פ נ ח ס: ראש הישיבה המפלא שבדור

© 2016 by Rabbi Zvi Aviner

פרשת פנחס: ראש הישיבה חכם הרזים
 


במבט היסטורי לאחור

בשבוע שעבר ראינו את בלעם בוחן את ישראל משלש רמות: מצד פריונם כלומר מהקשר שלהם לאבות ואמהות, מצד אמונתם ומהפן של החברה שבה הם חיים. ישראל דומה לעץ שתול על מים ששורשיו באבות ואמהות, גזעו האמונה ונופו בתי כנסיות וישיבות ובתי מקדש . חזקה על עץ כזה להניב פרי נהדר, דוד ובן-דוד שיאיר ככוכב לכל העולם. בלעם אפילו רואה ומאבחן את הזרע לפרי בגופו של בלק עצמו. הוא יודע שהזרע הזה יגיע ממואב לישראל ויפרה אותו, למרות האיסור המחלט על ישראל להינשא למואב. בלעם רואה את תהליך יצירת הפרי המפלא אך לא רואה את הפרטים. רק אנו, במבט ה י ס ט ו ר י ל א ח ו ר יכולים למצא בדבריו נבואה לעתיד. רק אנו רואים את עגלון, את רות נכדתו ואת בועז ואת דוד. בלעם מצייר לנו את התהליך המשולב של גניקה וסביבה שיוליד פרי כה נפלא כמו דוד.: פריון וטהרת המשפחה הקושר לאבות ולאמהות, גזע של אמונה חזקה ונוף ספוג באויר של בתי מדרש בתי כנסת. מה טובו אהליך ייעקב. עץ כזה יניב את דוד..
|
בלעם רואה אך הוא חפץ למנוע את בא דוד ומשיח. הוא יודע שאפשר לחבל בנוף העץ ועל ידי כך למנוע את גדילת הפרי. אפשר להרוס בתי כנסת ובתי מדרש ומקדש של ישראל ועל ידי כך לאחר את בא המשיח. אבל חזקה על ישראל שישקמו את ההרוס וינסו מחדש. הרי המלאך לא איפשר לו לקללם מהרמה הזו הגבוהה של נוף העץ.

בלעם גם יודע שקשה יהיה לגדוע את הגזע החזק של העץ, כלומר את אמונת ישראל. יהודי המודע ליהדותו לעולם לא יאמין בדת אחרת. אפשר לפתותו להצטרף לדת אחרת אך הוא יעשה זאת משיקלים משניים של פרנסה או נישואין, אך לא מתוך תודעה ואמונה. בלעם יודע שהמלאך השאיר לו רווח מוגבל מאד לקלל את ישראל מהרמה הזאת,השניה.

אבל בלעם הבין שאפשר לעצור את בא המשיח על ידי עקירת העץ משורשו. כאן השאיר לו המלאך רווח גדול לקלל את ישראל. ולכן הוא פונה לבלק ואומר: אם תתן לי מלא הבית כסף וזהב אפתור לך (הוא בא מ”פתורה”) את חלומך ואלמדך כיצד ישראל יהיו נופלים ביד בתך. ולאחר שבלק הבטיח לתת לו מבוקשו יעץ לו בלעם: שלח את בתך בראש בנות מואב למחנה ישראל והן ילכדו בדובשן את ישראל ויעקרו את קשרם (הגנטי) לאבות ואמהות. אם אין יהודים בעולם, אין משיח יכול לצמוח על העץ. צ מ ח דוד לא יבא. כוכב יקב לא ידרוך בשמי השחר .

