תזריע תשפ
הרב דר צבי אבינר
במה נזכרת היולדת
דבר אל בני ישראל אשה כי תזריע וילדה זכר ….
מומחי ביקורת המקרא רואים בטומאת היולדת שיירי אמונה טפלה עתיקת ימים הקשורה בעיפוש והפרשות היולדת, כגון מה שרואים בשבטים פרייטיבים גם היום. אך אנו יודעים שהתורה שלנו היא תורת אמת וכל מה שנאמר בה יש בו עומק עצום לנפש האדם שאין כמוהו בכל ספרות ואמונה אחרת עלי אדמות. מה בדיוק אומרת התורה על היולדת ומצבה הנפשי המיחוד? על מה היא חושבת ועל מה לבה פועם כשהיא חובקת את הילוד בחיקה החם? ץ
נלך בעקבות המפרשים והמדרש ונשאל כמה שאלות:
o מדוע ההדגשה על בני ישראל? (מלבים
מדוע הלשון אשה כי תזריע – במקום אשה כי תלד?ם
מדוע הלשון כי תזריע- ברור שאשה יולדת משום שנזרעה ולא הרתה על ידי רוח הקודש
מודוע התורה מתרכזת על האשה- היכן האיש, האב?ם
תזריע וילדה- מדוע התורה מתארת תהליך כל כך ידוע?ם
0 )וטמאה שבעה ימים- מדוע טמאה אפילו אם לא יצאה טיפת דם (לידה יבשה בלשון הרמבם
מדוע טמאה לבעלה?ם
מדוע אסורה לבא למקדש? מדוע מרחקת מהמקדש?ם
מדוע חוזרת כאן התורה על מצוותת מילה? הרי כבר נתנה לאברהם?ם
ויש עוד שאללות כהנה וכהנה שנתקל בהם
סוף השרשרת
דבר אל בני ישראל – התורה מציגה כאן שרשרת אירועים הקשורים זה בזה, מהזרעת האשה עד טומאת היולדת ועד הברית ביום השמיני. נתחיל מהסוף ונאמר שהחידוש במילים “וביום השמיני ימול” לפי רבי אליעזר (במסכת שבת בפרק אליעזר דמילה) שמילת הילוד היא מצות עשה הדוחה שבת כמו קרבן פסח) . עוד נחזור לדון בעניין החשוב הזה . ולפי הגמרא שם זוהי הלכה למשה מסיני.
וכדי שהמילה תדחה שבת על השרשרת המתוארת כאן להיות שלמה. אין המילה דוחה שבת אלא אם כן היולדת נטמאה שבעה ימים, ואין היא נטמאת מהתורה אלא אם הולד היה ראוי למילה כלומר היה זכר בריא שיכול לחיות שמונה ימים. (טומאת נפל וכדומה היא מדרבנן לחומרא כפי שהגמרא שם אומרת.) ואין המילה דוחה שבת אלא אם כן התקיים הפסוק “תזריע וילדה” כלומר הולד יצא בדדך הטבעית שנזרע (ולא שיצא בניתוח קיסרי או שנזרע במבחנה וכדומה). ואין האשה טמאה אלא אם כן היתה ישראלית בזמן ההזרעה (ולא שהתגייירה לאחר שנזרעה). ואין לבעל כל השפעה על התהליך והמילה דוחה שבת בין אם האב יהודי או שהבעילה נעשתה באיסור.
סיפור הבריאה חוזר בבשרה
אבל השרשרת מתחילה לפני כן. אומר רבי שמלאי מדוע מגישה התורה את טומאת היולדת לאחר טומאת דגים ובהמות יחיות ושרצים שבפרשה הקודמת? כדי להזכיר לאם את סיפור הבריאה. הרי במשך תשעה חודשים מההזרעה עד הלידה חשה את פלאי הבריאה וכל ה”אבולוציה” חוזרת ממש בבשרה. היא חשה כיצד מטיפת הזרע שנזרעה בבטנה צומח העובר ועובר את כל שלבי הבריאה המתוארים בבראשית פרק א’.- מצורת י זרע המחלק וגודל לצורת ירק, דג ועוף ובהמה וחיה נפל יכול להראות לפי כל אחד מהצורים הללו. וידיעת הדבר המפלא הזה ממלא אותה הרגשת הוד ופלא כלפי בורא העולם.
