שפת אמת. וארא

 

תשפה

 

א-ל שדי

תרנו 39

בעניין שם אל שדי אמרו חזל שאמר לעולמו די. פ׳ אל שדי אלוקות שהוא במידה

הרב מכוון לספר הבהיר שאומר כי  מהבריאה ואילך העולם מתנהל על ידי המידות – ספירות – אחת לאחת לפי הצורך.

בבריאה עלה במחשבתו כביכול להשפיע שפע טוב בלי גבול.   אבל משראה שאין האדם יכול לעמוד בכך , חילק כביכול את הנהגתו לעשרה מאמרות,  שהן עשרה מידות או ספירות שינהיגו את העולם לפי הצורך.  בבריאה הופיעו המידות לפי הצורך של ששת הימים. המידות הללו הן אלוקות במידה. וזה חידושו של הרב כאן.

כמו שאמרו חזל כי האבות היה לכל אחד מידה ידועה. היא  המשכת האלוקות

ספר בראשית לפי ס׳ הבהיר נכתב להראות כיצד המידות הנ״ל מתעוררות לפי פעולת האדם . כל  אב נאבק כנגד אחת מששת המצוות של אדם הראשון, שהם ע״ז, ג״ע, שפ״ד, גזל, דינים וחילול השם.  פעולתו הביאה להתעוררות המידה של בית הדין של מעלה בהתאם. כך:

1

נח נאבק בשפ״ד שהיא מצוה שלישית של ששת מצוות אדם. כל שרשרת הסיפורים מקין והבל ועד המבול סובבים אודות שפ״ד. ברית הקשת של נו היא כולה אודות חוקי שפ״ג

אברהם נאבק בגזל למינהו שהיא מצווה רביעית של אדם. כל סיפורי אברהם סובבים אודות גזל למינהו.

יעקב נאבק כנגד אי צדק שהיא מצוות דינים, החמישית של אדם. כל סיפורי יעקב סובבים אודות צדק וסדר חברתי

יוסף ואחיו עברו על חילול השם שהיא מצווה שישית של אדם

ולפני כן –

ואדם וחווה בעדן עברו על מצוה שניה – גילוי עריות עם הנחש

אדם עצמו נולד בפ׳ א׳ עם מצווה ראשונה של איסור ע״ז שהיא מצווה ראשונה

אדם וחווה ונח עוררו את חכמה, בינה ודעת (ג׳ ראשונות)

אברהם עודר מידת חסד שהיא הרביעית

יצחק מסמל גבורה אך לא הוקצב לו חלק מוגדר בסיפורי התורה

יעקב ששמר דינים עורר מידת תפארת שהיא מקור למתן תורה וכן לתפילה

יוסף עורר מידת צדיק ויסוד ומלכות

 

 כמו שכ׳ לך השם הגדולה והגבורה וכו׳. ובח׳ שם הויה שנודע למשה הוא התורה

הרב מפרש כי שמי ה׳ לא מודעתי להם – לא נתתי להם עדיין את התורה.  אמנם יעקב עורר מידת תפארת, אבל התורה הייתה בבחינת נסתרת.  כביכול על הלשון, ללא דיבור.

והוא בח׳ מים שאין להם סוף….והמידות הן הנחלים וכלים שמקבלים את אור התורה. אבל עצם התורה היא שמותיו של הקב״ה. אורייתא וקודשה בריך הוא חד

 

 

הרב מכוון לקב״ה שהוא ג׳ אמצעיות

אברהם יצחק

      ויעקב ………..ברית הלשון, אבל הדיבור בגלות

יעקב הוא התולדה האמצעית בין אברהם ויצחק,   לפי השפ״א ולפי פרוש הגר״א על ס׳ יצירה. והוא – יעקב- מסמל את התורה, כלומר תורה ותפארת. אלא שעדיין ברמה זו התורה כמוסה ומורכבת משמות.  בא משה והוציאה לגלוי במתן תורה.  חסרה הדיבור

מתחילה הייתה התורה עצמה ללא מילים מגדרות אלא שורה של אותיות שאין להם הפסק והן כולן שמותיו של הקבה.  בא משה והציב בתורה מילים, מידות.  לכן קודשא בריך הוא והתורה הם אחד.

