כ י ת צ א: השגחה פרטית הפסד החומר

 

2016 הרב צבי אבינר

לפרשת כי תצא: השגחה פרטית הפסד החומר

1.מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה
הפרשה פותחת בשרשרת עבירות: יפת תואר, אשה שנואה , בן סורר ומורה, ותלוי על עץ ,שאדם נ ו פ ל בה מעבירה לעבירה. כך קרה לדוד שנשא שבויה יפת תואר וממנה ילד את אבשלום שמרד בו וסופו שנתלה בשעריו על עץ.
ומשם מציגה הפרשה שרשרת מצוות שאדם ע ו ל ה בה: מהשבת אבידה לשילוח הקן וממנה לבנית בית וממנה לנטיעת כרם ושדה.. עבירה גוררת עבירה, ומצוה גוררת מצוה. נפילה איננה סוף פסוק. אדם יכול גם להתאושש ולעלות ולשקם עצמו. םם
נתרכז במעבר בין הנפילה לעליה כלומר במצות השבת אבידה. םם


2 ולפנינו ארבע מצוות שענינן השבת אבידה :

ם (מצווה תקלח): להשיב אבידה לבעליה שנאמר “לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם , השב תשיבם לאחיך” ( ): םם

ם (מצוה תקלט) שלא להעלים את העין מאבידת אחינו אשר תאבד ממנו שנ’ “לא תוכל להתעלם” ( ) ם

ם (מצוה תקמ) שלא להניח בהמתו של חברו וכש”כ חברו עצמו רובץ תחת משאו שנאמר “לא תראה את חמור אחיך או שורו נ ו פ ל י ם בדרך והתעלמת מהם” ( ) ם

ם (מצוה תקמא) להקים המשא על הבהמה או על האדם כשיהיה לבדו שנ’ :”הקם תקים עמו” ( ) ם

3: ריפוי מחלה הוא השבת אבידה

המשותף ביניהן הוא העזרה לזולת., להחזיר אבידתו או לשקמו. בהמתו נ פ ל ה תחת משאה ואנו נקימה. האדם עצמו נ פ ל תחת משאו הכבד, או תחת עול כלכלי או חברתי או ש נ פ ל מבחינה הרוחנית. עלינו לעזור ולשקם את אחינו התועה והטועה ולהחזירו לבית המדרש. םם

לא נכנס כאן עתה לפרטי המצוות שמתוארות בהרחבה בספר החינוך. נעמוד כאן על היבט מפתיע של “השב התשיבם” והוא המצווה לרפא חולים שכן אומר הרמב”ם (פרוש המשניות) שריפוי חולים הוא בחזקת השבת אבידה, והרופא מקיים מצוות השב תשיבם. םם

ויתר על כן: חזל לומדים “מנין שאם רואה חברו טובע בנהר שמקפץ להצילו? שנאמר והשבות לו” (ב”ק פא ע”ב) כלומר המצווה היא לא רק לרפאותו על ידי רפואה אלא גם כן להצילו בגופך. וכן לומדים זאת מהכתוב “לא תעמוד על דם רעך” וכן “ואהבת לרעך כמוך” . םם

ונדייק: מהפסוק “ורפא ירפא” (שמות) למדים אנו שניתנה רשות לרופא לרפא, שלא נאמר שמחלה היא עונש מהקב”ה ולכן אין לאדם רשות להתערב, כפי שטוענות כיתות נוצריות (וגם יהודיות לצערנו) עד היום. םם

וכאן אומר הפסוק שלא רק שניתנה רשות לרופא לרפא אלא שהרופא ממלא מצוות השבת אבידה. ובבת אחת מוחקת התורה את התפיסה האלילית ששלטה בעולם מראשית ההסטוריה שמחלה היא קללה או עונש מהאל וריפויה דורש חכמה מאגית כמו זו של כהן אליל. גם הנצרות רואה את הרפואה כפעולה בשם האלוקות שנתפסת אצלם כמידת רחמים בלבד. אלו שמקדישים חייהם לעבודת אותו האיש הם אלו שגם מקדישים חייהם לרפא חולים בשמו של אותו איש. לעומתם אומרת התורה ביובש שהרופא פועל להשיב אבידתו של החולה. מחלה אינה קללה מאגית אלא אבידה, “הפסד החומר” (רמב”ם מורה נבוכים) . םם

