ו א ת ח נ ן כיצד נקבל עול מלכות שמים

 

2016 הרב צבי אבינר

ואתחנן: שמע—כיצד אקבל עלי עול מלכות שמים


ה”שמע” ידוע בפי חז”ל כקבלת ע ו ל מ ל כ ו ת שמים. ואנו חוזרים עליה השכם והערב כפי שכתוב כאן בפרשה. השאלה היא היכן בדיוק נמצאת ב”שמע” רמז למלכות שמים? \
ועוד: הדגש הוא על “עול מלכות”, שכן לא מדובר כאן בקבלה תיאורטית של היהדות, המשך המסורת היהודית והתרבות היהודית אלא על קבלת ע ו ל תרי”ג מצוות. שכן אם המטרה היא לחזור פעמיים ביום על עיקרי האמונה, הרי יש קטעים אחרים בתורה מכוונים לכך יותר, כמו עשרת הדברות שזה עתה חזר עליהם משה לעיל בפרשה, או י”ג הכללים של הרמב”ם, וכדומה. ה”שמע” לכן היא פרשה מיוחדת המלמדת אותנו כיצד נקבל ע ו ל מלכות שמים ע ל י נ ו. םם

ומדובר ב”עול” שכן לא קל לשמור תרי”ג מצוות- קל לדבר עליהם, להרצות עליהם, לכתוב עליהם ולשבחם, אבל לא קל לקיימם. מה יביא אותי היום להקים כאן סוכה, לשמע שופר , לאכול רק אוכל כשר למרות הקשיים? מה ישכנעני להניף לולב להתעטף בציצית ולשמור שבת ? אעשה זאת רק אם אקבל עלי עול מלכות שמים, כלומר אקבל עלי שהקב”ה מולך עלי, על צבי אבינר באופן אישי ממש. רק אז אעשה זאת אפילו באין רואה, אפילו שאחיה בארץ זרה שאין בה יהודים כמוני, בלא לחץ חברתי כלשהוא. .
והבה ונראה היכן בדיוק מצויה המצווה לקבל עול מ”ש וכיצד משכנעת אותנו התורה לעשות זאת ם


עשרת המצוות המיוחדות ל”שמע” ם


החכם הספרדי אבודרהם מונה ב”שמע” עשר מצוות עשה. אנו פותחים בו משום שהוא בין היחידים שאכן מונה מצוות קבלת עול מלכות שמים כמצווה נפרדת ומוגדרת. עשר המצוות ב”שמע” לדבריו הן: ם
א) ק ב ל ת עול מלכות שמים-שנ’ שמע ישראל ה’ אלוקינו ם
ב) ל י ח ד שמו יתברך באמונה שלמה-שנ’ ה’ אחד.ם
ג) ל א ה ב את ה’ יתברך –שנ’ ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ם
ד) ל ל מ ו ד תורה בעצמו שנ’ והיו הדברים האלה על לבבך ם
ה) ל ש נ נ ם לבנים שנ’ ושננתם לבניך ם
ו) ל ק ר א ק”ש שחרית שנ’ ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ם
ז) ל ק ר א ק”ש של ערבית שנ’ ובשכבך ובקומך ם
ח) ל ה נ י ח תפילין של יד שנ’ וקשרתם לאות על ידך ם
ט) ל ה נ י ח תפילין של ראש שנ’ והיו לטוטפות בין עיניך ם
י) ל ק ב ו ע מזוזה בפתחים שנ’ וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך ם
והנה מונה לנו החכם את מצוות קבלת עול מלכות שמים כמצוה ראשונה. היכן בדיוק מצויה זו בפסוק ? ם


שמע ישראל – מצוות איזה מלך? ם


לכאורה המלים הפותחות “שמע ישראל” מהווים מצווה לקבל עול מלכות שמים. שכן ההלכה אומרת שאת “השמע” חייב אדם לקרוא כמצוות מ ל ך: וכך כותב הטור:ם
“ויקראנה ביראה ובכוונה, כתב ר”ע לשוויה איניש לק”ש בכל זמן דקריא לה כפרוטגמה חדשה, פרוש פרוטגמה כתב המלך על בני מדינתו, שק”ש היא פרוטגמה דהקב”ה” ם

ומפרש ה’פרישה’ שם כי “להכי המשילו לפרוטגמה כתב וצווי המלך לומר לך שלא נקרא ק”ש בחטיפה ובמרוצה ובערבוב הדברים אלא במתון, מלה במלה ובהפסק כל דבר, כאדם הקורא צווי המלך שקורא במיתון גדול”. והוא מוסיף: “שפיר שצריך לקרא באימה ויראה ברתת ובזיעה…אבל הקב”ה אמר לישראל הרי לא הטרכתי אתכם וכו”.ם
כלומר המדבר הוא הקב”ה שהוא מצווה עלינו לשמוע את השמע.

ומוסיף הטור שאמנם קריאת ‘כתב המלך’ אמורה להיות בעמידה מכבוד המלכות, הרי “לא הטרכתי אתכם”. ובגלל כבוד המלכות נאנו מקפידים שלא לקרא ק”ש במקום מטונף וכו’.

