ר א ה שמונה מעלות לשמחה

 

2016 הרב צבי אבינר

כיצד יעלה אדם בשמונה מעלות השמחה בחג הסוכות


אנו רעבים לקצת שמחה בחיינו. והנה התורה מצווה עלינו “ושמחת בחגך והיית אך שמח” (דברים יג- טו ) והכוונה למצוות שמחה בסוכות. והשאלה היאר כיצד יכול מישהוא לצוות עלינו לשמוח? הרי אין הרגש שבלב תלוי ברצוננו! םם

אך התורה כאן מראה לנו כיצד נוכל לעלות במעלות השמחה. המשנה אומרת: “ההלל והשמחה שמונה” (סוכה מב עב) והכוונה היא שאמירת הלל בסוכות נמשכת שמונה ימים, וקרבן השמחה בזמן המקדש הובא שמונה ימים (תוס’ שם) אבל הבעלש”ט פירש שאדם מישראל עולה במשך החג בשמונה מעלות שמחה םם
הבעלש”ט אמר ולא פירש, ואין אנו יודעים בדיוק מהן שמונה מעלות השמחה שראה בחג הסוכות ובשמיני עצרת. ננסה להגדירם בעצמנו לפי פרשת ראה . םם
א) השמחה הטבעית של האסיףoo

חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך (טז יג) םם

בניגוד לשאר החגים אין התורה פותחת כאן את פרשת השמחה בסוכות בציון תאריך מדויק לחג אלא בתאור הרקע הטבעי החקלאי “באוספך מגרנך ומיקבך” (אברבנאל). התורה בונה את שמחת החג על רקע של שמחה טבעית של מן האסיף . ועקרון זה כה חשוב שלפיהו אנו קובעים את לוח השנה, שהחג יפול תמיד בזמן האסיף םם

ולפי זה התורה מכירה בעובדה שאי אפשר לצוות על אדם לשמוח בלי שתהיה לו סיבה טבעית . אלפי שנים מהווה זמן האסיף מקור לפסטיבלים וריקודים ושמחות, ועל כך מתחילה התורה לבנות את שמחת חג הסוכות. אפשר לומר שבניגוד לדתות אחרות המרחיקות את האדם משמחה טבעית של הצלחה ועושר, התורה מצפה לכך שהאדם יצליח בבמעשיו ועסקיו. אם אין שמחה טבעית לא תהיה שמחת החג שלימה. םם

ב) חג הסוכות תעשה לך 0

< paign=right>

עתה מלמדת התורה שבזמן השמחה הטבעית של האסיף עליך לקחת מהטוב שהעניק לך הבורא, מהפסולת של הגורן והיקב, ולבנות ממנו סוכה. ונשים לב: “הסוכות תעשה לך” כלומר מדובר בבנית הסוכה לפני בא החג. והיות והמצווה בחג היא לשבת בסוכה , הרי הסוכה עצמה היא רק מכשיר למצווה, ומשולה לעשיית תפילין או לולב. מדוע א”כ מקדישה התורה פסוק מיחוד לעשיית הסוכה? םם

אלא שעשיית הסוכה יש לה מימד עצמי של שמחה משלה. לפי הירושלמי היה נהוג בזמן התלמוד לברך בגמר בניית הסוכה ברכתה מיוחדת “אשר קדשנו במצותיו וצוונו לעשות סוכה” (ברכות פ”ט ה”ג). וכן היה נהוג לצרף ברכת שהחיינו בתום הבניה אלא שבמשך השנים נשארה רק החובה לכוון בברכת שהחיינו כשנכנסים לסוכה גם על עשייתה (טור או”ח תרמ”א) םם.