כלומר הנחת היסוד של הרמב”ם היא שהמצב הבסיסי של האדם הוא שהוא בריא ושלם., והמחלה היא קודם כל תוצאה של “הפסד החומר”, שחיקה טבעית של כל חומר בטבע. בשפתנו היום נאמר שהעולם נ ו פ ל ממצב של “סדר” למצב של “אי סדר” לפי חוק הטרמודינמיקה. העולם התחיל ב”אנטרופיה” גבוהה ונופל למצב של אנטרופיה נמוכה. לכן כל בית יהרס , כל גוף יכלה ן, כל חברה אנושית תתפצל וכל אפמריה תתמוטט ותתפורר. םם

וחלק מהתהליך הזה של “הפסד החומר” היא המחלה, שהיא בחזקת אבידה לחולה . הקב”ה, בצוותו עלנו לרפאות אומר שבידנו היכולת לעצור את התהליך, להשיב האבידה ולשקם את החולה . לשם כך, אומר הרמב”ם, הקב”ה נטע בנו שכל להבין כיצד פועלת המחלה וכיצד לעצרה ולמנעה. למשל אם לא אעמוד ברוח פרצים לא אחלה בנזלת.
מה עוד, ממשיך הרמבם ואומר, שחלק גדול מהמחלות נגרם מבערות האדם ומטפשותו. ריפוי מחלה דורש איפא לא חכמה מאגית אלא שכל בהיר וידע רפואי הנרכש. ובזה הניח הרמב”ם את היסוד לרפואה המודרנית הבנויה על תצפיות מסודרות וצבירת ידע. אילו היתה האנושות מקציבה משאבים למחקר רפואי במקום למטרות טפשיות היינו מזמן מסלקים את המחלת הנוראות ביותר כמו הסרטן. םם

לפי זה הכל מתפורר והולך לאיבוד. החמור אובד מהחווה החקלאית שבניה האדם, או שהוא נופל תחת משאו. כל חומר נופל ומתפורר מסדר לאי סדר. עלינו מוטלת המצווה לעצור את הפסד החומר ו ל ת ק ן ע ו ל ם . הפסד החומר נותן לנו הזדמנות לעשות מצווה ולפעול כנגדו: להשיב אבידה ולרפא חולים. םם
נשים לב שבספר שמות יש מצווה דומה של השבת “שור שונאך” התועה. כאן לעומת זאת מדובר “בחמור אחיך” . אחד ההסברים (משך חכמה) הוא שבספר שמות הכתוב מדבר לפני מתן תורה כפי שנאמר “שם שם לו חוק ומשפט” בעוד שכאן מדובר לאחר מתן תורה כשכל ישראל חברים ולכן הכתוב עוסק ב”אחיך” כלומר אחיך במצוות. דהיינו לפני מ”ת היו ישראל במצב הטבעי של התפוררות שהכל שונאים את הכל. לאחר מתן תורה נוצר מצב חדש של “אחיך במצוות.” אנו עולים במצוות ועוצרים את הנפילה וההתפוררות. ומצוות. והשבת אבידה מחזקת את התהליך הזה. םם


4 ומכאן ממשיכה התורה במצוות שילוח הקן.
ושוב, מכיון שפרטי המצווה נידונים בספר החינוך, בשיחתנו נעמוד רק על המשך הרעיונות שהעלינו לעיל.
מטרת מצוות שילוח הקן , אומר החינוך, היא ללמדנו “שמירת המין”. אנו משלחים את האם הרובצת לא לעורר רחמי שמים שכן כל האומר “על קן ציפור יקומו רחמיך” משתיקים אותו. אנו מקיימים את המצווה משום שזו ג ז י ר ה משמים כלומר מ י ד ת ה ד ין דורשת זאת מאיתנו. םם
והרמב”ם מוסיף במורה נבוכים שמטרת המצווה היא לעורר ב ל ב נ ו רחמים, כמו באיסור טביחת שור ובנו ביום אחד. ם

כלומר מטרת המצווה היא כפולה: ב”שמירת המין” אנו מקיימים גזירת מ י ד ת ה ד י ן שבראה את העולם שנאמר “בראשית ברא אלוקים את השמים והארץ” ואומר רשי אלוקים בכל מקום היא מידת הדין (שמות, “וידבר אלוקים” בעשרת הדברות). בשמירת המין אדם נעשה שותף כביכול לקב”ה. ואכן אלוקים ברא את העולם במאמרות או גזירות כגון “יהי אור”. במשך ששת הימים היה אלוקים בבחינת “לבדו ימלוך נורא” שאינו נמלך בשום דבר מחוץ לרצונו שלו ומאמרו גזירה. םם