עצת בלעם פועלת עד היום. אך לעניננו יש לאמר שבלעם לא בהכרח ראה את רות עצמה. הוא הבין את תהליך יצירת הפרי אך לא את הפרטים . מה עוד שמשה קבע ההלכה פסוקה שאין מואבי נישא לישראל לעולם. ומשה לא פירט אם מדובר במואבי ולא במואביה. רק לאחר דורות רבים כשחפצה רות המואביה, צאצא של בלק, להנשא לבועז פסקה הסנהדרין שהאיסור הוא על מואבי ולא על מואבית. הם ר א ו מעשה ו נ ז כ רו או ח י ד ש ו הלכה וכוונו כלפי מעלה. ם

והשאלה היא מאין שאבה הסנהדרין ה ס מ כ ו ת לפסוק שלא כפי שקיבלו ממוריהם? ם
ועל זה באה פרשת פנחס


שכח דין קנאות ונזכר

פנחס ראה את חילול השם ברבים ושאל את משה כיצד להגיב אך לא קיבל תשובה. הדעות חלוקות אם משה שתק משום שאין מלמדים הלכות קנאות, או משום ש”שכח”. ואז עשה פנחס מ ע ש ה והרג את זמרי ובת זוגו כזבי המדיינית. ומשה ראה מ ע ש ה ו נ ז כ ר בהלכה.
פנחס קיבל את שכרו: “והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם” שהם 18 כהנים גדולים בבית ראשון ו-81 כ”ג בבית שני, יחד 99 כ”ג. ורמז מפלא לכך בפסוק עצמו שכן ר”ת -ו-א-ב-כ-ע עולה 99. כלומר אנו ממרחק ה ה ס ט ו ר י ה ולאחר מעשה מגלים בפסוק דבר שיתכן שמשה עצמו לא היה מ ו ד ע לכך, שמפנחס יצאו 99 כ”ג.
ופנחס הוא אליהו, אם לא ממש הרי ברוחו וקנאותו. והיות ופנחס קיבל “ברית עולם” הרי אנו מציבים כסאו של אליהו בכל ברית. יוצא שאנו קושרים בברית את הנילוד לאברהם,לשורשים. ועם הפריעה אנו קושרים אותו לצפורה ולמשה כלומר לאמונה. ועם כסאו של פנחס-אליהו אנו קושרים את הנולד לסביבה יהודית של בית מקדש ובית כנסת, ומקוים שעל ידי כך נראה את בא הגואל. שכן כל ילד יהודי הוא החזרקת משיח בפוטנציה. ובזה אנו נלחמים בעצת בלעם. מה עוד שהמילה מזכירה לכל זכר בישראל שלא יפר הברית ולא יפול בפח הדבש שטמן לו בלעם.
ועתה התורה מביאה את פרשת בנות צלפחד שהיו “חכמניות” היו ואהבתן לארץ ישראל דחפה אותן לשאול את משה לגבי ירושת הבת. ומשה שוב ” ש כ ח ” ההלכה, אך הגיש “משפטן” (בנון גדולה) לפני השם .והשם הסכים לדבריהן ואמר למשה “כן בנות צלפחד אומרות”: ם

מדוע הנון’ הגדולה? אומר רבינו בחיי שמשה השיג כאן את הדרגה הגבוהה ביותר החמישים של החכמה. עד כה ידע משה מ”ט שערי חכמה, אך עתה למד מבנות צלפחד את הפן הגבוה ביותר,. מה בדיוק למד ? אומר המדרש: ם


” כן בנות צלפחד דוברות: יפה תבעו בנות צלפחד שכך כתובה פרשה זו לפני במרום” ם

כלומר כבר נכתב הדין ב ש מ י ם ובנות צלפחד הורידוהו לעולם. ואמר החת”ס (ראה נחשוני) שכל הפרשיות התלויות במקרים (במאורעות) היו כתובות בתורה באותיות מעורבות עוד לפני שקרו המקרים . ומשקרו המקרים נעשה ה צ י ר ו ף הנכון מהאותיות כך שההלכה התגבשה ונראית לעיני כל. ם

הרעיון הוא אדיר. התורה כתובה בשמים ובני אדם מגלים אותה. דין נחלת הבת כבר נכתב בשמים באותיות מעורבות או בתורה עצמה, ומשה הבין הדין רק ל א ח ר מ ע ש ה , עקב שאלתם. קטע שלם נכתב בתורה תודות לבנות צלפחד. ואמרו חז”ל שמשה ובנות צלפחד כתבו את התורה. משה כתב חלקו ובנות צלפחד הוסיפו את ח ל ק ן לא רק בארץ ישראל אלא אף בתורה עצמה.