אבל המדרש ומפרשים רבים תוהים: הרי כל ספר דברים נאמר על ידי משה. וכן: “שמע ישראל ה’ אלוקינו…”. הקב”ה לא היה אומר “אלוקינו”. אללא משה הוא המדבר כאן והוא כולל את עצמו (רבינו בחיי) ם

א”כ באיזו ס מ כ ו ת משה מדבר ? מזו של כתר תורה או כתר מלכות ? האם הוא מדבר “כמשה רבנו” או “כמשה מלכנו”? ם
לפי האמור לעיל יש לומר שהגיוני הוא שמשה מדבר כאן כמלך ישראל. והפוטגרמה היא “כתב המלך” שהוא משה. . משה מ ל כ נ ו מצווה עלינו לקבל עול מ ל כ ו ת המלך האמיתי, מלכות שמים. ויש שמקדימים ואומרים “קל מלך נאמן” עוד לפני המלה “שמע”, ובכך הם מקדימים לקבל עול מ”ש מיד. אין פלא שבהקהל בסוכות קורא ה מ ל ך את פרשת השמע (בין שאר הפרשיות) לכל ישראל.
אבל נראה להלן שאפשר ואפשר לראות את השמע גם כצווי “משה ר ב נ ו ” חכם התורה.

ונשים לב שלמלה “שמע” יש שתי הוראות הפוכות. “שמע” יכול להתפרש כפקודה שאין להרהר אחריה. משה מלכנו מצווה ללכת בדרך שיפרטה. זוהי הדרך הקצרה של קבלת עול שמים ללא היסוסים. ואנו מקבלים קודם את מלכות משה , והוא המצוונו לקבל עול מ”ש. (בשירת הים הסדר הפוך: שם עם ישראל “הוא השר “ה’ י מ ל ו ך לעולם ועד” כלומר העם קיבל מלכות שמים ישירות בלי משה. ואמנם שם נאמר “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו,” קודם ה’ ואח”כ משה. אך לאחר מכן משנמחק הרושם העז הראשוני, נהפך הסדר ומאז אנו שומעים קודם למשה שמצווה לשמוע בקול השם.) ם
אך “שמע” מתפרש גם ההפך: “הבן” כלומר חשוב על כל צעד שאומר לך. וזו לא פקודה אלא עצה. ודרך זו יכולה להיות ארוכה מאד הדורשת עיון רב, ומכאן האות עיין הגדולה שעל השמע:, מלשון עיון. ם

ויתר על כן: התורה כותבת אות עיין גדולה בתחילת ה”שמע” ואות ‘דלת’ גדולה בסוף ה”אחד”. ואאותיות אלו יכולות להקרא ב ש נ י כוונים: “עד” או “דע”, ישר והפוך. רמז שאפשר לקרא את פרשת ה”שמע” ישר והפוך, מהתחלה לסוף ולהפך. האם משתקף רעיון זה בהלכה ובסידור התפילה?
מל זה ברור שאין זה פשוט וקל לקבל עלינו עול מלכות שמים . ואין הדבר בטוח שאדם מישראל אכן יקבל עליו אשת עול המצוות.
מהם הצעדים שמשה מלכנו או רבנו מצווה עלינו כדי לקבל עול מלכות שמיים? ם


א) הויה אלוקינו: מלכות


לפי אבודרהם המשפט “הויה אלוקינו” היא מצווה א’ הנקראת “קבלת עול מלכות שמים”. והדברים צריכים ברור, כי אין אדם יוצא מחובת ק”ש אלא אם קרא אותה בכוונה והבנה.
היכן מרומזת המלכות במלים “הויה אלוקים”? ם
רשי מצרף את “ה’ אלוקינו” (מצוה א’) ל”ה’ אחד” (מצווה ב’) ורואה כאן שתי מלכויות הסטוריות: “ה’ הוא אלוקינו עתה ולא אלוקי האומות, ה’ אחד שהוא עתיד להיות אחד לכל העמים, שנאמר (בצפניה) אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם השם , ואומר (בזכריה) ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד”. דהיינו משה מכוון לשתי תקופות הסטוריות: עתה ה’ הוא אלוקינו בלבד כי רק אנו ממליכים אותו, אך בעתיד לבוא יהיה ה’ מלך אחד לכל העמים. ובדרך זו מפרש גם הראב”ע: כאילו כתוב “ה’ מלך אחד”. ם

אבל כלי יקר מפרש שהכוונה לשתי מלכויות ‘הסטוריות’ ממבטה של ה ב ר י א ה : ‘עתה אנו תחת שלטון ‘הויה ואלוקים’, רחמים ודין. לעתיד לבא יהיה העולם תחת שלטון הויה בלבד, רחמים לבד. ם