ומצד שני בקיום המצווה אנו מעוררים את מ י ד ת ה ר ח מ י ם בלבנו. בסיפור הבריאה נכנסה מידת הרחמים הויה לעולם בסוף יום השישי שנאמר :”יום השישי ויכולו השמים” שהם ר”ת הויה כידוע. העולם ה ת י צ ב מלהכלות על ידי שיתוף מידת הרחמים (רשי) . בלעדיה היתה מידת הדין מ כ ל ה את העולם, וזו האנטרופיה שיורדת ללא סוף אך משבאה מידת הרחמים לעולם הוא התיצב על מכונו ולא ימוט. אבל למידת הרחמים אין ‘מקום’ בעולם מלבד לבו של האדם שנאמר “ושכנתי בתוכם”. האדם הוא היצור היחידי שנברא על ידי שתי המידות גם יחד שנאמר “נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו.” לכן בקיום מצוות שילוח הקן אנו ממלאים גם את גזירת מידת הדין וגם מעוררים את הרחמים בלבנו, ובזה אנו מקימים בפועל את “הויה אלוקים אחד”. קים

מצוות שילוח הקן היא עליית מדרגה מעל השבת אבידה. שתיהן עוצרות את הפסד החומר שכן קיום המין אף הוא בבחינת עצירת התהליך הטבעי של התפוררות, של היעלמות מיני חיות וצמחים בעולם. אך בשילוח הקן אנו ג”כ מכניסים את השכינה בלבנו ומזוגים אותה עם מידת הדין. םם

ועתה מובן מדוע יש למצווה שכר כה גבוה:”למען ייטב לך והארכת ימים” . הקב”ה משיב לך מידה כנגד מידה. אתה הארכת את חיי המין, וכנגד זה הקב”ה יאריך ימיך.

והנה גם במצוות כיבוד אב ואם שבעשרת הדברות מובטח “למען יאריכון ימיך”. שתי המצוות ,”שילוח האם” ו”כיבוד אב ואם” עוסקות ת בהורים. דרך הטבע הוא שהורים נחלשים ונעלמים. במצוות כיכוד הורים אנו עוצרים את הפסד החומר וגם משכינים את השכינה בלבנו שכן אם אין כיבוד או”א אין כיבוד “אנוכי” (אברבנאל) ולכן השכר הגדול. םם

האם הקן הזדמן במקרה או שהוזמן על ידי הקב”ה על מנת לתת לנו שכר? םם
אילו היה כתוב “כי יקרה קן ציפר” הייתי אומר שזה מקרי. אבל הכתוב אומר “כי יקרא קן ציפור לפניך” והקריאה היא ההפך מהמקרה. כלומר משמים הזמינו או “קראו” את הקן עבורך כדי שתעשה מצווה ותאריך ימיםץ הדגש ההלכתי במצווה הוא שהציפור לא תהא “מזומנת על יד האדם” אלא מזומנת משמים . םם

א”כ דברים לא באים במקרה. הם נראים כמקרה אבל הם מקרא. כפי שעבד אברהם התפלל לפני שפגש את רבקה “הקרה נא לי” ומיד “והנה רבקה יוצאת לקראתו”. םם

א”כ הנהלת העולם ומלכות הקב”ה בעולם פועלת וקיימת, אך באופן סמוי מהעין. הוא “קורא” אך הדבר נראה כמקרה.

לשם הדגמה בא הסיפור הידוע על הילד ש נ פ ל מהסולם מול עיניו של התנא אלישע בן אבויה. אבי הילד ביקשו לעלות בסולם על מנת לשלח הקן שעל העץ. הילד עלה כמצוות אביו ושילח הקן ואז נ פ ל ונהרג. שאל אלישע את עצמו: שכרו של זה היכן הוא? הרי קיים את שתי המצוות שמבטיחות לו אריכות ימים! אלישע נהפך לאחר וכפר בעיקר, אך “אחרים” שהם רבי מאיר ותלמידיו אמרו שאין שכר בעולם הזה. “טוב לך ואריכות ימיך” הם לעולם הבא.