וכלל בידנו שאין אומרים שהחיינו אלא על דבר הגורם ש\מחה בלב. מכאן שההלכה מניחה שיש בעשיית הסוכה מידה מספקת של שמחה המצדיקה ברכת שהחיינו.
ובזה דומה עשיית הסוכה לעשיית ציצית שגם היא עשיית מכשיר מצווה שנאמר “ועשו להם ציצית”. והמשותף בין סוכה לציצית הוא המצווה לדעת. בסוכות נאמר “למען י ד ע ו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בצאתם ממצרים” ובציצית נאמר “וראיתם אותו ו ז כ ר ת ם את כל מצוות השם” . בלי המרכיב המחשבתי אין אדם יוצא בסוכה ידי חובתו.םם
א”כ עלינו מהשמחה הטבעית של האסיף לשמחה הכרוכה בעשית הסוכה שהיא מכשיר מצווה. הבה נמשיך לעלות בסולם השמחה בסוכות: םם
ג) ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך- שמחת החג oo

עתה נכנס החג ואנו נמצאים בליל הראשון. אנו עומדים בפתח הסוכה המקושטת לתפארת ופני בני המשפחה והאורחים נוהרים משמחה פנימית. “ושמחת בחגך ” היא השמחה של עצם החג., המשותפת לכל המועדים, לפסח שבועות ולסוכות ולשמיני עצרת. ובמובן טכני הכוונה לשלמי שמחה שהיו מקריבים לחג שנאמר אין שמחה אלא בבשר.םם

אבל אם נדייק הרי שלמי השמחה אינם מוקרבים אלא למחרת היום ולא בליל א’ של החג. וגם אין מכינים שלמי שמחה מערב החג לחג. יוצא שבאופן טכני אין שמחת השלמים נוהגת אלא ליום המחרת. ואכן אפשר שמצוות שמחה מהתורה אינה נוהגת היום (תוספות מועד קטן יד ע”ב) םם

אך הרמב”ם מרחיב את מושג שמחת החג מעבר לבשר: ם

שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית וחייב אדם להיות בהם שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו שנאמר ושמחת בחגך. אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן השלמים…יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד כראוי לו” (הלכות יום טוב פ”ו ה’ יג) םם

כלומר השמחה אינה דוקא בבשר אלא במועד עצמו שהרי היא נוהגת גם בליל א’ שאין שמחת קרבן שלמים. דהיינו עלינו למעלה נוספת של השמחה והיא שמחת החג. ואף היא דורשת הערה טבעית של מתנות: םם

כיצד ייקיים מצוות שמחת החג? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונים להן בגדים ותכשיטים נא ים כפי ממונו והאנשים אוכלים בשר ושותים יין” (רמב”ם הלכות יום טוב שם) םם
והתורה ממשיכה לעלות בסולם השמחה\

ד) ושמחתם לפני השם – שמחת לולב o

עתה אנו עומדים בבוקרו של יום ראשון לחג. שמחת החג שורה על הכל, בפני האנשים בבגדיהם ובדיבורם, אך התורה לא מסתפקת בזה והיא מוסיפה

.
ם”ולקחתם לכם ביום הראשןן פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל
ושמחחם לפני ה’ אלוקיכם שבעת ימים ” (ויקרא כ”ג מ’) םם

כלומר התורה מוסיפה שמחה לחג בנטילת הלולב. וכן כותב ספר החינוך שעיקר מצוות נטילת ארבע מינים היא להרבות בשמחה. ומכאן שירת ההלל בחג כפי שהגמרא שואלת: היתכן שישראל יטלו ללוביהם ויקריבו פסחיהם ולא יאמרו שירה? םם

כלומר ההלל כאן נאמר כשיר המלווה מצווה ולא בהכרח לזכר הנס. כלומר תפקיד הללל הוא להרבות בשירה ושמחה (כמה עצוב הוא לראות שלפעמים אומרים את ההלל בחג בחטיפה וביובש)םם
אך גם בזה אין התורה מסתפקת וממש\כה לעלות בסולם השמחה: םםם
ה) שמחה יתירה – שמחת בית השואבה o

כותב הרמב”ם: “םם

אף על פי שבכל המועדות מצווה לשמוח בהן , בחג הסוכות הייתה במקדש שמחה יתירה שנאמר ושמחתם לפני השם א אלוקיכם שבעת ימים” (ויקרא כ”ג מ’) םם