ובימנו היולדת תזכור את 14 מילארד השנים שהקבה לקח להביא אותנו לכדור הארץ, מבראשית עד ימינו. והיא תזכור כי לפני עשיית האדם אמר הקב”ה “נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו” שבו “נמלכה” מידת הדין במידת הרחמים הויה ושיתפה אותה לעשות אדם בדמות וצלם של שניהם, כפי שאב ואם נמלכים זה בזה ליצור את בנם.
והיולדת גם תזכור כי האדם נברא כדי להביא את הבורא לאמר בסוף הימים “טוב מאד”. שאם לא כן תכלה מידת הדין את העולם ותחזירהו לתוהו ובוהו כפי שאומר רשי. על האדם להביא את הויה ללבנו, את השבת לעולם, וזה מה שהאם היהודיה המלומדת זוכרת במשך ההריון והלידה .
טמאה לבעלה
ומדוע התורה מכריזה עליה כטמאה לבעלה? הרי אין טומאת היולדת קשורה להפשרות או לדימום , כפי שאומר הרבמם אלא חלה גם כשהלידה “יבשה” ללא טיפת דם.
ולפי הפשט התורה מכריזה אותה טמאה לבעלה כדי להרחיקו ממנה בשלב זה ולהגן על גופה הכואב. מדוע אם כן לא אמרה התורה בפשטות שהיא אסורה לבעלה? כי התורה יודעת שאין כח במצוות לא תעשה להרחיק את בעלה שכן בני אדם מוכנים לעבור על לא תעשה למלא את תאוות לבם. אך כל אדם יתרחק כמחוי קשת מלהיות טמא. מצב הטומאה מבטיח שאכן בעלה יתרחק ממנה.
אבל יש גם הסבר אחר עמוק יותר. שכן לאחר הלידה אין לב היולדת נתון לבעלה וליחסי מין. כל כולה נתון לרך הנולד ושלמותו. התורה מבינה זאת ומכריזה אותה טמאה לבעלה כדי להבטיח את הרחקתה ממנו.
מדוע מורחקת מהמקדש
באופן טכני התשובה ברורה. היא טמאה ולכן מורחקת מהמקדש. כמו להבדיל המצורע בהמשך הפרשה שהוא מורחק מהמקדש ומהחברה בכלל. אך איך אפשר להקיש מצורע ליולדת? הוא מוחק משום שחטא בלשון הרע, אך מה חטאה היולדת? אמנם אמר רבי שמעון שהיא חטאה בזה שקיללה את בעלה. אך הוא אמר זאת בבדיחות. וזה מחזק את הסיבה שהיא מרחקת מבעלה, אך מדוע מהמקדש ומהקבה? ם
וכדי לנסות ולהבין את ההרחקה נחזור ללידה הררשונה של בן זכר – לחווה אמנו שילדה את בנה הראשון. היא קראה לו קיין כי אמרה קניתי איש את הויה. בלידה הקשה היא לא רק הביאה ולד לעולם אלא גם קנתה אותו – בתוקף היוצר. “הילד הזה הוא שלי”, אמרה בגאווה, “אני קניתי אותו ולכן שמו קיין” ם .
אבל בד בבד עם הילד היא קנתה גם משהוא אחר. היא אמרה “קניתי איש את הויה”- רכש דבר חדש, את תחושת הויה בלבה. שכן אומר רבנו בחיי שחווה מזכירה כאן את שם הויה לראשונה לבד ללא שם אלוקים לצידה.
קודם לכן בסיפור גן העדן כתוב ש“הויה אלוקים ” יצר את גן העדן ואת האדם ואשתו. בכל הסיפור מזכרות המידות צד בצד כמו שני כרובים אוהבים שכנפיהם נוגעות זה בזו באהבה אלוקית. אין הפרדה בין המידות בגן העדן. רק לאחר שגורשו מעדן לעולם הזה שבו שולט מלאך המוות – רק מתוך הכאב והפחד ממות של הלידה הקשה, רק מכאן חשה חווה את ההבדל- את מידת הרחמים במלא זהרה. כשבחיקה הילד הרך שזה עתה נולד ובעורקיה שוטפים הורמונים ולבה מלא אהבה ורוך וחמלה ותקווה לעתיד טוב- רק אז יכלה חווה ללחוש ממש את מה ש”אמנו בשמים” השכינה חשה כלפינו, ילדיה. ולכן יכלה לראות את הויה ללא אלוקים בצדה. והרי זוה מטרת עשיית האדם – להביא ולהשכין את השכינה בלבנו, מה שלא קורוה בטבע.