ונסביר: כלי יקר מכוון לסיפור הבריאה. במשך ששת ימי בראשית ברא אלוקים, כלומר מדית הדין (רשי: אין אלוקים אלא דייין, שמות כ’ א) את העולם לבדו, בבחינת “לבדו ימלוך נורא”. אלוקים פעל כ”מושל עריץ ” (הגר”א ) כלומר כדיקטטור וקידם את העולם על ידי פקודות שהתמלאו מייד ללא עוררין. כך אמר “יהי אור” ואור היה . אמר “תדשא הארץ ” והארץ הצמיחה דשא מיד ללא עוררים. כך במשך ששת ימים ברא את העולם לבדו, עד יום השישי לפני השבת. ם
ואז, כפי שמסופר בפרק א’ בראשית , אלוקים שינה את הטון לפני בריאת האדם ובמקום לצוות “יהי אדם” הוא פנה ואמר בלשון רבים “נעשה אדם כצלמנו וכדמותנו”. כביכול ירד מכסאו הרם כמושל נורא , ונמלך או נועץ עם “גורמים שונים” לפני בריאת האדם. עם מי נועץ, נמלך? עם כל מי שכתוב או מרומז בפרק א’. כך נמלך במלאכים כדי ללמד אדם ענווה (רשי), וכך נמלך בששת ימי הבריאה (רמב”ן) וברא אדם שהוא הסך הכל של מה שנברא לפניו. וכך נמלך ב”בראשית” כלומר בחכמה ‘שבראש’ שבה ברא את העולם (רמב”ן) וכעל ידי כך נטע באדם שכל להבין את סודות המדע שלפיהם נברא העולם. האדם הוא “יצור נבון” כפי שהוא מגדר על ידי המדע. ם

אך אלוקים לא הסתפק בהתייעצות עם ‘העבר’ אלא פנה “קדימה” ונמלך בכל מה שמוזכר בפרק א’ לאחר מכן עד בא השבת. במיוחד נמלך כלומר נועץ במידת הרחמים ששמה הוויה, השולטת בשבת: ם

ראשית, אומר רשי, אלוקים נ מ ל ך במידת הרחמים ושיתף אותה בהנהלת העולם. בלעדיה היה אלוקים מכלה את הבריאה (“ו י כ ו ל ו השמים והארץ” מלשון כלה) כפי שעשה לעולמות קודמים. העולם לא היח מתמיד אם היה נשאר תחת מידת הדין. לבדה. ם
והיכן מזכרת מידת הרחמים בפרק א’? במעבר בין יום השישי לשבת שנאמר “יום השישי ויכולו השמים” שהם ר”ת הויה. הויהישולטת בשבת הנצחית, ביום הבריאה הבא שהוא “יום שכולו שבת”. שם היא מושלת בעליל בעוד אלוקים שובת. וכשמידת הדין פנתה אליה לשתפה בבריאה היא חדרה לעולמנו בצניעות, ככלה ח ס ו ד ה , חלקה הראשון “יה”)בתוך יום השישי וחלקה השני (“וה”) עדיין שוכן בשבת. ם ם (
ויש מציירים אותה כקרן אור זכה החודרת לעולמו של אלוקים, או כיונה צחורה חסודה או ככרוב שפניו פני נערה המביטה בחתנה באהבה. אלוקים לפי זה הוא כביכול הכרוב השני שעל הארון, שפניו פני נער המביט באהבה לכלתו. ם

והמדרש אומר שכשהיונה נכנסה לעולמנו ככלה לבית בעלה, היא השקיפה על ‘ביתה’ החדש ואמרה: איך אשתתף עמך בעולמך כשאין כאן יצור המבין אותי ועושה עבודתיי? היכן אניח את כנפי? היכן אשכון? ואלוקים ענה ואמר לה: “נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו”. האדם, ילדנו, יבין אותך ויפיץ אורך בעולמי, ישפיע רחמים חסד וסליחה על סביבותיו .בלבו תוכלי לשכון, ובשבת שלו תוכלי לנוח. ם

מדת הרחמים הסכימה ויחד עם אלוקים כביכול בראה את האדם. האדם הוא היצור היחידי בעולמו של אלוקים שנברא על ידי שתי המידות גם יחד. האדם הוא היצור היחידי בטבע היכול לחוש חסד ורחמים . כל עוד האדם ישכין את הויה בלבו , כל עוד השכינה בלבו, העולם יראה “טוב מאוד” בעיני אלוקים. אם האדם יאכזב את השכינה או יעלה את רוגזה ברוע שבלבו היא תחזור לעולמה ותשאיר את עולמנו בידי מידת הדין . ואז: כלה! אלוקים יחריב את העולם כמו שעשה לעולמות אחרים לפני כן (רשי) ם

האם יש רחמים הטבע? יש לומר שהיחס הרך שחיות יולדות מגלות כלפי גוריהן הוא רפלקס טבעי שאלוקים טבע בהם לצורך שמירת המין . אבל אין ברוך הזה “רחמים” שהם יחס סולח וחומל אפילו לאויב מובס. (אמנם “רחמים” שורשו ב’רחם’ כלומר בשפע הרגשות השוטף את האם כלפי עוברה, אך אין בזה רחמים במובן המידות) ם

