כ י ת ב א :מהו הטוב

© 2016 by Rabbi Zvi Aviner

הטוב מהתורה מהו

א: דיוק בלשון תפילה והודיה

מצוות הבאת ביכורים נאמרה כבר בספר שמות (מצווה צא ספר החינוך) והיא חוזרת כאן בדברים ללמדנו מצוות “וידוי ביכורים בפה” כלומר את הטכסט הקבוע כפי שנאמר


ם “וענית ואמרת לפני ה’ אלוקיך ארמי אובד אבי וכו’
והשתחוית ושמחתבכל הטוב אשר נתן ה’ אלוקיךלך” (כו ה- יא) ם

ולכאורה מדובר בוידוי שנאמר פעם בשנה בבית המקדש, אך המדרש אומר:


צפה משה ברוח הקודש עתיד להחרב והביכורים עתידים להפסק
עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללים ג’ פעמים בכל יום” (תנחומא) ם

כלומר משה ע מ ד או תיקן תפילת עמידה ג’ ביום כנגד הביכורים. ואמנם אומר החינוך שמצות וידוי באה ללמדנו חשיבות טקסט קבוע בתפילות שלא יהא כל אדם מתפלל כעולה על דעתו. והמסר מדבר אל ליבנו כיום כשאנו עדים לקהילות רפורמיות שמתפללות כל יום בנוסח אחר

אך מאמר המדרש תמוה משום שהתפילות כנגד תמידים תקנום ולא כנגד ביכורים! מה עוד שהתפילות נאמרות ביראה ו פ ח ד כאילו אנו מוטלים על המזבח כיצחק בעקידה, בעוד שבכורים מובאים מתוך תודה ושמחה שנאמר “ושמחת בכל הטוב” ם

אלא שיש להבין שמשה תיקן לישראל להודות על הטוב ג’ פעמים ביום בתפילה כנגד הביכורים. והודיה זו כרוכה בהשתחויה שנ’ “והשתחוית לפני השם אלוקיך”. והמדובר בברכת “מודים אנחנו לך” שבתפילה. דהיינו תפילת השמונה עשרה מתחלקת לשנים: החלק הראשון כנגד הקורבנות שאותו אנו אומרים בפחד ויראה, וחלק שני כנגד ביכורים שאותו אומרים בתודה והשתחויה. (למעשה יש השתחויה גם בברכת מגן אברהם כנגד אליעזר שהשתחוה בהודיה על נס שנעשה לו בבוא רבקה) םם. . . .

ואמנם כך לשון הטור: “באה עבודה, באה העבודה” כלומר לאחר שבאה ה”עבודה”, הקרבנות, באה התודה כלומר ברכת מודים. ובית יוסף אומר “לאחר זביחה תודה.” םם

והמסר נשאר כמו שכותב החינוך: יש ל ד י י ק לא רק בלשון תפילה אלא גם בלשון הודיה. אדם חייב לחוש בטוב כדי שיאמר ברכה על הטוב בשם ומלכות. אחרת אין הוא אומר אמת. אין אדם יכול לברך על הטוב שנעשה לחברו אלא אם כן חש הוא עצמו בטוב הזה.םם .

והשאלה היא מהו הטוב שאדם רשאי לברך עבורו בשם ומלכות? האם שתיית קפה בבוקר מזכה אותי לברך על הטוב? על כך עונה התורה בפרשת ביכורים בתארה מהו. ל ד ע ת ה הטוב שמצריך אדם לברך עליו. ויש כמה תנאים שהיא מציגה: םם


ב: עשרה תנאים להודאה על הטוב מהתורה

א) ” והיה כי תבא אל הארץ אשר ה’ אלוקיך נתן לך נחלה
וירישת וישבת בה” םם
התנאי הראשון שמצדיק מהתורה את ברכת ההודיה על הטוב הוא ביאה לארץ, כיבושה, ירושתה וישיבה בה. כלומר ביכורים מביאים רק מפרות הארץ ורק לאחר חלוקתה וישיבה בה. אין מביאים ביכורים מרמת הגולן שנכבשה על ידי משה, ולא מסוריה שנכבשה על ידי דוד כיבוש יחיד, ולא מעבר הירדן אפילו מדרבנן (רמב”ם הלכות ביכורים פ”ב ה”א) וגם מארץ ישראל שממערב לירדן אלא מארץ שבעת העמים להוציא החבל שנכבש מהגרגשי והפריזי. (ולעתיד לבא כאשר א”י תתפשט על כל העולם יביאו ביכורים גם מכל העולם (ילקוט שמעוני) םם