אם כך אין ליולדת צורך לבא למקדש, משום שהשכינהההכבר שורה בלבה. כביכול זוהי ירידה מצדה לבא למקדש. ואם אין לה צורך – מוטב שלא תבא
מילה דוחה שבת
השרשרת ממשיכה ומטומאת היולדת הגענו למילה- שדוחה שבת לפי רבי אליעזר. מדוע דוחה שבת? הגמרא מסתפקת. יש מחפשים אסמכתא בזה שלמצוות מילה יש שלש עשרה בריתות , ועוד. וזו תשובה טכנית שגם הגמרא לא מקבלת כסופית .
ל נשאל – אם המילה נתנה לאברהם, מדוע חוזרת כאן התורה על כך? אלא שיש לדייק ולאמר לפי רבי אליעזר שהתורה לא חוזרת על המצווה אלא מוסיפה נדבך חדש – שהמילה דוחה שבת
מהזרעת האשה עלינו לששת ימי המעשה ולאבולוציה החוזרת בבטן האשה ומשם ליצירת האדם כדי שיהיה טוב מאד והשכינה תחדור לעולם – ומשם בהמשך לשבת. היולדת עלה בהדרגה על כל המדרגות של פרק א’ . ו בראשית . ומשם לסיפור גן עדן ומשם לחווה ולקיין. ועתה לאברהם והמילה
. ונשים לב שאברהם נצטווה על המילה לא כ”יהודי” אלא כבן נח (רמבם הלכות מלכים). כלומר אדם הראשון נצטווהה על שש מצוות., נח על שבע, ואברהם קיבל מצווה שמינית שהיא המילה. ולכן המילה ביום השמיני.
אם כך, שואלת הגמרא בסנהדרין, מדוע לא יתחייבו כל בני נח במילה? (שאלת משנה למלך על הרמב”ם), והרי שפחה משוחררת שהיא קבלה שבע מצוות גם היא כלולה בטומאת הלידה כפי שהגמרא לומדת שם. ובדומה לכך, מדוע לא יתחייבו מני נח גם על גיד הנשה שנאמרה ליעקב ובניו שהיו בחזקת בני נח? ם
והגמרא שם עונה כי אכן יש כלל האומר שכל מצוה שנתנה לבני נח ומשה חזר עליה לישראל, לזה ולזה נתנה. וכל מצווה שמשה אמרה רק לישראל-ניתנה רק לישראל. אך מצווה שנתנה לראשונה לבני נח- כגון מילה וגיד הנשה – ומשה לא חזר עליה לישראל, נתנה רק לישראל . משה כאילו העבירה מבני נח ונתנה לישראל בלבד על ידי כך שלא חזר עליה. אילו היה חוזר עליה לישראל היתה המילה נוהגת גם בבני נח וגם בישראל כמו שבע המצוות של נח שהן עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים וגזל ודינים וחילול השם., שלזה ולזה נתנו
ולכן הדגיש רבי אליעזר שכאן בפרשתנו יש חידוש הלכה למשה מסיני – שמילה דוחה שבת. ובכך משה לא רק העבירה מבני נח ונתנה לישראל, אלא גם העלה את מצוות המילה מעל השבת, שהיא דוחה שבת. וזה אפשרי רק לגבי שומר שבת שהם ישראל בלבד.
איך נבין זאת? מדוע המילה יותר חשובה מהשבת?ם
שכן מהי המילה? לפי רבי עקיבא המילה משפרת את האדם. הקב”ה אמר לאברהם התהלך לפני והיה תמים כלומר שלם וכך מתרגם אונקלוס ואשלים היה שלם. כלומר קודם למילה היה האדם חסר. וידוע הסיפור על רבי עקיבא וטורנוס רופוס שאמר לרבי עקיבא מדוע אתם מקלקלים את גוף האדם הטבעי השלם על ידי מילה? ורבי עקיבא לא ענה מיד אלא הזמין את הרומאי לביתו ושם הגיש לו קערה מלאה גרגרי חיטה לא מבושלים. הרומאי התפלא על האוכל הלא טעים. ואז הגיש לו רבי עקיבא קערה מלאה דייסה מבושלת מחיטה שהרומאי אכל בתיאבון. וכששאלו רבי עקיבא מי מהקערות טעים יותר? ענה טורנוס רופוז שהמבושלת כמובן טעימה יותר. ואז ענה רבי עקיבא – הנה פיך הודה שדבר מבושל מעשה אדם טוב יותר מהטבעי. כך גם האדם מתוקן וטוב יותר על ידי המילה .
