הרב דר צבי אבינר

תשפ:

 

 שמיני: אונן או אבל

 

 

כבוד השם נגלה, האש ירדה משמים, והשכינה באה לשכון בין הכרובים, אך אין היא חפצה אלא לשכון  בתוכם כלומר בלבם. ואכן העם השתטח ברינה ושמחה עצומה.  ואם מדובר במתרחש בלב, לא היה אדם בעולם מאושר מאלישבע  אשת אהרון: שהרי בעלה כהן גדול, גיסה משה נביא ומלך, בניה  סגני  כהן גדול ואחיה נחשון נשיא  שבט יהודה.ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. כך עשה שאול שדרש מדוד לנגן לםניו וכך עשה אלישע.

והנה ברגע שיא זה של אושר כללי ואישי חל מהפך משמחה עצומה ליגון קודר שנאמר

ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתחתו ויתנו בהם אש וישימו עליה קטרת

 ויקריבו לפני השם אש זרה אשר לא צווה אתם

ותצא אפש מלפני השם ותאכל אותם וימותו לפני השם (י’ א-ב) 0

לא כאן  הזמן לדון מה היה חטאם בדיוק.  האם פסקו הלכה בפני משה רבם? האם היו שתויי יין? הביטוי לפני  השם פרושו מידת הדין, אך הכונה למידת רחמים שהצטרפה למידת הדין.  כלומר לא רק שעברו על החוק אלא גם שהשכינה כעסה עליהם.  כי השראת השכינה כה קרוב כרוכה במחיר- שהרי יש לשכינה צפיות ודרישות משלה.  נוכחותה מגבירה את   הביקורת עלינו.   עלינו  לא רק לענות לדרישות אלוקים אלא גם לצפיות  השכינה . אש השכינה יכולה לשרוף את מי שמתקרב אליה למרות שאינו ראוי.  כמו חללית שמתקרבת  ללא מגן מדי קרוב  לנובה בוערת.

   הפסוק אומר בקיצור שלמרות שירדה אש משמים הם דנו דין לעצמם  והקריבו קטורת באש זרה אשר לא צווה השם, ועל כך הוצאו להורג בידי בית דין של מעלה   השכינה ומידת דין גם יחד הוציאום להורג בשריפה כדין הרוגי בי”ד .   שתי לשונות אש נכנסו לנחיריהם  והם מתו כשכותונתם  שלמות על בשרם.

   וכל זה לעיניהם הכואבות של אלישבע ואהרון. הנה שוכבים הבנים המפוארים בתוך המשכן ואי אפשר להוציאם משם אלא בבזיון.על ידי ווי ברזל

ו מה יקרה לשכינה? האם תברח מלבם מוכה הצער של אהרון ואלישבע? ם

 

מתו מוטל לפניו

 

 יש רק דבר אחד שיכול להבטיח שהשכינה לא תברח מהלב הכואב מצער על המת והוא מעשה חסד של אמת- קבורה נאותה. “חסד” כי המת אינו יכול להחזיר טובה כנגד טובה, ו”אמת” כי בכך מתמלאת מצוות    קבורה. אלוקים חותמו אמת.  דהיינו פעולה כנגד הויה ואלוקים, השכינה ומידת דין 

כיצד הגיב אהרון?ם

 (ם ויאמר משה לאהרון הוא אשר דבר השם לאמר  בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד  וידם אהרון (י’ ג 

הקב”ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, אומרמשה.  ככול שמתקרבים לאש השכינה, החום חזק יותר.  ואכן וידום אהרון – הבין וצידק עליו את הדין.

עדיין לא נקברו לכן אהרון בשלב זה הוא אונן מהתורה. מתו מוטל לפניו.  .

   מוטלת עליו מצוות קבורת המת שהיא מעשה של חסד ואמת.  מצוות קבורת המת של כהן לקרוביו היא  חסד כה גדול שהיא פוטרת אותו מכל מצוות עשה אחרות.  הוא  פטור מתפילין וק”ש  וברכת המזון ותלמוד תורה. וכדי לאפשר לו להתמסר לעבודת הקודש שהיא הקבורה של קרוביו התורה פוטרת אותו מלהראות כל סימן אבל חיצוני, לא שאוסרת אלא פוטרת .

 שכן רשאי האונן לאכול בשר ולסוך בשרו בשמן כמו שעשה  דוד לפני קבורת הילד (רמבם הלכות אבל) רק שאנו נמנעים מכך   (רמב”ן ) ן .