ועתה אנו למדים הדרגה החמישים מהי. משה הבין שהתורה שקיבל מסיני יש בה עדין חלקים הכתובים בשמיים באותיות פורחות שעליו להשלימם למשפטי תורה לאחר שנתקל במעשה או שנשאל שאלה. ומה שבנות צלפחד אמרו גיבש את האותיות למשפט ןלהלכה. “כן בנות צלפחד דוברות.” ם

כיצד אפשר לקבוע הלכה שהקב”ה יסכים לה? ם
על כך נכתב הקטע הבא:


חכמת התורה וצרוף אותיות

למי הסמכות לצרף אותיות ולקבע הלכה שהקב”ה יסכים לה? הבה נקרא את הקטע הבא ם
לאחר שנחתם הדין ומשה נתחייב לעלות בהר ולראות את הארץ מרחוק, עולה השאלה מי ירשנו? ושאלה דורשת תשובה וקובעת הלכה חדשה ם


א: שעת חסד: משה קודם לקב”ה


“וידבר משה אל ה’ לאמר יפקוד אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה” (כ”ז ט”ז) ם

אין פסוק כזה בכל התורה, מתפעל בעל הטורים. הפסוק מקדים את שמו של משה לשמו של הקב”ה
וכן אומר רבי יהודה במדרש: “קע”ה פרשיות התורה שמו של ה’ קודם למשה, וכאן משה קודם לה’. כביכול הגדיל הקב”ה את משה משמו.” ויתר עך כן: “וידבר משה”, אין דיבור אלא לשון תקיפה (אוה”ח) משה נעשה כביכוך בעל סמכות כלפי הקב”ה , והקב”ה מסכים לכך

היאך הרשה משה לעצמו לדבר כך אל הקב”ה? אומר רבי יהודה: ם


” “אמר הקב”ה כשהיה משה מבקש על ישראל הייתי מקדים שמי לשמו. עכשיו שהוא נפטר מן העולם בדין הוא שיקדים שמו לשמי” םם

כלומר שעת חסד היתה זו למשה לפני הסתלקותו מן העולם. וסיבה אחרת לתקיפות משה: אומר המדרש: בשעה שמשה דובר עבור ישראל לשונו תקיפה ואינו חש לכבודו של הקב”ה. וכן אומר רשי םם


םם”וידבר משה: להודיע שבחן של צדיקים שכאשר נפטרין מן העולם מניחין צרכן ועוסקים בצרכי ציבור”

מה ביקש-דרש משה ?


 ב: יורשו של משה- איש חכם הרזים

>center>i>
” “יפקד ה’ אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם” (כ”ז י”ז) םם
\

המלה “יפקוד” שרשה מלשון פקיד, ממונה, אומר אבן עזרא. וכן אומר רשי: “השיבני אם אתה ממנה עליהם פרנס”. פקיד ממונה בדרך כלל למשרה מסוימת. ונשאל: לאיזו משרה מכוון משה למנות את יורשו? למשרת מלך? למשרת נביא? למצביא? לפרנס? מנהיג כלכלי או מדיני? המפרשים חלוקים בדעותיהם. אך משה לא מתעכב בדבריו ברגע זה על המשרה אלא על תכונות היורש, שהן: םם
א: אלקי הרוחות- שיסכים הוא למה שיאמרו הם, ויסכימו הם למה שיאמר הוא להם (אור החיים) םם
ב: אלקי הרוחות- שיהיה סובל לכל אחד לפי דעתו (רשי) םם
ג: אלקי הרוחות- הרואה שישים רבוא מישראל במקום אחד צריך לברך “ברוך חכם הרזים” (בר’ נ”ח) םם

דהיינו משה מבקש-דורש מהקב”ה שימנה במקומו אדם ‘חכם הרזים’ שיבין רזי ורחשי לבם של שישים רבוא איש העומדים במקום אחד. עם ישראל זקוק לאדם חכם כזה, לדעת משה. אין להבין מכאן שמשה העניו מכל אדם חשב כך על עצמו, אלא שהוא חיפש בענונותו אדם ג ד ו ל ממנו. האם זה אפשרי? םם