אדם וחווה נוצרו איפא ביום השישי לפני השבת על ידי כך שאלוקים נ מ ל ך בהויה. . אם נתפוס את ששת ימי בראשית כשש תקופות ארוכות של הבריאה (כל יום הוא מליוני שנות אדם) יוצא שאנו חיים היום ב”יום השישי” של הבריאה לפני בא יום השבת הנצחית, שהוא יום שכולו שבת. ולכן אומר כלי יקר שאנו חיים היום תחת מ ל כ ו ת “הויה ואלוקים” . כלומר בתקופה שאלקים “נמלך” או מתיעץ עם מידת הרחמים הויה. ם

יש להבדיל איפא בין מושל למלך. מושל לפי הגר”א הוא עריץ שאינו מתיעץ עם נתיניו או עם שריו. מלך הוא שליט שנמלך ביועציו או נתיניו ושואב מהם מלכותו. בכנענית עתיקה התואר מלך נובע משליט הנמלך ביועציו. ם

לפי כלי יקר יש להבחין בשלוש תקופות בבריאה: (א) ששת ימי בראשית שבהם שלט אלוקים כשליט יחיד נורא (ב) תקופתנו שהיא תחת מלכות המידות “הויה אלוקים” הנמלכות ביניהן ויוצרות את “בית הדין של מעלה” (ג) השבת הנצחית שבה שולטת הויה , יום שבו האלוקים שובת ומידת הרחמים שולטת בכיפה ללא עוררין. ם
לפי זה אבודרהם מדייק: המצוה לקבל עול מ ל כ ו ת שמים היא במלים “הויה אלוקינו.” שתי המידות הנמלכות ביניהם מהוות מלכות. בעבר שלט אלוקים לבדו, ובעתיד תשלוט הויה לבדה. העולם צועד מיום השישי של הבריאה לשבת הנצחית, ממלכות “הויה אלוקינו” לשבת ם

ואנו משתמשים ברעיון הזה של מלכות במטבע ברכות, כשאנו אומרים: “ברוך אתה הויה אלוקינו מ ל ך העולם” וכו’. ם

נשים לב שמלכות אלוקים כשליט יחיד עריץ אינה תלויה בהסכמתו של מישהוא. ם
לעומת זאת מלכות הויה אלוקים הנמלכים זה בזו היא מלכות ‘דמוקרטית’ התלויה בבחירתנו והסכמתנו. אם האדם לא יאפשר לשכינה לשכון בלבו היא תימלט והמלכות תתמוטט. לכן זו מצווה לקבל עלינו עול מלכות הויה אלוקים.
ובדומה לכך גם השבת אינה תלויה בבחירתנו. כשהיום הבא יבא נדע . ם
אבל נזכור שמטרת ה”שמע” היא לשכנענו לקבל עלינו אישית את עול מלכות שמים. היש בעקרונות התיאורטים הללו להביא אותי אישית לשמור מצוות? דומה שלא. לכן משה ממשיך ואומר: ם

 

ב) מצווה שניה: הויה אחד

עד כה דנו לפי רשי ברעיון ש”הויה אחד” הוא המשך של המלכות: שלטון הויה שלעתיד לבא . אבל לפי אבודרהם והרמב”ם המלים “הויה אחד” מכוונים למצווה נפרדת של “יחוד השם”.
ומצד אחד המצווה היא להאמין שהמידות הן אחד. שהן ביטוי אן מעילים של בורא אחד. פעם הוא מידת הדין ופעם הוא מידת רחמים.
ופרוש אחר הוא שהשם אחד מככון ל”אנוכי ” או “האני” או “העצמות” של הבורא מעל המידות. גם לאדם הבנוי בצלם ודמות יש מידות ויש “אני” מעליהם. אם למשל המידות חלוקות בבית הדין של מעלה, בא ה”אני” ופוסק סופית.

אבל הרמב”ם מפרר “ה’ אחד” היא מצווה ל י ח ד ו. כלומר לצרף את המידות הויה ואלוקים לאחד. זהו תהליך רוחני, שמצווה לעשותו. וזה דבר קשה ביותר. כי להאמין שמידת הדין האבסולוטית ומידת הרחמים האבסולוטית הם אחד הוא כנגד ההגיון. אין לך דברים נוגדים כמו דין ורחמים. עליך לכסות עיניך בידך ולהתרכז בעיון רב כדי לאחד אותם במחשבתך. ם

ויש לזה מובן משפטי הלכתי. למשל הדין אומר בכל חומרתו “עין תחות עין, שן תחת שן” ללא רחמים. רק אם תעניש כך את הפושע הוא יחוש את הכאב שגרם לקרבנו. רק עקירת עינו של הפושע תבטא צדק מוחלט, אבסולוטי. לעומת זאת מידת הרחמים האבסולוטית מונעת בתוקף מעשה כזה. היא תמצא אלף סיבות שלא להעניש את הנתבע כה קשה ובודאי שלא לעקור את עינו או את שינו. א”כ המידות מתנקשות זו בזו. כאן באה מצוות יחוד הויה אלוקים ודורשת למצא דרך לפסק שיבטא את שרצונן של שתי המידות גם יחד, דין ורחמים, שלפי התורה שבעל פה הוא תשלום כספי בלבד. ם