אהרון היה בוכה, אפילו כאונן, רק שמשה אמר לו ״הוא אשר דבר השם לאמר בקרובי אקדש״ כלומר היות ואתה כהן גדול מן הראוי שלא תראה אבלות ברבים. ולכן ״וידום אהרון.״. החוק של משה גבר על כאבו.  ורבנו בחיי ששתיקה היא מידת אבלות . החוק של . משה, הפרוטוקול של כהן גדול גבר על אבלות

כל אדם בשלב זה שלפני הקבורה הוא. אונן ואינו מראה סימני אבלות.  אפילו אם בוכה בלב

  לפי משה על אהרון גם להמשיך. בעבודה בשלב זה שלפני הקבורה כפי שאומר המדרש: ״ויאמר משה אל אהרון אל תתאבל ואל  תבכה ואל תחדל מן העבודה…זה כבוד השכינה שרואה את בניה מתים ומניח אפילו עבודת  הבורא . וידום אהרון- מאבילותו ולא בכה ולא התאבל ממה שהיה רוצה להתאבל ולבכות”

כלומר אהרון בשלב זה של אוננות הוא גם אבל בלב, רק שהתגבר על בכיו.  ומאחר ולבו דאב והשכינה מתרחקת אין  הוא ראוי   בשלב זה לאכול בקודש כמו  לאכול תרומות ומעשר שני.גם כל ישראלי אונן שלא מראה סימני אבלות חצוניים – גם הוא אסור באכילת מעשר שני וקודשים כגון שלמים.  כי אין אבלות אלא בלב. י

אונן או אבל

 

ויקרא משה אל מישאל ואל  אלצפן בני עוזיאל דוד אהרון ויאמר אליהם

קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקודש אל מחוץ למחנה” (י’ ז)ם ‘

 משה פונה אל הלווים קרובי הנפטרים שיתעסקו הם בקבורה.  הם “יטהרו” את הגופות, יערכו “לוויה” מהבית (בית המקדש) אל מחוץ למחנה ושם יקברו אות הנפטרים  .

  אהרון עצמו ככהן גדול מצטווה לתת לאחרים – לויים- לטפל במת.  אך כהן רגיל חייב להטמא לקרוביו  .  ולגבי מת מצווה- כגון שהכהן  נתקל בדרכו בגופת מת כשאין אחרים בסביבה, הרי שחייב הוא לטמא את עצמו ולטפל גם במת כזה.  חסד של אמת מחזיר את השכינה לעולם. ואפילו כהן גדול חייב להטמא למת מצווה כשאין אחרים.

עד כמה מסולף הוא הסיפור האנטישמ הנורא על השכן השומרוני הטוב. זוהי עלילת דם מרושעת המשורשת עדיין בעולם ו נחשבת  כאמת

 

ולפי הרבמם לא רק הלויים חייבים בקבורת המת אלא גם כהנים  רגילים. עליהם להטמא לקרוביהם ולמת מצווה

    והרמבם כותב על  הכהן האונן

  מצווה לז היא שנצטוו הכהנים שיטמאו לקרוביהם… ומטמאים בעל כרכם..

.וזה עצמו היא מצוות אבל (ספר המצוות) ם

 וביד החזקה הוא אומר

כמה חמורה מצוות אבילות שהרי נדחית לו הטומאה מפני קרוביו

כדי שיתעסק בהם ויתאבל עליהם (הלכות אבל פ”ב  ה”ו) ם

עצם העובדה שעל הכהן להטמא לקרוביו היא העדות שלאבלות שבלבו  יש כח כה כגול לדחות את עבודתו וטהרתו

אותה האבלות שבלב אהרון  למרות האסיר שאמר לו משה שלא יבכה אלא ימשיך בעבודתו, היא מקור לאבלות בתורה. ונשים לב שלמרות שמדובר במצב של אוננות, התורה מכירה את האבלות שבלב.    אם כן מאימתי מראה כהן רגיל ,ואדם מישראל, סימני אבלות? 0

 

ממתי  אבלות

 

  כאמור על  הלווים היה לקבור את המתים . ולאחר שעשו זאת כפי שנאמר

ויקרבו וישאום  בכתנתם אל מחוץ למחנה כאשר דבר משה

 