ב) ואין אדם מביא ביכורים אלא אם הוא בעל השדה. אריס או שוכר אינם מביאים. ואין אדם עושה שליח להביא ביכורים. עליו ל ח ו ש את הבעלות על השדה.םם

ג) אין מביאים ביכורים אלא משבעה מינים ש נ ש ת ב ח ה בהם ארץ ישראל, שנאמר “ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך” (כו ב). םם

ד) אין ביכורים אלא מראשית הפרי. כל ראשית גוררת הרגשה טובה. הבכור הוא ראשית אוני ומביא להרגשת אושר שלא חוזרת בילדים הנולדים לאחר מכן. כך ראשית הגז, בכור חמור וכדומה. ישראל היא ראשית. הקב”ה חש בטוב כשברא את הבראשית. לכן אדם יורד לשדהו וקושר בגומי את הפרי הראשון.

ה) ואין מביאים ביכורים אלא ממיטב פירות האילן, כדי שיצדיקו ברכה על הטוב. לכן לא מביאים מתמרים שגדלו בהרים ולא מפירות העמקים ולא רקובים או מאובקים או מעושנים (רמב”ם שם הלכה ב-ד). םם

ו) “והלכת אל המקום” חז”ל מתארים בפירוט רב כיצד ההליכה לירושלים היותה חלק חשוב משמחת הביכורים. העולים ברגל הלכו בכלי שיר וזמרכ כשהפר הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב, ראשם עטור בזרים, והתושבים עומדים בשני צידי הדרך ומוחים כפיהם ומברכים את אחיהם. םם

ז) יש לציין שההליכה היתה באין מפריע, ש ל ו ם שורר בארץ ואנשים לא חוששים לעזוב בתיהם ולעלות לירושלים. ושוב, אין אדם עושה שליח להוליך את הביכורים אלא הוא עצמו הולך ועולה. םם

ח) “אל המקום” כלומר עיר הקודש על תילה ומקדש עומד, אפילו בגלגל או בשילה.םם

ט)” ובאת אל הכהן” כלומר כהן מכהן במקדש. בלעדי התנאים הללו אין אדם זכאי לפי התורה לברך על הטוב בשם ומלכות םם

י) “וענית ואמרת” בלשון הקודש בלבד. אמנם אפשר להתפלל בכל לשון, אבל לברך על הטוב מהתורה אפשר רק בעברית.. ואנשי כנסת הגדולה תיקנו שגם תפילת העמידה תיאמר בעברית. םם

זוהי המציאות האידיאלית שבה חייב אדם לברך ולהודות על הטוב. אבל יש תנאי נוסף שיבטיח שהטוב יהיה בר קיימא והיא עצם הוידוי: םם
:


ג: וידוי ביכורים : עשית הטנא

ושמת בטנא והלכת….ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני ה’ אלוקיך
וענית ואמרת לפני ה’ אלוקיך
ארמי אובד אבי וירד מצריימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב”םם

הזכרת הגנאי, ארמי אובד אבי, מגדילה את מימד הטוב. הרגשת הטוב נעשית אמיתית יותר והאדם רשאי לברך עליה בשם ומלכות.םם

אך יש פן אחר לוידוי. מדוע מדגישה התורה את הטנא? יש פרושים רבים, אך תורת הקבלה רואה בכך יסוד חשוב לרעיון השחיון בין נותן ומקבל. קבלת טוב ללא גבול תגרום למקבל קריסה רוחנית גמורה. על המקבל להחזיר טובה כדי שלא יאכל “לחם בזיון” וישבר. אבשלום לדוגמא קיבל מאביו טובה ללא גבול ואביו לא הכלימו מימיו, מאהבה אותו. התוצאה: קריסה רוחנית של אבשלום עד כדי מרד באביו, באדם שנתן לו כל כך הרבה בלי לבקש או לדרוש משהוא בחזרה. םם .