עד כה פרשנו ה’ אחד כאילו אמר “הויה אלוקינו הוא אחד”. אבל משה אומר משהו אחר: “הויה אחד” שהוא צעד נוסף הטוען שהויה עצמה היא אחד. ם
מה פרוש? הבה נשים לב לתפיסת הויה כמידת רחמים. הנכון הוא שבעולמה, בשבת שלעתיד לבא, אין להויה מובן של חסד סליחה ורחמים. שכן השבת הנצחית שבה אלוקים שובת ממשפט אין מובן לסליחה. בשבת שהיא עולם שאין בו צער וסבל ומוות, אין גם מובן לחסד ורחמים. השבת הנצחית היא עולם שקשה לנו לתארו., אך אנו תופסים אותו כמלא עונג , אהבה וקדושה אין קץ. ם

רק משחדרה פיסת אורה הדק של הויה לעולמו של אלוקים בסוף יום השישי לפני בריאת האדם (י ום ה שישי ו יכולו ה שמים) קיבלה הויה מובן של חסד ורחמים. רק לעומת משפטו של אלוקים יש לה מובן של סליחה וכפרה וחסד ורחמים. ם
כלומר יש שתי מובנים להויה: בעולם העליון ובעולם שלנו. (ראה ספרי חסידות.) לכן “הויה אחד” מכוון ואומר ששני המובנים הם של הויה אחד. גם הויה שך העולם הזה וגם הויה של העולם הבא הם הויה אחד. ם

ואור החיים מפרש הויה אחד שהבורא הוא טוב. כלומר בכל השתקפותו הוא טוב. ם

והנה הגענו לעולמות עליונים של האלוקות. הדברים נפלאים, אך היש בהם להשפיע עלי לקבל ע ו ל מלכות שמים יום יום ? האם השיקולים התיאולוגים הללו יכולים להשפיע על מישהוא לאכול רק כשר ולנטול לולב ולשמוע קול שופר ולצום בים כיפור? כנראה שלא. אני מכיר חכמים שלמדו קבלה באוניברסיטה ובקיאים בה לפני ולפנים ובכל זאת אינם שומרי מצוות כלל. משה לכן ממשיך ואומר: ם

 


הויה אחד עם אות דלת גדולה.

</h3<

ההלכה קובעת שיש להאריך ב”אחד” ובמיוחד באות ‘דלת’ ולהמליך את הקב”ה על ד’ כנפות הארץ. השאלה היא לאיזה סוג מלכות אנו מכוונים כאן? והתשובה: לאדנות (א-ד-נ-י). ה”דלת” מהגדולה מזכירה אדנות גדולה.

מה ההבדל בין מלכות לאדנות?
חז”ל אומרים שהראשון שקרא לקב”ה “א-ד-נ-י “היה אברהם שאמר: “א-ד-נ-י אלוקים (הויה בניקוד אלוקים) מה תיתן לי ואני הולך ערירי?” (בראשית טו ב) וכוונתו היתה: הרי אתה “אדון” שכל העולם שלך. כפי שאמר למלך סדום ם “הרימותי ידי להויה א-ל עליון ק ו נ ה שמים וארץ” כלומר אדון הכול, קונה הכל, בעל הכל, שהכל שלו.

אין זה פשוט לקרא לבורא בעל העולם, ליחס לו בעלות. חז”ל אומרים שאברהם הגיע להכרת הבורא מעצמו. הוא ראה את העולם ביופיו וקרא בהתפעלות ‘זו בירה נפלאה’ כלומר יצירת אומנות יפה. השמים כחולים והפרחים שופעי צבע. ואז המשיך ואמר: ‘אם כן יש לבירה הזו יוצר, אומן, בנאי’ ואם כן הוא בעל הבירה מתוקף זכות היוצרים. חז”ל אומרים שהיה זה חידוש כי בד”כ אין משייכים בעלות לאל. היונים למשל האמינו בפוסידון כאל הים, כלומר הוא הים ולא בעל הים. הם האמינו באלילה אתונה שהיא החכמה , לא בעלת החכמה. מרס הוא א המלחמה ולא בעל המלחמה. גם אדם הראשון ואנוש ונח לא שייכו ‘בעלות’ לבורא. שכן אם אני בעל שטח מסוים הרי אני מכיר בבעלות של מישהוא אחר על שטח הגובל בשלי. בעלות מניחה שיש יותר מבעל אחד. מה למונותיאזם ולרעיון בעלות האל? איזה מובן יש לבעלות אם הקב”ה קונה הכל? ם

