ש מ י נ י : ההבדל בין נדב ואביהו, ואביהם

פרשת שמיני תשפב

הרב דר צבי אבינר

 

שמיני:  ההבדל בין נדב ואביהוא, ואביהם

אין אבלות אלא בלב

 

 

בפ׳ ויקרא למדנו כיצד יעבור אדם את המחסום בפתח המשכן כדי שהשכינה תשמע את דבריו וכדי שהשכינה תשרה עליו, על לבו ועל מעשי ידיו.  המחסום, כך אמרנו בעקבות הרמב״ן, הוא המלאך מטטרון ששמו כשם רבו.  הוא בוחן את אלו שבפתח ורואה האם הם ראויים להכנס. ם

כך עשה המלאך מטטרון  במעמד הר סיני, כשרמאים באים לגנוב את היהלום שעל ההר – את התורה או את הויה השוכנת מעל ההר ומעל האלוקים כפי שמשתמע מהפסוק שם ביתרו. הרמאים  פוגשים את מטטרון ומתלהבים ממנו וחושבים שהוא הויה כי שמו כשם רבו.  אבל הוא מזהה אותם נכון , ואת הנוצרים הוא שולח ליום ראשון במקום לשבת, ואת המוסלמים ליום ששי, בחשבם שזו היא , 0השבת המלכה, ושהתורה בידם. רק למשה רבנו קרא ‘עלה אל ההר׳ בכוון הנכון .

ואת חלל המשכן ממלאת מידת הדין הנקראת ״כבוד השם״ לפי רבנו בחיי, כי היא שומרת כאן על כבוד השכינה שבין הכרובים. שם הויה עוטף את המשכן כענן מלמעלה ורק אור קטן ממנה חודר לשכון בין הכרובים, ולכן שם האלוקים קרוי ״ממלא כל העולמות״ ושם הויה קרוי  ״סובב כל העולמות״.   ובפרק א׳ בראשית שם האלוקים ממלא את ששת הימים ׳לב׳ פעם כי הוא תומך בעולם  וממלא אותו כ-לב התומך וממלא את הגוף, ושם הויה רק נכנס ליום השישי בראשי תיבות לשכון בעולם שלנו בעוד שהויה סובבת את כל העולם כולל את שם האלוקים כביכול.  השבת היא לא יום בריאה חדש כמו כל יום אלא יום בריאה שסובב למעשה את כל העולם גם ברגע זה, רק שאנו נראה אותו כאשר היום השישי יגמר ואז כל העולם יכנס לשבת, ואז הויה תמלא את העולם במקום אלוקים

דהיינו מי שחפץ להכנס למשכן ולהדבק בשכינה  עליו לעבור את   המבחן של מטטרון בפתח ולאחר מכן את מבחנה של מידת הדין הממלאת את המשכן ורק אז יזכה לעמוד מול הכרובים.

וכדי שיעבור את הפתח על האדם לנקות עצמו בנטילת ידיים ונטילת הגוף במקווה מיים טהורים כפי שראינו בפרשת ויקרא ותכף ומיד יאמר ברכה. כלומר ירחיק עצמו מן הטומאה שכן לשם כך נכתב ספר   ויקרא.   ואז יכנס למשכן  בשירת הלויים ופרקי דזמרה ויעמוד מול טו מעלות וישמע טו שירי מעלות, ויקבל עליו מלכות שמיים ויאמר טו שבחים שבאמת ויציב ויעמד  מייד בתפילה שהיא תשובה ווידוי וכל פרשת התשובה שלפיה נכתבה השמונה עשרה

כי התפילה אייננה רק בקשה מאתנו אל הקבה אלא גם מתן הזדמנות לשכינה להכנס ללבנו ולהשרותה  במעשי ידינו כפי שברך. אותנו משה מייד בסוף יום השמיני

עתה עוברת התורה למחסום חדש המונע או מאפשר את השראת השכינה בלבנו והוא מחסום השמחה או האבל רחמנא ליצלן.  השמחה, כלומר שמחה של מצווה,  מאפשרת לשכינה לשכון בלב, והאבל והעצב יעשו ההפך.    והשמחה והאבל כרוכים ירדו לעולם.  לכן משה תיקן לישראל בסוף פ׳ שמיני שבעה ימי אבלות ושבעה ימי משתה חתנים, זה מול זה. וכן בגמרא אנו רואים במסכת מועד קטן את הלכות אבלות

סיפורו של יום השמיני המפלא הזה פותח בהצגת השמחה מול העצב.  ויהי ביום השמיני – אומר אוה״ח שכל ויהי הוא פתיחה לעצב.  ויום השמיני לפי רשי הוא יום השמיני למילואים שקבל עשרה עטרות, כלומר יום של שמחה עולמית. ואין  לך אדם בעולם שהיה מלא שמחה של מצווה כאלישבע אשת אהרון שזכתה לכבוד שאיו כל אשה בעולם שתגיע לכך כפי שראינו. והנה מהשמחה הנפלאה גלשה לתהום של עצב, ועל כך כבר דברנו בהרחבה

וביום השמיני למילואים עשו בני ישראל את מה שאמר משה ״ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני הויה״ – בשמחה וצפייה כפי שאומר המדרש. ם

ועתה נעבור לנדב ואביהוא ולאהרון אביהם ונראה מה ההבדל ביניהם

 

 

 הקטע פותח בפסוק מפתח:

ויאמר משה זה הדבר אשר צווה השם תעשו וירא אליכם כבוד השם – צווי לדורות. כך עשו בדיוק נמרץ ויראה אלכ כבוד השם .  נחמה לייבוביץ מביאה הרבה פרושים לביטוי המיוחד הזה אך רבנו בחיי אומר שמדובר במידת דין כלומר שהיא תאיר פניה לנכנס למקדש.