 

ולכן התורה היא חירות וגאולה. כמו שכ׳ אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה. כי עיקר הגלות מה שחיות אלוקות היא בהסתר, ואי אפשר להתגלות מתוך הטבע. והאבות נזדככו גם קודם קבלת התורה. ורק מצוות המילה שניתן להם והסרת העורלה כמו שכ׳ וגם הקימותי את בריתי. 

 

 

המילה היא ברית המעור.

ובכח מצווה זאת תיקנו המידות להיות כלים והכנה לקבלת התורה אחר כך.

ביוסף שתיקן מילה אפילו למצרים, נגמר המסע בספר בראשית דרך כל המידות שנתקנו על ידי האבות. מעתה המידות מוכנות להמשיך לנהל את העולם לשלב הבא של מתן תורה שהוא השלמה של יעקב בבחינת גאולת הדיבור.

כמ״ש התקן עצמך ללמוד תורה. הוא התיקון בגוף להיות כלי מוכן לתורה.

הרב לשיטתו שגלות מצרים הייתה הכרחית להכשיר את ישראל לקבלת התורה. כלומר לגאול את הדיבור.

ואיתא כי שבת היא בבח׳ משה כמש״כ ישמח משה במתנת חלקו,  ובו – בשבת – נתנה תורה.

ומשה רבנו ע״ה זה הדבר – אספקלריה המאירה. ופ׳  שאינה מאירה הארה.  שצריכה להתברר, מתוך החושך. והוא תלוי בעבודת האדם.

ושבת היא מתנה טובה   ונשמה  יתירה הבאה מעולם העליון. כמו  חלון שיכולים להסתכל בו אף על פי שיש בו זכוכית. ושאינה מאירה היא מראה. שמאפיין בעבר השני ובו.   מסתכלים לראות את עצמו.

הנבואה היא הסתכלות של בשר ודם דרך מראה לצד השני שבו יושב הקב״ה כביכול.  הרי כתוב נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו כלומר שיש דמות במראה.  כאשר אדם שיש לו אגו מסתכל במראה אין הוא רואה אלא את דמות עצמו משתקפת אליו מהמראה. האדם חושב שהוא רואה את הקבה אבל למעשה אין הוא רואה אלא את עצמו. ונבואתו היא נבואת שקר. האספקלריה כלומר המראה היא לא מאירה כלומר לא שקופה ורק. מחזירה לו את עצמו

אבל כאשר. האדם הוא עניו כמו משה רבנו אזי הדמות שלו המוחזרת מהמראה היא פעוטה ולא מפריעה לראות לצד השני. זו אספקלריה מאירה. ונבואתו אמת

אין זה מקרי שהתורה נתנה למשה בשבת.  כי הנשמה היתירה מגדילה את משה המסתכל במראה לראות את הצד השני בנבואה.  הנשמה היתירה והענווה היתירה שלו מאפשרות לו להביט במראה שהיא שקופה  ולראות לצדה השני.

והוא  בבח׳ הנל שימי המעשה הוא לתקן את עצמו ולמצא את האור הגנוז  בו. ושבת תוספת אור חדש מלמעלה.

וקודם גאולת מצריים לא  היה יכול להיות התגלות התורה. לכן גם משה רבנו ע״ה לא התנבא בזה הדבר רק בכה אמר השם, עד אחר יציאת מצריים. ולכן אמר ערל שפתיים כי הרגיש בעצמו שאין הדיבור שלו בשלימות שיהיה מוכן לנבואת זה הדבר

 

גלות מצריים הייתה חשובה לתיקון ישראל לקבלת התורה, ולהביא נשמה גדולה וענווה כמו משה לעולם כדי שיגאל את הדיבור ויוציאו מהנסתר -יעקב אל הגלוי -ישראל.

 

 

4

גלות הנשמה

1 מהקב״ה לאדם

2 מעדן לארץ

3 מארץ למצריים

4 לישראל עובדי עבדים

5

אני הויה

 .א         אבות

ב …………ארץ כנען

ג………………..מצרים

 .ד ……………………אני הויה.

והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי  

ד…………………אני הויה ..

.ג…………………מצרים

ב.               ארץ כנען

א.     אבות.

אני הויה