אבל לאברהם היה רעיון הבעלות של הבורא על בריאתו יסוד למאבקו נגד ג ז ל מלבד מאבקו נגד ע”ז. הוא נלחם להשיב גזילה לבעליה, סירב לקחת חלק בשלל ואמר למלך סדום שלא יקח ממנו מחוט ועד שרוך נעל, כי כל רכושו של מלך סדוום בא אליו בגזילה. אברהם הקפיד לקנות שדה בכסף טוב . גם נח בדורו נלחם בגזל והמבול בא בגלל החמס של דורו , אלא שהגזל בדור המבול נעשה בידי כנופיות רחוב כמו זו של טובל קין, ששדדו לאור השמש בלי בושה. אבל אברהם בדורו עמד בפני גזל בקנה מידה גדול, מאורגן, על בסיס ממלכתי. ארבע מלכים בצפון שיעבדו חמישה מלכים בדרום במשך שתים עשרה שנה ובשנה השלוש עשרה מרדו. וכשבאו ארבעת מלכי הצפון להחזיר את האמפריה על כנה הם לא שאלו עצמם באיזו זכות הם משעבדים אחרים למס. הברית הישנה של שבעים משפחות בני נח נשכחה, וכל אלים גבר. אחרי מפלת מגדל בבל נוצרה תרבות אנושית חדשה המרשה לצבא של מדינה אחת לפלוש למדינה אחרת ולכבוש בה שטחים ולחטוף ממנה בני אדם לעבדות. .זההסטוריונים אומרים שבתחילת האלף השני לפני הספירה (תקופת אברהם) גילו בני אדם דרך חדשה להתעשר: על חשבון אחרים. הם גילו את יצירת האמפריה. והדרך הזן של גזל מאורגן נמשכה עד לימינו. וכנגד גזל זה נלחם אברהם כשהכריז על הבורא כאדון הכל שהכל שלו שהוא קונה שמים וארץ. בעלות יכולה להיות רק ביושר. גזל אסור לא מפני שכך הוא הסדר החברתי אלא מפני שהקב”ה הוא הבעל האמיתי וכל הגוזל הרי הוא גוזל ממנו. וזהו חידושו של אברהם כשקרא לקב”ה קונה הכל. ם

אבל אברהם לא הסתפק בכך. כשהוא קרא לקב”ה א-ד-נ-י הוא התכןן לומר אתה א ד ו ן ש ל י. אני עבדך בן אמתך. חיי מסורים בידך כמו שחיי עבד מסורים לרבו. ולכן קיבל את מצוות מילה שהיא “חותם האדון בבשרנו” (ספורנו.) ם

מה ההבדל בין מלך לאדון? המלך ‘רחוק’ מאתנו יותר מהאדון. לאדון אכפת ממעשי בכל רגע והוא מכתיב לי את סדר יומי . ספר בראשית מקרב איפא את הבורא לאדם בהדרגה: בראשית ברא אלוקים השליט הנורא את השמים והארץ, ללא עוררין. אזי מלך שמו נקרא כשנמלך בהויה. ואז בא אברהם וקירב את הקב”ה עוד יותר לאדם בקראו לו “א-ד-נ-י לעבד יש יחס אינטימי לרבו . הוא רשאי להכנס לפני ולפנים יותר מבני המשפחה.

ולפי זה מתרכזת קבלת עול מ”ש ב”אחד” כלומר במצווה ב’. שלא כאבודרהם המונה קבלת עול מ”ש במצווה א’. והרמבם כורך מלכות ויחוד באמרו: “מצווה ב’ (בס’ המצוות) היא הצווי שצוונו באמונת ה י ח ו ד והוא שנאמין שפועל המציאות וסבתו הראשונה היא אחד, והוא אמרו יתעלה שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד…ויקרא זו המצווה ‘מלכות שמים’ כי הם אומרים כדי לקבל עליו ע ו ל מ ל כ ו ת ש מ י ם, רצה לומר ההודאה ב י ח ו ד והאמנתו “. ובעקבותיו הולך ס’ החינוך שכורך מצווה א’ וב’ של אבודרהם למצווה אחת שהיא “ליחד את שמו”. והוא מסביר: “ליחד שמו כדי לקבל עליו מ ל כ ו ת שמים, כלומר ההודאה ב י ח ו ד והאמונה”. וכן הוא אומר: “להאמין כי ה’ יתברך הוא הפועל כל המציאות א ד ו ן הכל”. והנה כורך הוא את ‘יחוד’ ו’אמונה’ עם ‘אדנות’. ם
האם הכרה חדשה זו של הקב”ה כאדון הכל המרומזת באות דלת הגדולה יש בה לשכנעני לקבל עלי עול מלכות שמים? דומה שכן, כי קובעת ההלכה שברגע שאנו מאריכים בדלת של אחד וממליכים את הקב”ה על העולם כא-ד-ו-נ-י קונה הכל, ברגע זה אנו אומרים בלחש “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” כלומר קיבלנו עול מלכות שמים.

