פרשת במדבר תשפא

  הרב דר צבי אבינר

 

הארון וקנאיו החיים לעולם

 

 

     ויאמר השם למשה ואהרון  

אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי מתוך הלויים     

וזאת עשו להם ולא ימותו

בגשתם את קודש הקדשים

אהרון ובניו יבאו ושמו אותם איש איש על עגודתו ועל משאו

ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו (במדבר ד יז- כ) ם

. הקטע מעורר מספר תמיהות

כיצד גרמו משה ואהרון ללוים למות?ם

מה פרוש המלה כבלע- לבלוע? לכסות? לחשוף ? לעשות באופן פתאומי?ם

האם דחפו הלויים זה את זה למות במרוצתם לראות את הכלים נחשפים?  או ההפך- האם לבם נשבר בקרבם בכאב עקב הכיסוי  ? האם רצו בחרדה עצומה? האם כשלו והשתמטו ולא רצו? האם הקלו ראש ולכן נידונו למות? מדוע יקפיד עליהם הקב”ה כל כך? היה זה הארון שפגע? ם

 אפשר לסכם את השאלות בשלשה: האם האשמה  היתה בלויים שהיו מדי רגישים וקנאים? האם האשמה היתה בארון שהיה מכלה בהם    כפי שהמדרש אומר? האם הסיבה היתה מידת  הדין שפגעה  בהם    במלא החומרה? ם

 

צניעות

 

 

 כדי לענות נבחון את ההקשר של הקטע בפרשה. לפני כן  מתארת התורה את מחנהישראל במלא תפארתו: ארבע מחנות השבטים מסודרים לפי רוחות השמים, והמחנה החמישי שבאמצע הוא מחנה לויה ובתוכו המשכן כלומר מחנה שישי של שכינה שלשם רק הכהנים נכנסים – והלוים בזמן הפירוק.  והמחנה המפלא הזה נוסע במדבר לא על פי מפות וסיירים אלא לפי כוון הענן באמונה עוורת בקבה. וקיומם הניסי בנוי על בארה של מרים ועל  המן משמים. והארון יוצא  לפני המחנה משטח הרים וממלא עמקים ושורף נחשים ועקרבים ואויבי ישראל.  אכן מחנה מפלא שלא יהיה עוד כמותו.

ובעוד כל המפרשים מרחיבים לתאר את הפלא הנשגב שבמחנה, חז”ל מדגישים את ההפך- את  הצניעות שבו.  כך לגבי המשכן.  הקב”ה שכבודו מלא עולם מצטמצם כביכול  לשכון בחלל של עשרים  קרשים לכל רוח.    אך הדבר מטעה. צניעות פרושה “כבודה של בת מלך פנימה”.  מתחת למעטה הצניעות  בוערת אש גדולה וכח גדול שאין כמוהו

ודומה שהצניעות מאפיינת את היהדות יותר מכל דבר אחר.    כל יהודי עומד  בתפילה עטוף בטלית ומכסה עצמו בצניעות ואומר: תתעטף נפשי רוחי ונשמתי ותפילתי מן החיצונים ותצילם כנשר יעיר על קינו על גוזליו ירחף.  .  ויש קשר בין פרשתנו לשמנה עשרה שכן אומרים חזל שהפתיחה”וידבר השם אל משה ואהרון” – חוזרת במקרא שמנה עשר פעמים בלבד, וכנגדם קבעו אנשי כנסת הגדולה תפילת שמונה עשרה – בצניעות.

והתורה עצמה היא גצניעות. לכאורה  עוסק תלמיד חכם  בענינים שנראים לא חשובים לשאר בני האדם.  מה חשיבות יש להלכות כשרות?  מה חשיבות יש להלכות לולב? אלא שמתחת למעטה של ההלכה בוערת אש  שרק  זה שלומד תורה יכול לחוש אותה על בשרו ממש

 והאש בוערת, הרי כל מי  שקרב לארון  ולשכינה בין הכרובים ואינו ראוי, דינו להשרף.

 

 

הלוים הקנאים שמתעלמים מהמציאות

 

 

ועתה נחזור לפרשת הלוים.  מדוע נבחרו לתפקידם? הווה אומר משום קנאותם.  שהרי בשעה שירד משה מההר וראה את עגל הזהב הוא קרא “מי להשם אלי” והתקבצו אליו בני לוי . ואז אמר להם משה חגרו איש את חרבו על ירכו ועברו במחנה והרגו איש את אחיו ואת אביו  ואת כל מי שהתשחווה לעגל. והם עשו כדבריו והרגו שלשת אלפי איש, כולל בני משפחותם

כלומר אם נשרטט את הפרופיל של הקנאי, הרי הדבר הראשון שמאפיין אותו הוא המסירות לרעיון  מעל לשכל והמציאות.  הקנאי מסרב לראות את המצוי ולהכנע לו. הוא דבק בעולמו    האידיאלי.