כלומר תזכו לעבר לא רק את המפתן ומטטרו ן אלא את הערפל הממלא את המשכן והממלא את כל העולמות

. אבל מידת דין היא מדויקת ודורשת פרוטוקול. זה הדבר, ולא אחרת. ואין לך דבר המגדיר כהונה יותר מאשר פרוטוקול.  ובני אהרון כוהנים לישראל, וישראל כוהנים לשבעים אומות העולם

אהרון  ומשה ממלאים  את הפרוטוקול בדייקנות ואז נראה כבוד השם – עברו את המבחן –  והאש יורדת משמים ואוכלת את מה שעל המזבח וירא  כל העם וירונו ויפלו על פניהם.   האש החלה לבעור ולא כבתה  410 שנים עד  ששלמה המלך  העביר את משכן משה למקדש שבנה וגם אז כאשר ירדה האש שנית מהשמיים נפל העם על פניו ברנה ובשירת הלל דוד.  הרי לפנינו אמירת הלל בהשתחוויה על הרצפה ובשמחה  .

והדגש הוא על הרנה והשמחה. שכן זה מה שנדרש להשראת השכינה ואכן מברך אותם משה ״יהי רצון שתשרה השכינה במעשי ידיכם״ לא רק בלבכם.

כל זה הוא רקע לטרגדיה שבאה מייד לאחר מכן ככתוב

 

ויקחו בני  אהרון נדב ואביהוא איש מחתחתו ויתנו בהן אש

וישימו עליהם קטורת ויקריבו לפני השם אש זרה אשר  לא צווה אותם.

 

מתוך אין ספור פרושים מתקבל על הדעת הפרוש הפשוט שהם הקריבו אש שלא כפי שקובע הפרוטוקול.  אם הארוע חל לפני שירדה האש משמים,  הרי  שהביאו אש מבחוץ (כיריים) לקטורת שלפני התמיד.  ואם כי בדרך כלל הדבר מותר, הריבאותו יום הדבר נאסר משום שזה  ׳יקלקל׳  את מופע שאמור לבא לאחר מכן כאשר  האש תרד משמים על המזבח, כי הרואים יחשדו שזו האש שהביאו (רשב״ם).

 ואם עברו לאחר האש משמיים, הרי היו צריכים להביא אש  מהמזבח בעזרה שכבר דלק. ובזה נראו כלא מאמינים באש שמשמיים

מכל מקום הם לא רק עברו על הפרוטוקול אלא שעשו זאת בהתלהבות שנובעת משיקולים אנוכיים כפי שאומרים המפרשים השונים.  כלומר  שהאש שבלבם היתה זרה כלומר נובעת מאנוכיות.  ודבר זה חרץ את גורלם כפי שנאמר ״בקרובי אקדש״ שאני מדקדק בקרובי כחוט השערה. יכול אדם להוסיף לעצמו חיובים ואיסורים כדי להתקרב לקבה, אך אז הוא מעמיד  עצמו במבחן האמת שבלבו.  אם מניעיו  טהורים כגון עבודת השם לשמה, הרי שזכה.  אם  מניעיו פסולים הרי שהקריב אש זרה. ואי אפשר להבדילם על ידי חוק, אלא רק על ידי מבחן הלב של מטטרון.

עד כה הזכרנו את נדב ואביהוא.  נעבור לאהרון

מייד עם מותם עוברת התורה לסיפור שממנו נלמד הלכות אבלות. ונשים לב שאין כל מקום אחר בתורה המורה על מצוות עשה של אבלות מהתורה אלא כאן. ונראה כיצד לומד הרמב״ם שיש מצוות עשה של אבלות מהפרשה

ראשית מצווה משה ללווים להטמא לקרוביהם ולקברם מייד.  בפרשת אמור מצווה התורה גם לכהן פשוט להטמא לקרוביו כלומר  לשישה קרובים שהם אביו ואמו, בנו ובתו אחיו ואחותו. ומד״ס גם לאשתו.  עליו להטמא להם גם בעל כורחו כלומר הטומאה  ״נדחית״ מפני מצות עשה של להטמא לקרובים.  ומעשה ביוסף הכהן שסרב להטמא לקרוביו והכריחוהו  חכמים י

ואם לכהן כך, לאדם מישראל לא כל שכן       דהיינו יש מצווה המוטלת על  אונן – לפני הקבורה – לקבור קרובו המת .  ומצווה על כל אדם לקבור מת מצווה שאין לו קרובים. ם

ומכאן לומד הרמב״ם בספר המצוות שיש מצוות עשה להתאבל על הקרובים.  אם הכהן חייב להטמא, הרי שיש מצוות עשה שדוחה את הטומאה.