לכן, אומרת תורת הקבלה, חייבה התורה את האדם המקבל טובה להודות להשם בברכה על הטוב. הברכה היא יותר מאמירת תודה. בברכה אנו נותנים לקב”ה משהוא שהוא כביכול אינו יכול לעשות בעצמו. בברכה אנו מחזירים כביכול את שיווי המשקל על כנו: הוא משפיע לנו טוב, ואנו מברכים אותו על כך, דבר שהוא לא יעשה. םם

הבה נעמיק במקצת. ב”בראשית” ברא הקב”ה את העולם כשהוא משפיע טוב ללא גבול וללא דרישה לקבל חזרה ברכה כלשהיא. הכלים שקיבלו את השפע הזה היו בבחינת שקופים, כךשהשפע זרם ללא החזר לקג”ה. התוצאה היתה שהכלים קרסו ונשברו. שום דבר מהשפע נדבק או נשאר בהם. הקב”ה ברא אז כלים אטומים יותר שיכלו לעצור ולספוג את האור השופע ואפילו להחזיר חלק ממנו. כלי כזה עמיד יותר מהשקוף. םם

הטנא הוא כלי אטום שיכול לקבל טוב ולספגו, וגם להחזיר טוב לקב”ה כשהנפתו מלווה בהודאה על הטוב. כלי כזה ישאר על כנו ולא ישבר. הברכה תשאר לעד ומקבלה לא יאכל לחם בושה. םם

הבה ונדייק יותר: האדם הוא כלי או טנא אטום בגלל האני שלו. האני מלא בגאווה. האני רוצה למלוך. האני רוצה להיות בצד הנותן, בצד הגבוה. לכן אין האני חפץ להודות על הטוב. אין האני חש בנוח כשהוא בצד המקבל. לכן הצעד הראשון שעל האדם לעשות להחזיר את שווי המשקל בין נותן ומקבל הוא להכניע את האני הגאה שלו ולהודות וידוי ביכורים. ולא רק עצם הוידוי חשוב אלא גם תכנו. האדם מתחיל בגנאי : ארמי ארבד אבי וכו’. הגנאי מחזיר את האני לרמתו האמיתית: שאנו עפר ואפר. םם


ד: הודאה על המזון


משה תיקן ברכה

התורה כבר צותה לעיל בפרשת כי תצא על ברכת המזון. אך היא לא דיברה שם על הודאה על המזון. ואמנם תיקן משה לישראל את ברכת הזן את העולם שבה אנו מברכים על כך שהקב”ה מזין את כל העולם כולו בכבודו אבל משה נזהר שלא לאמר הודיה על הטוב. אמנם כבש את הגולן כאמור לעיל אך לא היה בכך לדעתו הודות על הטוב בשם ומלכות. םם


יהושוע תיקן הודאה

ומביכורים נראה שיש לקשור אכילת פירות הארץ להודיה. ולכן כשיהושוע כבש, ירש וחילק וישב בארץ, הואר תיקן לישראל לומר תודה בברכת המזון: “נודה לך ה’ אלוקינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה, ועל שהוצאתנו ה’ אלוקינו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועל בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ועל חוקיך שהודעתנו ועל חיים חן וחסד שחוננתנו ועל אכילת מזון שאתה זן ומפרנס אותנו תמיד בכל יום ובכל עת ובכל שעה” םם

אין יהושוע מברך על הטוב שה’ עושה לכל העולם אלא על הטוב שעושה לנו, כי אין אדם מברך על הטוב עבור אחרים. ונשים לב שיהושוע חש שהתנאים לטוב לםי התורה כבר התמלאו. הרי בימיו היה המשכן נח בגלגל ולאחר מכן בשילה ימים רבים.


ה: דוד תיקן הודעה כי טוב

םם “והלכת אל המקום אשר יבחר ה’ אלוקיך לשכן שמו שם…” םם

יש רק מקום אחד שנקרא המקום והוא הר המוריה. רק שם השכינה שוכנת במנוחה עד היום הזה. ולכן כשהשלים שלמה את בניין המקדש והביא לתוכו את הארון וירדה האש משמים לאכול מה שעל המזבח, או אז נפל העם על פניו והלויים פתחו בשיר ההלל לדוד “הודו לה’ כי ט ו ב , כי לעולם חסדו” (דברי הימים).םם

ונשים לב שיש להפריד בין שירה על הנס שאינה מכילה בהכרח לשון הודאה, כשירת משה וישראל על הים שאין בה לשון הודאה. דוד חיבר ותיקן שירת ההלל עם הודאה רק משהתמלאו כל התנאים של התורה שהזכרנו לעיל. םם