הבה ונראה כיצד התבטא הדבר בחטא העגל.  לכאורה היה לעובדי העגל הסבר למעשיהם. עברו ארבעים יום   מאז שעלה משה להר. הוא שהה שם ללא מים ואוכל ומשהגיע  הזמן לפי חשבונם הוא לא ירד.  מה היה עליהם לחשוב? כל אדם בר דעת  היה חושד שמשהוא רע קרה למשה.  כל בעל בית הגון בישראל היה אומר שיש לחפש מנהיג  אחר במקומו.  כך סברו המוני בית ישראל שראשם על כתפיהם והם  רואים את המציאות ללא כחל ושרק.        רק  בני לוי הקנאים שדבקו באידיאל ולא ראו את המציאות, רק הם לא השתתפו בעגל . וכשמשה קרא  להם הם לא הססו לרגע והתגברו על המציאחות הקשה והרגו איש את בני ביתו האהובים- בשם האידיאל.

ואין פלא  שהלויים הקנאים התמנו לשמירה על המקדש, שכן המקדש מייצג עולם של  קדושה שאין בינה חמציאות היום יומית דבר.

ואפשר להבין כיצד משפחת הקהתי הקנאית לא  יכלה לראות ולסבול את המציאות של פירוק המשכן ופירוק הכלים והכנסתם לנרתיק. הלווים הקנאים רצו בבהלה לראות “כבלע” – כאילו שממישהוא בלע את הכלים הקדושים- דבר שגרם להם חרדה עצומה ולכן מתו.

 

 

  הקנאי מלא אהבה

 

 

הדבר השני שמאפיין את הקנאי הוא האהבה הבוערת בלבו לרעיון.  אמנם כל בית ישראל מצווים על אהבת הקבה   אך לקנאי האהבה היא דבר נתון  מעצם היותו קנאי.  ואם אני אוהב מישהוא, אני לא אוהב מישהוא אחר. אפייני לקנאי שאין הוא סובל דעות אחרות וכולו שטוף ברגש של מסירות לאהבתו היחידה.

סביר להניח שהקהתים רצו באהבה לראות את הארון.   שהרי בדרך כלל היה הארון בקודש הקודשים. ומי שעיניו חוזות את הקודש דינו קשה. ויתכן שבהתלהבותם דחפו זה את זה וגרמו  למיתה.

  הנה השבוע אירע האסון במירוון שבו נדחקו ונהרגו 45 איש

נרשום לעצמנו שהקנאים נכונים   להרוג  לא רק מתנגדים אלא גם קנאים שכמותם.  להפך- לעיתים ילחמו הקנאים בינם לבין עצמם ביתר עצמה מאשר לאנשים זרים

והקבה רואה כל זאת ואומר למשה ולאהרון להפסיק את ההתלהבות הזאת הגורמת   נזק  כבד לקנאים עצמם

 

 הקנאי רגיש לכבוד האהוב

 

 

הקנאי האוהב רגיש   לכבוד אהובו.  סנשו פנשו יצא להלחם על כבוד אהובתו.  ולכן הלווים חוגרים חרב בשערי הר הבית כמשמר כבוד למלך.

ואין פלא שכשהארון והכלים נחפו ערומים  באופן חסר כבוד– התמלאו הקנאים חרדה עצומה שגרמה להם לרוץ ולהפיל זה את  זה.

 

 

הקנאי לבו מלא שירה

 

 

 

והאהבה  הגדולה שרוחש הקנאי מתבטאת בשירה. כך שר דוד מזמורי תהילים ולא חשש  לכבודו  הוא פיזז ורקד לפני הארון. ואין פלא שהלויים הפקדו על השירה בבמקדש.

 

 

הקנאי מדקדק בדברי אהובו

.

ואין לך מדקדק בצויי המלך וחרד לדברו יותר מהקנאי.

הקנאי שואף לחיי עולם

 

 

לשם מה השתדלו הלויים לרוץ לקראת הארון ולהדבק בו? הווה אמר בגלל שבארון היו שברי לוחות ולוחות השניות וספר התורה שכתב  משה.  וכידוע היה הארון  מחוץ למימדי המקום , כי כשמדדו את רוחב הבית עם הארון ובלעדיו קיבלו אותו המספר, כאיולו הארון לא היה קיים, כאילו לא תפס מקום במרחב.   ובנוסף לזה כל מה שהיה בארון נשמר בזמן ולא נתיישן ולא נרקב, היה מעל שיני הזמן. דהיינו הארון היה מעל המרחב של חלל וזמן.  הארון חי לנצח ובודאי קיים עד היום במקום שבו הוצנע בידי המלך יאשיהו.