ג: וסמכת ידך עליו: הסמכות התורנית עולה במהלך הדורות

משה דיבר קשות לקב”ה ורוצה מנהיג הגדול ממנו. מה ענה לו ה’ ? ם


” “קח לך את יהושע בן נון, איש אשר רוח בו, וסמכת את ידך עליו” (כ”ז י”ח) םם

תשובת ה’ מבררת לאיזו משרה מחפש משה יורש. “וסמכת ידך”- אין סמיכה נוהגת במינוי מלך, מצביא או מנהיג
רק הרב סומך את תלמידו להוראה להרשות לתלמיד להורות בחייו . וכן אומר רשי:כלכלי או מדיני. בחייך
:


שלא יהיו ישראל אומרים בחיי רבך לא היית מדבר ועכשיו אתה מדבר? םם


“קח לך את יהושע-” ולא את יהושע בלבד הראה הקב”ה למשה אלא את כל מורי ההלכה שלאחריו. וכך מונה המדרש:
הראה לו את יהושע עומד תחתיו ומוסר לעתניאל, וכן כולם
הריני מראה אותך את כל ה ש ו פ ט י ם וכל ה נ ב י א י ם שאני מעמיד על בני מעכשיו עד תחית המתים,
הראה לו הקב”ה למשה את כל ה מ פ ר נ ס י ם שעתידין לשמש את ישראל מיום שיצאו מהמדבר עד שיחיו המתים

ונשים לב שמיהושע ואילך נמנים השופטים לחוד, הנביאים לחוד, והמפרנסים לחוד. רק במשה ויהושע התמזגו כל התפקידים לאיש אחד. םם

ורק ממבט היסטורי ל א ח ו ר אנו מוצאים בפסוק רמז מפלא שכן מספר המילים הוא כ”ח כמספר השנים שיהושוע מלך על ישראל (בעל הטורים). אנו מגלים בפסוק משמעות שאפשר שמשה עצמו עדיין לא ידע. אנו קוראים את הפסוק יותר טוב ממשה. היאך ? המציאות גילתה את התורה, כפי שאומר חת”ס. םם

“וסמכת יד ך עליו”-לכאורה לא הסכים הקב”ה לדרישת משה למנות תחתיו איש גדול ממנו בסמכות, שכן ה’ הורה למשה לסמוך ב י ד א ח ת. וכוונת ה’ היתה שסמכות ההוראה ת ר ד בשרשרת הדורות ממשה ואילך. סמכות יהושע תהיה פחותה משל משה, וזו של עתניאל פחותה משל יהושע. םם
אלא שכאן, בשעת חסד זו ס מ כ ו ת ו של משה גדולה כביכול מזו של הקב”ה, משה גוזר והקב”ה מציית. ולכן משה מפר את צווי ה’ כפי שנאמר: םם



“ויקח את יהושע ויעמידהו לפני אלעזר ולפני כל העדה ויסמוך את י ד י ו עליו” (כ”ז כ”ג) ם

במקום לסמוך על יהושוע ביד אחת ולהעניק לו סמכות פ ח ו ת ה משלו, מתעשת משה וסומך על יהושע ב ש תי ידיו, “בעין יפה” (רשי) כלומר סמכות שווה, או גדולה יותר משלו ללא קנאה םםם.

ומעתה ואילך ישראל ישמעו ליהושע עוד בחיי משה. האגדה מספרת שמשה נכנס לבית המדרש ושמע את יהושע דורש שלשת אלפי הלכות שמשה ש כ ח או שיהושוע ח י ד ש וכוון לכתוב בשמים. עד כה היו האותויות פורחות אך יהושוע צירפם ונתן להן משמעות. וההלכה מעתה ואילך כיהושוע. “וצווהו לעיניהם”- מעתה ואילך ישראל הולכים על פי הפוסק שבימיהם שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך םם
וכך יסד משה את סולם סמכות ההלכה. בשימו את שתי ידיו על כתפי יהושע העניק לו משה סמכות גדולה כביכול מזשלו עצמו וכביכול מזו של שמיים. מעתה ההלכה לא בשמיים היא. הקב”ה שמע והסכים להלכות שפסק משה,ואחר מכן לאלו שפסק יהושוע, ואחריו לעתניאל,ולמה שפסקו הנביאים, אנשי כנסת הגדולה וחכמים,עד לפוסק האחרון שבימנו. םם