ו: הודאה על טוב מאד שהוא שריפת הרע
 

אבל דוד ידע שאפשר לעלות מ”טוב” ל”טוב מאוד”. וזה יקרה בסוף יום השישי שבו ידון הקב”ה את כל הבריאה “וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד”. או אז ישרף הרע ויבער מהעולם כפי שאומר רבי מאיר שבתורתו כתוב “מוות” במקום “מאד”. ואין מוות אלא מלאך המוות, או פורענות (מדרש).םם

ולכן כתב דוד את מזמור שיר ליום השבת שבו הוא אומר: “טוב להודות לה’…בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד”. ומשאנו אומרים זאת נכנסת השבת לתוך יום השישי. םם

ויש אומרים כי דוד אומר כי טוב להודותלה’, כלומר עצם ההדאה היא טוב. ובזה דוד מנתק את ההודאה מכל קשר לאיזה אירוע או תנאי. עצם הקירבה לה’ היא הטוב.םם


ז: אנשי כנסת הגדולה תיקנו הטוב והמטיב

אך כפי שאומר המדרש משה ראה שבית המקדש יחרב והביכורים יפסקו, לכן עמד והתקין לישראל שיהיו אומרים תפילה ג’ פעמים ביום” וכבר אמרנו שהכוונה לברכת מודים. אך אם בית המקדש חרב ואין התנאים שלעיל, על מה נודה? םם

בשאלה זאת נתקלו אנשי כנסת הגדולה כשקבעו לשון הברכה. הם ידעו מביכורים שיש לדייק בלשון ולאמר רק מה שהאדם חש בטוב בלבו. לכן קבעו לאמר בהשתחויה כמו בביכורים:םם

םם” מ ו ד י ם אנחנו לך שאתה הוא ה’ אלוקינו ואלוקי אבותינו לעולם ועד צור חיינו מגן ישענו אתה הוא לדור ודור, נ ו ד ה לך ונספר תהילתך על חיינו המסורים בידיך ועל נשמותינו הפקודות לך ועל ניסיך שבכל יוום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים ה ט ו ב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך מעולם קיוינו לך” . םם

<והנה, בניגוד לדוד, הרחיבו אנשי כנסת הגדולה את מושג בטוב לניסים שהקב”ה עושה עמנו כל כיום, ניסים גלויים ונעלמים. אנו מודים על נס הגדול מכולם: החיים עצמם . םם.

ח: מודים דרבנן שהפכו את הסדר

והנה באו רבנן וקבעו לאמר

“מודים אנחנו לך שאתה הוא ה’ אלוקינו ואלקי אבותינו אלק’ כל בשר, יוצרנו יוצר בראשית ברכות והודאות לשמך הגדול והקדוש
כן תחיינו ותקיימנו ותאסוף גלוחותינו לחצרות קדשך….על שאנחנו מודים לך, ברוך קל ההודאות” םם

רבנן הפכו את הסדרד: לא שאנו מברכים על הטוב שאירע לנו כמו בברכת וידוי ביכורים, אלא להפך: מתוך
שאנו מברכים ומודים על עצם החיים, אנו מתפללים שכל התנאים של התורה יתקיימו במלואם

ט: הטוב והמיטיב של סנהדרין אחרונה

משה ראה את החורבן ולכן תיקן לאמר הודאה בתוך התפילה, והסנהדרין שראו את חורבן הבית הראשון תיקנו לאמר מודים על עצם החיים. והנה הגיעו חול רבן ביתר שבו היו משלכים הרוגי מלכות ללא קבורה, עד שאירע “נס” והרשות הרומית הרשתה לקברם. ואז קבעה הסנהדרין האחרונה שיש לאמר בברכת ה מזון ברכת הטוב והמיטיב על הנס של הקבורה.

ובזה הצילו את היהדות מכליה. שכן בדרך כלל מברך אדם על הטוב כשטוב לו מבחינה חומרית ורוחנית. כשרע לו הוא בועט באלוקות שבה בטח עד כה והנה הכזיבה. אך הסנהדרין הבינה שהטוב יכול לצמוח מהרע, ושאחרי החורבן הגדול תתכן פריחה. ומי כמו דורנו יודע עד כמה הדבר אמת. שאפילו מהשואה הנוראה עוד יוצר מביתר יוצאת כנסת ישראל בהכרה שיהיה לא רק טוב אלא טוב מאד והרע יבער כקש. .

END OF CLASS