כלומר מאותו פסוק של שמחת נטילת לולב לומד הרמב”ם שיש לשמוח בחג שמחה יתירה ש פורצת מעבר לחומות המקדש וגולשת אל הרחוב מסביב ומלווה בשיר ובריקוד עד אור התבוקר. זקנים וחכמים היו רקודים ואבוקות בידיהם כפי שמתואר במסכת סוכה פרק ה עמוד מד) םם

ונשים לב שהרמב”ם מצרף כאן את השמחה היתירה ללולב. אך הוא מציין שיש “שמחה יתירה” נוספת שהיא שמחת בית השואבה הקשורה למנהג נביאים של ניסוך המים במקדש, שנאמר ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה” (ישעיה יב ג) . לפי רבי עקיבא היתה נוהגת רק ביום שישי ושביעי של החג. כך שבשאר ימים היתה “השמחה היתרה” נוהגת ללא ניסוך המים. (אמנם לפי רבי יהודה בן בתירה היה ניסוך המים נוהגת בחול המועד מדי יום) םם

ושמחת בית השואבה אכן נתפסת כשמחה יתירה וגדולה. הכהנים היו יורדים למעיין הגיחון ושואבים מים בטכס גדול ומובילים אותם אל המקדש דרך שער המים נוסכים אותם על המזבח בשירה וריקודים. ואמרו חזל שמי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה בימיו. כה גדולה היתה שרוח הקודש שרתה על כ החוגגים, ביניהם הנביא יונה םם

ו) ושמחתם לפני השם שבעת ימים o

דבר אחד הוא לחגוג יום אחד או שתים של ניסוח המים, ודבר שונה הוא להמשיך ולחגוג שבעה ימים רצופים כמעט ללא שינה,כפי שמספר רבי יהושוע בן חנניה: םם

כשהינו שמחים בשמחת בית השואבה לא ראינו שינה לעיננו, כיצד? שעה ראשונה תמיד של שחר, משם לתפילה, משם לקורבן מוסף, משם לתפילת המוספים, משם לבית המדרש, משם לאכילה ושתיה , משם לתפילת המנחה , משם לתמיד של בין ההערבים מכאן ואילך לשמחת בית השואבה….” (סוכה) םם

ומתאר רבי יהושוע כיצד עמדו כה צפופים ועיפים בעזרה עד שכל אחד הניח ראשו על כתפי חברו ונרדם לזמן מה בעמידה –םם

החזרה על השמחה היתרה העלתה את רמתה. עד כדי כך שלפי יוסף פלביוס היו אצילי רומא נוהרים לירושלים הסוכות לחזות ולהשתתף בשמחה. אכן התורה מצווה להקריב שבעים פרים בחג כנגד שבעים אומות. וכן אומר הנביא שמי מהעמים שלא יבא לירושלים לחוג את חג הסוכות לא עליו ירד הגשם. םם

ו) והיית אך שמח- הושענא רבה o

ואומר הבעש”ט זי”ע ש”אך שמח” מכווון לאך, בגימטריה 21 שהוא תמיד יום האחרון של החג, כלומר יום ההושענא רבה. ואומר הבעש”ט שיש לשמוח ביתר שאת ביום זה. ואכן בזמן המקדש הרבו ביום השביעי בשלמי שמחה כהכנה ללילה שאחריו:

והית אך שמח: מרבה אני ליל יום טוב אחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני ליל יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו (סוכה מח) ם

ואומרים שם התוספות: “לפי שהוא (שמיני עצרת) זמן בפני עצמו וחלוק משלפניו תיקנו להרבות בסעודה מה שאיןם כך בשביעי של פסח:” ההכנה המרובה של שלמי שמחה העניקה ליום השביעי מימד של שמחה יתירה. ונוסיף לזה את מנהג נביאים של חיבוט ערבה על המזבח ומלווה בשבע הקפות סביב למזבח, ולפנינו עלית מדרגה במעלות השמחה בחג. םם
ואם נוסיף על כך את התפיסה של הושענא רבה כיום שבו נחתם גזר הדין, יום שבו ישראל נוצחין, הרי שעלינו מדרגה נוספת במעלות השמחה.

