוגל לחוש מידה זאת לעולם ועד כמו ילד הגודל תחת אמו
ולא עוד אלא שלפני מותו ימשיך יעקב לעלות גבוה יותר כשהוא אומר לבניו ברוך כבוד שם מלכותו לעולן ועד ואז הוא רואה לבסוף את מה שהיה סתום ממנו- את האח המתאים ביותר לייצג את ישראל ושממנו תבא המלוכה של בשר ודם- דוד ומשיח בן דוד.
ואז יוכל יעקב גם להמשיך ולאמר לבניו “ואהבת את הויה אלוקיך בכל לבבך” מאחר ובניו מסוגלים היו להתדבק בשכינה ולאהבה, כילד שלמד לאהוב את אמו ודרכה את הקבה .