כלומר אם נלך בעקבות אברהם אבינו נקבל גם אנו על עצמנו עול מלכות אדוננו שאנו עבדיו והוא משגיח בנו ובמעשנו

ולכאורה השיג משה את מטרתו, אך אליה וקוץ בה: ברכנו את “כבוד מלכותו” אך עדיין לא קיבלנו את עול מלכותו עלינו . לדוגמה: אני מכיר בכבוד מלך אנגליה אבל אין זה אומר שהוא המלך שלי. אדם יכול ללכת בדרך שסלל אברהם ולהכיר בריבון העולמים מתוך הסתכלות בטבע , אבל אין זה בהכרח שישמור מצוותיו. של הבורא מדי יום ביומו.
משה חש בזה ולכן הוא ממשיך ואומר:

 


ג) ואהבת את השם אלוקיך


והגענו למצוה השלישית במספר של אבודרהם והיא אהבת השם שנ’ “ואהבת את ה’ אלקיך”. האם תורמת מצווה זו של אהבת ה’ לקבלת עול מלכות? ם

מהי האהבה? כיצד יכול ילוד אישה לאהוב דבר כה רוחני כהקב”ה? ם
הרמב”ם ממשיך בדרך שבה הלך אברהם אבינו. הרי אברהם הגיע להכרת הבורא מתוך הסתכלות בטבע, בבירה, ומהכרתו הגיע לאהבתו. על אברהם אומר הנביא “אבררהם אוהבי”. גם אנו, אומר הרמב”ם, אם נלך בדרכו של אברהם ונגיע להכרת הבורא דרך הסתכלות בטבע חזקה שגם נגיע לאהבת השם.

“והיאך הוא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם את חכמתו שאין לה ערוך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול”. (הל’ יסודי התורה פ”ב ה”ב). ם

כיצד הביע אברהם את אהבתו? בזה שהשפיע על סביבתו חסד : נטע את “אשל אברהם “שהוא ראשי תיבות של “אכילה שתיה ולינה” שאותם סיפק בחינם לכל
וכן אומר המדרש ש”ואהבת את השם אלוקיך” פרושו שעלינו להביא אחרים לאהוב את השם על ידי התנהגותנו.
ואומר רבי עקיבא ש הביטוי הגבוה ביותר של אהבת השם היא קידוש השם ברבים.:”ואהבת את השם בכל לבבך ובכל נפשך ובגל מאודך, אפילו נוטל נפשך” ם

ולכאורה מדבר כאן הרמב”ם על אהבה שכלית, פילוסופית. אבל בספר המדע הוא כותב שהאהבה לבורא צריכה להיות דומה לאהבת איש לאישה (ולהפך.) כלומר אהבה חושנית שבה האדם שוגה כל היום ונפשו כמהה להפגש עם אהובתו. .
אך יש כדרך הזו חסרון: מי ערב שההסתכלות בטבע תביאני לאהבת הבורא? הרבה אנשי מדע למדו את הטבע כל ימיהם ולא הכירו בבורא . אפילו איינשטיין שהכיר כביכול בבורא נעלם שהוא חכם, לא עלה על דעתו לאהוב את הבורא הזה.
ויתר על כן: אפילו אם אוהב את הבורא דרך הסתכלות בעולם, מי ערב שהאהבתי תביאני לקבל עלי ע ו ל מצוות? אם אדם מדביק מדבקה על מכוניתו המכריזה “הקב”ה אנו אוהבים אותך” אין זה אומר שהנהג שומר מצוות.
ומשה לכן ממשיך:

ד) מאהבה לתלמוד תורה


” “והיו הדברים האלה על לבבך ושננתם לבניך” ם o

אנו מתקדמים לפי אבודרהם מאהבה (ג’) לבמצוות ד’ וה’ של ‘ללמוד תורה בעצמו ולבניו’. החינוך כורך שניהם למצווה אחת: “ללמוד תורה (בעצמו) וללמדה לאחרים. ם
והכוון שואף קדימה: ראשית לומד אדם לעצמו ואח”כ לבניו, כלומר לימוד עצמו ק ו ד ם ללימוד בניו כשאין ביכולתו לשלם. ם

והרמב”ם כותב: “העובד מ א ה ב ה עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם אלא עושה האמת משום שהוא אמת”. כלומר האוהב (ג’) מתקדם למצווה (ד’) ו(ה’) של לימוד תורה מאהבה.
עתה מתמלאת מצוות אהבה תוכן: “אינו אוהב את הקב”ה אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעת תהיה האהבה, אם מעט ואם הרבה”. (הל’ תשובה פ”ה ה”ו) ם

והמלך האהוב שראינו לעיל מקבל עתה מימד מוגדר: זה המלך נותן התורה, שחכמתו מתבטאת לא רק בטבע כפי שראינו מאברהם אלא בדפי התורה. “אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל שכר אלא מתוך אהבה” (הרמב”ם שם ה”ד). הלומד מאהבה מקבל עליו עול מלכות שמיים כעבד שלא על מנת לקבל פרס . ם.
ובכך התקדמנו במושג המלכות לרב שאותו נעבוד מידיעה ומאהבה. ם

ודומה לרגע שההולך בדרך זו יש סיכוי רב שיקבל על עצמו עול מ”ש. אך לצערנו יש מלומדים נכבדים ואפילו פרופסורים לתלמוד שאינם שומרים מצוה אחת! ולכן ממשיך משה ואומר: ם
>br>