“לעיניהם”- אם יש מחלוקת ראשונים, אנו נ ל ך לפי האחרונים. ה”איש אשר יבא וילך לפניהם” הוא הפוסק האחרון . אנו לא נשמעים לרבי עקיבא וחבריו או לרמב”ם, רשי או לרמב”ן אלא לגדולי דורנו כהרב משה פיינשטין זצ”ל זי”ע וחבריו . הסמכות התורנית לעולם עולה בשרשרת הדורות םם

לעיניהם: הקב”ה אמר למשה לבהחור את יהושוע ולצוותו על העם מלמעלה. אך משה הפך הסדר והקב”ה הסכים עמו: הוא הקדים והציב את יהושוע לפני העם, ורק משהסכימו לקבלו סמך שתי ידיו עליו. ומאז הבחירה של הסנהדרין היאע מלמטה למעלה: קודם בוחרים דיינים מקומיים, מהם בוחרים דיינים אזוריים והאו בחרים את חברי הסנהדרין שהכמכות בידם לפי משה. םם

ובזה הבטיח משה שהסנהדרין לעולם תוכל להקים את עצמה מחדש. כל רבני ארץ ישראל יכולים לבחור באחד שמעתה ואילך יהיה המפלא שבדור והוא נחשב למחליפו של משה רבנו מדין תורה. ואו אז יכול הוא לסמוך אחרים מדין תורה. ובכך תופר עצת בלעם על פיה. םם

ויש קו בפרשה כולה : םם
ישראל נמשלים לעץ החיים והם חיים לעולם
לפנחס נתנה ברית עולם והוא אליהו החי לעולם
דוד מלך ישראל הוא פרי העץ שחי לעולם
וסמכות התורה נתנת להתחדש לעולם

ומשה למד מבנות צלפחד שאפשר להוסיף ולכתוב את התורה. ואם לא את התורה שבכתב אז את התורה שבעל פה. וכל חכמי התורה ממשה ואילך יש בידם סמכות לקבוע את צירוף האותיות והקב”ה מסכים בידם. םם


ד: ונתת מהודך

אך הקב”ה אמר גם למשה: “ונתת מהודך עליו” (כ”ז כ’). מהו ההוד? מפרש ר’ בחיי : “הודך הוא כבודך”. וכך גם מפרש אבן עזרא. והמלבי”ם מפרש: ההוד הוא יופי פנימי, בעוד שהדר הוא יופי חיצוני.

אך חז”ל אומרים: כל המסתכל בשלשה דברים עיניו כהות. בקשת, בנשיא, ובכהנים. בנשיא שנ’ ‘ונתת מהודך עליו’, ובכהנים שהיו עומדים על הדוכן ומברכין את העם בשם המפורש” (ילקוט)םם

לפי זה ‘ההוד’ הוא האור הקורן מפניו של כ”ג בשעה שיצא מקודש הקדשין והשם המפורש על שפתיו. או ההוד שקרן מפני הכהנים שעל הדוכן. דהיינו ‘הוד’ לפי חז”ל הוא הוד הקדושה. םם
ולפי זה, גם ‘הודו’ של הנשיא המזכר במדרש הוא “כבוד” או קדושה.םם
לאיזה נשיא מכוונים חז”ל? האם כוונו לנשיא ישראל כמו שמעון החשמונאי או יוחנן הורקנוס? האם לנשיא של מדינת ישראל הנוכחית? בוודאי שלא. התשובה נתנת, שוב, בתשובת ה’ לדרישת משה: םם


“ולפני אלעזר הכהן יעמוד, ושאל לו במשפט האורים לפני ה’.”(כ”ז כ”א) םם

ואמנם כך כותב הרמב”ם על נשיא בית הדין העליון:
“והוא ראש הישיבה, והוא שקוראים אותו החכמים נ ש י א םם
והוא העומד תחת משה רבנו.”(סנהדרין פ”א ג’) םם