אבל כבר המגיד משנה תמה: מה הקשר? מהכהן יש מצוות לקבור, ולהטמא, אך מניין לומדים אבלות? ם

ואמנם גם הרמבם עצמו חש בחולשה של הלימוד והוא לומד אבלות גם מהמשך הסיפור

 כי בעוד המתים מוטלים לפני אהרון במשכן אומר משה לאהרון:

״הוא אשר דבר השם לאמר בקרובי אקדש,

וידום אהרון״

 ואומר רבנו בחיי שהשתיקה היא סמן לאבלות.  כלומר גם בשלב זה של אוננות מהתורה, אהרון מורה אבלות בשתיקתו. ומשה לא י מגיב. ואולי יש כאן סמיכה לדברי הרמב״ם שגם בשלב זה של אונן לפני הקבורהחלה אבלות בצורה של שתיקה.  עדיין לא בסמנים אחרים

ולאחר שהוציאו המתים מחצר המשכן מורה משה הלכות שאין לפרשם אלא כהלכות אבלות

ויקרבו וישאום  בכותנם  אל מחוץ למחנה

ויאמר משה אל אהרון ולאלעזר ולאתמר בניו 

וראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ולא תמותו וכ׳ ם 

כהנים מונעים מלהראות סימני אבלות מבהקים כל עוד הם במקדש, , אך הם ראשים לעשות זאת מחוץ למקדש וכך גם כל איש ואשה מישראל.

כלומר משעה שהוציאו הגופות מהבית חלה אבלות מהתורה, כפי שאומר רבי אליעזר אם כי רבי יהושוע מאריך את האוננות עד שעת סתימת הגולל  .

מכל מקום אין. הרמב״ם לומד מכאן מצוות עשה של אבלות כי מדובר בלא תעשה

אין לא תעשה מלמד על מצוות עשה

 

ולכן ממשיכה התורה ואומרת

שאמנם משה צוווה על אהרון שימשיך לעבוד למרות מה שקרה, אהרון הפר את דבריו

אהרון המשיך במצוות היום והקריב שעיר מוסף של ראש חודש (ויש כאן תמיכה לרשי האומר שהיום השמיני היה גם ראש חודש ניסן)  אך למרות שהיה עליו ככהן גדול לאכול מבשר החטאת, הוא  שרף את כולה

ומשה קצף. לכאורה יש כאן עברה על הפרוטוקול, הדומה למה שעברו בניו נדב ואביהוא שגם הם הקריבו אש שלא הצטוו

האם לא למד אהרון לקח ממה שאירע לבניו? 0

״ משה ניסה אך לא יכול היה להבין את מעשה אהרון.  ״ואת שעיר החטאת דרש דרש משה״ וכאן חצי התורה.  משה חצה את התורה וניסה להבין את לב אהרון. ומכאן המקור לדרשה בתורה, שהוא נסיון להבין את תוכן הדברים מתחת לשטח

וכאשר טען לפני אהרון, אמר לו אהרון

״ותקראנה אתי כאלה ואכלתי חטאת היום? הייטב בעיני השם? ם

 את שעיר מוסף של ראש חודש, אומר הרב יד סולוביציק זצל, יש לאכול בשמחה.  אהרון תמה: כיצד יכול אני לאכול בשמחה? אני יכול להראות סימני אבלות בשתיקה, אבל  איני יכול לכפות על  לבי  שמחה !!!ד

ומייד: ״וישמע משה וייטב בעיניו״ 0 

משה חזר על כך בכל המחנה שהכל ידעו שאהרון צדק.

אמנם אהרון עבר  על ה פרוטוקול כפי שעברו בניו, אבל המניע היה שונה, ומשה הרי דרש את המניע, הוא חצה את הלב של התורה ואת הלב של אהרון ומצא את המניע.

בעוד  שהמניע של נדב ואביהוא היה אנוכיות

המניע של אהרון היה אבלות אמת

וכבוד השם, מידת הדין, דורשת  את האמת

 

ובעוד מידת הדין פוסקת לפי הדין

מידת הרחמים הויה פוסקת לפי  הלב, לפי מה שבלב

 

והנה הרמב״ם לומד דווקא מכאן את מצוות אבלות מהתורה. שכן אין אבלות, הוא אומר, אלא מה שבלב

מתוך מה דחה אהרון את הדין – הפרוטוקול-  של חטאת? מצוך כך  שיש עליו מצוות עשה חזקה שהיא אבלות מהתורה

יש לכאורה התנגשות של שתי מצוות עשה: לאכול חטאת במקום קדוש בשמחה, ומצוות עשה של אבלות מהלב שמתנגשת בשמחה וזו השנייה גוברת

ומתוך כך שיש התנגשות בין שמחה לאבלות

תיקן משה שבעה ימי שמחת חתן כנגד שבעה ימי אבלות

ומחה השם דמעה מכל עין