 ובנוסף   היה בארון דבר נוסף מעל הזמן והוא ענף מעץ החיים.   כאשר גורשו האדם ואשתו מגן העדן לעולמנו שבו שולט מלאך המוות, הם בכו על ההפסד  הגדול והקבה   ברחמיו נתן להם ענף מעץ החיים שיקחו אתם לארץ. אדם הראשון חי  לכן כאלף שנים והוא הוריש את הענף לבנו שת והוא לאנוש והוא לנח ולכן זכו לחיים אורכים.  נח מסר את הענף לבנו שם והוא לאברהם יצחק ויעקב ומהם התשלשל הענף לידי משה.  ומשה עשה מהענף ידית לספר התורה הראשון שכתב, ואת הספר שם בארון בצד הלוחות ושברי הלוחות.  המדרש  כאן בפרשת במדבר עובר בקפדנות על פרטי הדברים שהיו בארון.  ומאחר והתורה בידי ישראל הרי הם חיים לעולם כל עוד הם שומרים על דבריה . ולכן רצו הלווים לקראת הארון   ולהדבק בו  כי שאפו לחיי עולם.  אך הארון בקנאותו לא הקנה חיי עולם אלא לקנאי  הראוי לכך כמו אליהוו ופנחס. האחרים נשרפו באש הארון.

 

 האם הארון  אחראי

לפי זה הארון פעל כמידת דין

    חז”ל  במדרש דנים בכך בהרחבה. מהארון יצאו לשונות אש ששרפו לא רק שונאים מבחוץ אלא גם אלה שהתקרבו לארון ולא היו ראוים. כך קרה לעוזה ששלח יד לתמוך בארון אך הקבה המיתו. כך מתו נדב ואביהוא בהגישם אש זרה   .

 

 

לכן מזהיר אותם הקבה שלא ירוצו  כי אלה שלא היו רואיים מתו.

אם מתוך שלא היו ראוים כי היו שתויים, או שנהגו קלות ראשו וכדומה

פנחס היה שונה.  הקבה הבטיח לו ברית עולם כי כל קנאי חייב להשאר קנאי כל ימיו כדי שלא תפגע בו מידת הדין, כלומר ב׳קנאי עצמו.  אם לאחר המעשה הוא מזלזל בקנאותו גם בית דין פוגעים בו.    .

 

 

הלכה היא ואין מורים כמוה

 

 

ולהפתעתנו לא כתוב שמשה ואהרון עשו כדבר   השם והזהירו את הלווים.  אמנם ההלכה היא כדבר השם אך הם לא לימדוה.  ומאז נקבע שדיני קנאים הלכה היא ואין מלמדים כמוה.  וזו הסיבה שפנחס נזכר בדיני הקנאים ועשה מה שעשה ללא רשות ממשה.

 

מיהם יורשי הקנאים

 

 

 

 

כל אחד מההסברים הללו יש בו כדי להצדיק את מספרם היורד.  וכאשר כל הגורמים הללו נפגשו יחד- הלויים הקנאים, הארון והשכינה- הרי האש יווקדת במיוחד.

והשאלה היא  מה קרה ללוים הללו? מלבד  אחריותם על הארון, הם היו גם מפקדים על שאר הכלים- על המנורה והשולחן ומזבח הזהב. לשולחן היה כידוע זר מלוכה שאותו ירש דוד, ולמזבח זר כהונה שאותו ירש אהרון.  וזר הארון ירש כל מי שלומד תורה. ו

למעשה במרחק ההסטוריה מתברר כיום שמכל המחנה הנשגב  והמפואר הזה במדבר נשאר רק שבט הלויים הקנאי  ושבט יהודה של בית דוד.  כלומר  רק הקנאים  שהקבה הזהירם לא ימותו.

 ולפתע קיבל כל הדטע מימד חדש   ונשגב. הקבה טרח כביכול להסביר למשה ולאהרון שלא ישבו בחביק ידים כי הוא חפץ  שהקנאים יחיו. ומשה ואהרון הבינו שדוקא מתי מעט  קנאים שהאש בוערת בהם למרות המציאות, מספרם ילך וירד, הם יסבלו מידה של רומא, של הנצרות, של היטלר, אך הם יחיו לעולם וישארו לעולם  על במת ההסטריה.  כך רוצה הקבה ו

 ואכן, הארון וקנאיו הם מעל החלל והזמן ועץ החיים בידם  

הארון וקנאיו חיים לעולם.