אין הרמב”ם קורא לכל אדם בעולם בתואר מחליפו של משה רבנו, אלא לראש הסנהדרין. ומדוע נקרא גם בשם “ראש הישיבה”? על שום ישיבתו בראש ג’ שורות הסנהדרין שישבו בחצי גורן עגולה. םם

ועתה אנו מבינים מיהו אותו נשיא שאסור להביט בפניו כשם שאסור להביט בקשת או בכהנים על דוכנן. זהו נשיא ישראל האמיתי, מורה העם, העומד בראש ביה”ד הגדול תחת משה רבנו. ם

הפסוק מרשה לנשיא לקרא באורים ותומים. מהם האו”ת? אותיות החושן ש מ צ ט ר פ י ם למילים ומקבלים משמעות. לפני השאלה היו בבחינת אותיות פורחות ללא סדר והשאלה צירפה אותם לפסק הלכה. האורים והתומים כביכול ממשיכים לכתוב פרק בתורה ל א ח ר מ ע ש ה כמו שבנות צלפחד המשיכו וכתבו פרק בתורה םם


ה: ההוד יורד במהלך הדורות.

ונתת מהודך עליו – לא היה בידו של משה להעניק ליהושע את כל ההוד שברשותו אלא :מהודך, ולא כל הודך” (מדרש). וכאשר הזקנים ראו את יהושע פוסק במקום משה געו בבכיה:”פני משה כחמה ופני יהושע כלבנה
הוד הלבנה לעולם לא ישווה להוד החמה. קדושת יהושע לא תשווה לעולם לזו של משה.

והקדושה תמשיך ותרד במרוצת הדורות ככל שנתרחק ממשה. כשמסתכלים אחורה ככל שהדורות קרובים למשה, קדושתם עולה. אם הראשונים כבני אדם, אנו כחמורים. אנו מבינים במבט ל א ח ו ר עד כמה קדושים היו אלו שקדמו לנו בהיטוריה. בדיוק כמו שאנו מגלים סודות מפלאים בתורה רק ממבט היטורי אחורה םם
כך ההוד של רבי עקיבא וחבריו גדול בעיננו מזה של רשי והרמב”ם והרמב”ן םם
וההוד של הרמב”ם, רשי והתוספות גדול בעיננו מזה של האחרונים םם
בעוד ש ה ס מ כ ו ת התורנית ע ו ל ה במהלך הדורות, ההוד ו ה ק ד ו ש ה פוחתים םם

ובזאת מבטח לנו שלעולם לא נשכח את תורתם של קודמנו משום שהם קדושים מאתנו. תמיד נלמד את המב”ם למרות שנתיעץ בהלכה בפוסק שבו דורנו.

ומה יהא על בקשתו של משה למנות איש על העדה שיהיה גדול ממנו, מלא בהוד וקדושה וסמכות? על כך עונה לו הקב”ה: “וזה שבקשת הוא משיח”. (מדרש) םם

רק בעתיד ממבט היסטורי נוכל לגלות כאן בפסוק רמז לביאת המשיח ומתי יבא. רק בעתיד יקבלו האותיות הפורחות משמעות מילולית. ואומר הרמב”ם שרק כשנבחן אדם לאחור ונראה את מעשיו: שכינס את ישראל מהגולה, שהחזיר משפט ישראל לגדולתו, שבנה את בית המקדש: רק אז ל א ח ר מ ע ש ה נדע שהןא משיח. האותיות הפורחות של שמו יקבלו משמעות וההלכה תהא כמוהו. םםם

ופרשת פנחס משלימה את נבואת בלעם.
הוא ראה את התהליך: את העץ , השורשים והאמונה והנוף שיוליד את דוד.
ואז בא פנחס שהוא אליהו ויבשר לנו ש דרך כוכב מיעקב וקם שבט בישראל
ומשה הראה כיצד להסמיך את י ו ר ש ו שהוא המופלא שבדור והוא יחדש הסנהדרין
וזוהי הדרגה החמישים במעלות החכמה שמשה הבין ממשפטן של בנות צלפחד: שלא כל התורה נקבעה וישנם עדיין אותיות פורחות באויר שיקבלו משמעות בזרם ההסטוריה


סוף השיחה