ח-י) מצוות קריאת שמע ותפילין ומזוזה שיש בהן חיזוק עול מ”ש ם


ודברת בם בשבתך בביתך ובשכבך ובקומך” ם” o
ממצווה כללית של לימוד תורה מתקדמת התורה למצווה פרטית אישית של ק”ש בבוקר ובערב. ומעיר החינוך “שרצה לזכות עמו שיקבלו עליהם מ ל כ ו ת ו ויחודו בכל יום ולילה כל הימים שהם חיים”. ולפי זה מצות קבלת עול מלכות שמיים עלי זזה ומתרכזת בקריאת שמע ביום ובלילה. םם

אך התורה ממשיכה בחכמתה ומזיזה את קבלת עול מ”ש צעד נוסף קדימה: ם
ם “וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עינך” שהם הנחת תפילין של יד ושל ראש. ובתפילין כידוע פרשיות שיש בהם ק ב ל ת ע ו ל מ ל כ ו ת ש מ י ם ואחדות השם” (חינוך). ועתה התרכזה קבלת עול מלכות שמים במצות תפילין. ם

אך התורה לא מסתפקת ומוסיפה נדבך נוסף: “וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך”. המזוזה בבטאת את קבלת עול מלכות שמים משום שבה נתונים פרשיות ה”שמע” “והיה אם שמוע”. אדם מנשקם בבואו וצאתו ובכך העתיקה התורה את קבלת עול לאחרונה שבשרשרת המצות של אבודרהם. םם


דרכו של ר’ יוחנן: ההפך מהדרך הנ”ל ם.


אך אם אלך בדרך הזו של שסולל “משה מלכנו” עלי ללמוד תחילה פילוסופיה יהודית וקבלה, ואז לצאת החוצה ולראות את הכוכבים ולהתפעל מהבריאה ומחכמתה. ומתוך כך אוהב את הבורא ואז אפנה מעסקי החשובים ואלמד תורה, לעצמי ואח”כ לאחרים ואז אלך למנין כל יום, אניח תפילין ואלבש טלית, ואנשק מזוזה ואחשוב על הפרשיות הכתובות בה. אם אקיים כל זאת הרי שקבלתי ע ל י עול מ”ש. אך דרך זו ארוכה היא ורבת תחתחים, ומי יערב לי שלא אמעוד ואכשל? הרי בכל צעד טמון מוקש! ם

ולכן בא רבי יהודה הנשיא מ ס ד ר המשנה ואומר מנסיונו דרך הפוכה: “תנו רבנן לפי שהוא אומר ואהבת את השם אלוקיך איני יודע כיצד לאהוב, ת”ל והיו הדברים האלה על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר וברא את העולם ומדבק בדרכיו” דהיינו אדם לומד תורה (מצווה ד’) ומתוכה מגיע לאהבת הבורא (מצווה ג). וכך גם אומר הרמב”ם שמתוך לימוד תורה נגיע לאהבת הבורא שנתנה לנו.

ואז בא רבי יוחנן מ ס ד ר התלמוד הירושלמי ומשלים את ה ס ד ר ההפוך שאנו הולכים לפיו ב ס י ד ו ר התפילה ואומר: “הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה יפנה ויטול ידיו, ויניח תפילין, ויקרא שמע, ויתפלל” (ברכות ל”ט ,טור הלכות הנהגת האדם בבוקר פ”א ה”ב). ם

רבי יוחנן דובר על ס ד ר יומו של אדם בבוקר., שהוא הזה הוא הפוך מהסדר שב’שמע’: ם
קודם קם האדם בבוקר משנתו, נוטל ידיו ליד המטה, מהלך בין החדרים ומנשק המזוזות (מצוה י’). ם
לאחר מכן הוא מנקה גופו ומניח תפילין של יד ושל ראש (מצוה ח’ וט’) ם
לאחר מכן קורא ק”ש וברכותיה (מצות ו’ וז’) ם
ואז לומד תורה (מצוה ד’ ה’) ומתפלל (עבודה שבלב) ם
ומתוך כך יגיע לאהבת ה’ ולמסירות נפש (ג’) ם

ואז אם יביט בעולם וביופיו וחכמתו, תביאנו ההתפעלות הזו להכרת אדנותו ויחודו של הקב”ה בעולם (מצוה ב’) כפי שעשה אברהם
ומשם לקבלת עול מלכות שמים (מצוה א’).ם
ומשם יגיע לקבלת מלכות משה. ם

משה מצווה איפא עלינו להגיע לקבלת מלכות שמים בשתי דרכים: ישר והפוך, כפי שהעיין והדלת נקראים ישר והפוך.
את הדרך הישירה הוא מצווה עלנו כמשה מלכנו. ואת הדרך ההפוכה שגילו רבי יהודה הנשיא ורבי יונן הוא מצווה כמשה רבנו. ם
והמעגל נסגר: אדם יכול להתחיל מסעו כפי שסולל משה ר ב נ ו מלמטה למעלה. ואז משקיבל עליו מלכות משה הולך שוב מלמעלה למטה ןהמעגל נסגר. ם


סוף השיחה.