לפי יוספוס פלביוס היהדות בסוף בית שני נחלקה לצדוקים שהאמינו בשכר ועונש בעולם הזה בלבד, ולפרושים שהאמינו שאין שכר ועונש אלא בעולם הבא. רבי מאיר ותלמידיו הלכו בדדכם של הפרושים. הרמב”ם, כאלף שנים לאחר מכן סובר אף הוא שאין שכר בעולם הזה, אלא “הסרת המניעים” המפריעים ללימוד תורה.

אך רבים תהו על הרמב”ם. הרי התורה והתנ”ך מלאים בהבטחות לעולם הזה!
ועל כך מביאה נהתורה את מצווה הבאה םם
5 מצוות הקמת מעקה לגג הבית.

שנאמר “כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי י פ ו ל ה נ ו פ ל ממנו” םם
מצד אחד אפשר לקרא את הפסוק כך שעלינו לבנות מעקה שימנע “נפילת הנופל” שהוא כל אדם, צדיק או רשע. כך יקרא זאת הרמב”ם שהרי אין שכר ועונש בעולם הזה, כפי שלימדו הפרושים . והרמב”ם יאמר שהפסוק ממשיך את מה שלמדנו עד כה שאנו חיים בעולם טבעי שיש בו הפסד החומר ותאונות אין קץ שהם חלק מתהליך ההתפוררות. “ההשגחה” מתבטאת בכך שהקב”ה נטע בנו שכל להבין כיצד לעצור את הפסד החומר. רק שוטה לא יקים גדר לגגו ויסמוך על הנס. םם

ואומר הרמב”ם (במורה נבוכים ואגרת תימן) שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ומאחר וכל חיינו הם בבחינת מבחן יראת שמים הרי שחיינו אינם בידי שמים אלא מסורים בידנו ועלינו להשגיח על עצמנו על ידי הפעלת שכלנו והקמת גדרים למניעת תאונות. השכר האמיתי למצוות הוא בעולם הבא. עובד שמים אמיתי ששכלו בראשו יודע שהשכר האמיתי היחידי בעולם הזה הוא עצם העמידה בפני המלך. לכן ינהיג אדם מעשיו כאילו עומד הוא בפני המלך יום ביומו שעה בשעה. םם

אך רשי אומר “יפול הנופל – ראוי זה ליפול, ואף על פי כן לא תגלגל מיתתו על ידך שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב.” כלומר הנופל מהגג ראוי הוא ליפול משום שכך נגזר עליו בראש השנה ואין מקרה בעולם. הכתוב רק אומר שאל לך להיות התליין. למשל הקב”ה החריב מקדשו על ידי נבוכדנצאר הרשע. הוא בחר ברשע להוצאת גזר הדין. אל תהא נבוכדנצאר. םם

ואך מכאן יוצא שהתאונה איננה מקרית. הוא לא נפל “במקרה” אלא “במקרא”. אך המדרש שאותו מצטט רשי אומר “ראוי זה ליפול מ ב ר א ש י ת”. כלומר לא מראש השנה האחרון שאז נמצא רשע, אלא משום שכך נברא העולם מבראשית שכל יצור ר א ו י לכליה. אין הנופל רשע משום שעבר על עבירה מסוימת אלא כל אדם, אפילו צדיק, עומד בפני כליה מרגע שנולד. םם.

במשך ששת ימי בראשית שלטה מידת הדין בגלוי. כל יצור אוכל ונאכל, מידה כנגד מידה. משהשתתפה מידת הרחמים נעשתה ההנהגה כמוסה מהעין. כי השכינה כמוסה מהעין. אבל היא פועלת מאחורי הקלעים. םם

הקבלה קוראת להנהגה זאת “יסוד יוסף”. מדוע יוסף ? כי סיפור מכירת יוסף הוא היחידי בתורה שבו אנו יודעים את הגזירה לאברהם שזרעו ישועבד במצרים ארבע מאות שנה. אותה גזירה דרשה להוריד את יעקב למצרים. אפילו בשרשראות (מדרש). אך הכתוב מראה כיצד ניצל בית הדין של מעלה את מעשי האדם כדי לקיים הגזירה. ראובן בשלו, יהודה בשלו, יעקב בשלו , יוסף בשלו והקב”ה בשלו”. כל אחד מהמשתתפים בסיפור נע בעולמו ובמעגלו בלא שידע כי בית הדין של מעלה מבצע את גזירתו. םם

מלכותו של הקב”ה מתבטאת ב”מקרה” ו”במקרא “. חיינו מלאים במקרים, שאין הם אלא “קרואים” ומוזמנים על ידי בית דין של מעלה. םם

 


סוף השיחה