ז) והית אך שמח- בשמיני עצרת o

<paign=right>

המלה “אך” משמשת בדרך כלל להגביל, להסיר, לסלק. אך כאן היא באה לרבות (רמב”ן). את מה לרבות? את ליל שמיני עצרת (מדרש). בניגוד לליל ראשון של החג שאין נוהגת בו שמחת שלמי שמחה, עתה בליל שמיני עצרת נוהגת השמחה כפולה ומכופלת . כל השלמים שהכנו מבעוד יום בהושענא רבה אנו אוכלים בשמחה בליל שמיני עצרת

אך אפשר לקרא את “אך שמח” במובן של מיעוט: רק שמח, ללא מצווה אחרת. הסוכה הסתלקה, אין יותר לולב ואתרוג ושאר ארבע מינים. יש שמחה לבדה.

כלומר: עד כה קשורה היתה השמחה למשהוא ממשי, מטלטל. התחלנו בשמחה של האסיף בגורן והשדה, והמשכנו בשמחת עשיית סוכה, ועלינו לשמחת החג בממתקים ובגדים נאים, ועלינו לשמחה הקשורה בנטילת לולב שהוא אב טיפוס של נטילת חפץ, ומשם לשמחת בית השואבה הקשורה להבאת מים למקדש ולחיבוט ערבה, כולם חפצים המרבים שמחה. עתה משהיגיע שמיני עצרת כל החפצים נעלמו ואנו נשארים עם שמחה לבדה ללא מעורר חיצוני. רק עתה משעלינו בשבע מעלות השמחה הממשית הטבעית הקשורה בחפץ מסוים, הגענו לדרגת שמחה רוחנית ללא חפץ כלשהוא, שנאמר והית אך שמח. לא הינו מגיעים לכך אלמלא עלינו בשמחה הקשורה לחפץ ממשי. םם

אך מהי הסוכה? יש אומרים כנגד סוכות ממש שהושיב בהם הקב”ה את ישראל ביציאת מצרים, ויש אומרים שהסוכה מכוונת לענני הכבוד שליוו את ישראל במסע במדבר.
אך הסוכה מסמלת דירת ארעי שיהודי יוצא מביתו לדור בה., שנאמר בסוכות תשבו שבעת ימים , תשבו כעין תדורו. אבל את משמעות הסוכה נלמד מהדיון בגמרא. חזל שואלים מהי הגובה המינימלי של הסוכה, והתשובה: עשרה טפחים. מדוע? משום עשרה טפחים שבין הכפורת שעל ארון הברית לבין כנםי הכרובים הסוככים על הארון. כלומר הסוכה היא כלפי החלל שתחת כנפי הכרובים, זהו החלל שמשם נשמעה בת קול ומשם שרתה רוח הקודש על נביאי ישראל.. כלומר במשך ימי החג אנו עוזבים את ביתנו ועולים וחיים בחלל שממול לחלל שמתחת כנפי הכרובים, “צילה דהימנותא. ” אין פלא שלבנו מלא בשמחה. םם

אך הגמרא ממשיכה לשאול: הרי גם ארון הקודגש בעצמו גבוה מהרצפה עשרה טפחים. מדוע שלא נאמר כי הסוכה היא כנגד הארון? והתשובה היא שרק הכרובים סוככים, ולא הכפורת.o

יוצא מזה שבתום החג אנו יורדים מהחלל שתחת הכרובים ויושבים מול ארון הברית שבו הלוחות והתורה. לכן שמיני עצרת הוא גם יום שמחת תורה שהרי מעתה ואילך במשך שאר השנה אין לקב”ה בעולמו אלא התורה בלבד.

יוצא שהשמחה האמיתית הגדולה והטהורה ללא כל חפץ שהוא היא בשמחת תורה שאנו רוקדים כנגד הקב”ה ותורתו. השכינה כביכול הצטצמה לשכון בתורה. o
ושואל הרבי מלוביבץ זצל: אם כך מדוע שלא נלמד תורה? והתשובה היא שהשמחה כאן היא לא שכלית עקב לימוד התורה אלא בעצם אותיותיה. אנו שמחים משום שהקב”ה שמח. הרי רק עתה יצאו בניו זכאים במשפט, ולב השופט מלא שמחה על גזר הדין הטוב.


סוף השיחה