הרעיון של רבי עקיבא הוא שבורא העולם השאיר לנו דרך לשפר את עצמנו- מעל מה שהקבה עצמו עשה למעננו. במילה אנו משפרים כביכול את מעשה הקבה.
השבת מייצגת את כל מה שהאלוקים עשה בששת ימי המעשה. המילה מיצגת דבר שהאלוקים לא עשה בעצמו אלא השאיר אותו לנו כבני אדם להשלים בבשרנו מעל הבריאה, מעל האבולוציה, מעל הלידה הטבעית. ולכן מילה מעל השבת ודוחה אותה.
אבל מאידך יש לשאול האם אין בכך גאווה יתירה? ולכן בא ההבט השני על המילה שהוא ההפך הגמור על מה שזה עתה אמרנו. שכן מהי המילה? אומר הספורנו “חותם האדון בבשרנו“. ולכן מצווה זאת מתאימה לאברהם שהיה הראשון שקרא לבורא העולם “קונה הכל” שהכל שלו בתוקף היותו היוצר. חזל אומרים שעד שבא אברהם לא היה אדם שקרא לקבה א-דני כלומר הוא האדון ואני עבדו. וזה הפרוש ההפול של היה תמים כלומר להשלים עם כל מה שתאמר לי לעשות . כלומר במעשה המילה אני מכריז שגופי וחיי וזמני שייכים לקבה שהוא אדון הכל. ןואני עבדו.
כיצד רשאי אני להכריז כך? כי במילה אני משפר את עצמי כמו שאמר רבי עקיבא ובזה נעשיתי לאדון על גופי בתוקף זכויות היוצר. ומתוך שאני אדון על עצמי יש בידי היכולת להקנות את עצמי לבורא העולם שהוא אדון הכל משום שעשה את העולם בששת ימי המעשה.
לכן למרות שבנייהעת היא מלאכה אסורה בשבת, בכל זאת מילה שהיא המשך בניית האדם (מכה בפטיש) היא דוחה שבת משום שכאמור היא מיצגת דבר שהוא מעל הבריאה.
אברהם השלים את מה שאמרה חווה שקניתי איש את הויה. היא קנתה את הולד, אבל הולד קונה את עצמו במילה (האב פועל בשם הולד שהמצווה עליו) ובאותו הזמן נותן את חותם האדון בבשרו לעבד לקבה
היולדת זוכרת ומבינה כל זאת ולבה מתמלא הוד לקגה ולתורה
החיים קדושים מהשבת
ומחדש רבי אליעזר שמכאן לומדים שפקוח נפש דוחה שבת. שכן אם עבור אבר אחד השבת נדחית , על אחת כמה וכמה עבור הנפש כולה! ואין כהכרזה חשובה זאת המתאימה להישמע לכל עם הולדת הבן. (גם הולדת הבת, אלא שהברית קשורה לבן ). החיים יותר חשובים מהשבת משום שקדמו לשבת. כל האבולוציה חלה לאחר שהעולם נברא על ידי מקור החיים – האלוקים.
ויש בזה עומק עצום מעל דיוננו כאן. שכן המדע המודרני רואה את החיים כסיבה לכל האבולוציה, גם ליצירת הדומם. כל מה שבטבע כלול בספקרום הרחב של החיים. למשל היום השני שבו התמלא העולם במים, ומשם הפרדה היבשה ועליה הופיעו הצמחים (כולל בקטריות וכדומה) שהם לכאומר החי הראשון. אך המדע אומר שגם הופעת המים על הארץ היא מצד החיים. אין הבדל אמיתי בין מה שאנו קוראים דומם ומ שאנו מכנים חי. הכל הוא החיים.
וזה מה שהתורה אומרת שהאלוקים הוא החי ומקור החיים. מאחורי כל דומם וצומח חבוי החי – האלוקות . ואין להאריך כאן בנושא המדהים הזה.
דהינו החים דוחים שבת משום שהם מעל הבריאה ומעל ששת הימים. והכרה זאת של קדושת החיים מעל השבת מביאה שלום לעולם כי אין דבר גדול וקדוש יותר מהחיים. היולדת נזכרת בכל זה ולבה מלא אהבה לשכינה ולתורה- במיוחד בשבת שלום זכר