 לאחר הלוייה והקבורה, אומר משה לשאר בני אהרון הכהנים

ויאמר משה אל אהרון ולאלעזר ולאיתמר בניו

ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם אל תפרומו ולא תמותו

ואחיכם כל ישראל יבכו את השריפה אשר שרף הש

  לבני אהרון שהם בגדר כהונים גדולים  נאסר לפרוע שער ולפרום את הבגד, אבל על כהן פשוט לפרוע ולפרום, ובודאי שחובה כך  על כל אדם  (רמבם שם).  כלומר מכאן ואילך מראה האבל סימני אבלות חיצוניים שכן כבר נעשה החסד של אמת. והוא אבל שבעה ימים – הלכה למשה מסיני (ולפי  הרמבן מצווה מדרבנן שחפשו אסמכתא)   0

  מאימתי מראה האבל סימני אבלות?  מהפסוק  הנ”ל נשמע שפורעים וקורעים לאחר שהוציאו את הגופות מהבית אך לא נזכר שקברום.  דהיינו משתמע שהאבלות החיצונית היא מזמן הלוויה כלומר משעה שהוציאו את הגופות מהבית וכך היא דעתו של רבי   אליעזר .

אך אם נאמר שמשה אמר את דבריו לאחר הקבורה נגיע לדעתו של רבי יהושוע שהאבלות חלה עם סתימת הגולל.

     התורה ממשיכה ואומרת  דבר שמשה נכשל בו

 

אין אבלות אלא בלב

 

ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף ויקצוף על אלעזר ואיתמר  בני אהרון הנותרים לאמר

מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש כי קדש קדשים היא

הן לא הובא דמה את הקודש פנימה אכול תאכלו אותה במקום קדוש כאשר צויתי

אהרון ככהן גדול ביצע  כל מה שצווה משה והקריב את כל קרבנות היום מלבד דבר פעוט יחסית- שעיר עיזים של חטאת ראש חודש .  כקרבן חטאת היה על אהרון לאכול את בשרו  במקום קדוש אך אהרון שרפו ולא אכלו.

משה שמע זאת ו”דרוש דרש” כלמר הפך והפך בעניין ולא מצא הסבר הלכתי למה שעשה אהרון.  והנה פלא- המלים “דרש דרש” מחלקות את תיבות התורה לשנים.  כביכול משה חילק את התורה לשנים לחפש הסבר הלכתי למה שעשה אהרון.  ומושג חדש נולד- הדרשה.  כביכול ביתר גם את לבו של אהרון לשנים לחפש תשובה מדוע  סירב לאכל את החטאת? ם

ומאחר שלא מצא  סיבה הלכתית קצף משה על אהרון.  ואין לך מקום אחר בתורה שמשה העניו מכל אדם קצף על  אדם כלשהוא     על כך שלא עשה דברו. ואכן מדוע שרף אהרון את החטאת?ם

האם זרק בטעות  את דם החטאת על המזבח הפנימי? שכן רק אז החטאת נשרפת.  אך אהרון הודיע לו שאין הדבר כך.

אם כן מדוע לא אכל את החטאת במקום קדוש  כראוי?ם

 ועל כך ענה לו אהרון בפשטות ובכנות, מלבו –

וידבר אהרון אל משה הן היום הקריבו את חטאתם

ותקראנה אותי כאלה, ואכלתי חטאת- היטב בעינ השם? 0

מה מיוחד בשעיר ראש חודש? אומר הרב יד סולוביציק זצ”ל כי אמנם אין מצוות שמחה בראש חודש, אך שעיר החטאת שלו מוקרב על ידי הכהן בשמחה.  ואהרון טען שאינו יכול היה לעשות שקר בנפשו ולאכל את השעיר בשמחה בעוד שלבו דאב.  ואין אבלות אלא. בלב.

אהרון טען הלכה: אם כהן אונן פסול מאכילת נעשר שני, על אחת כמה וכמה שלא יאכל חטאת?  אבל הרי הוא כהן גדול שאינו מראה כל סיימני אבלות חיצוניים גם בשלב אונננות וגם בשלב אבלות שלאחר מכן. וככהן גדול הוא ממשיך בעבודה וכפוף לפרוטוקול. עליו לכן    לאכול את בשר חטאת כפי שהפפרוטוקול מורה. ם

ואם נמנע מלאכול ובמקום זה שרף, הרי שעשה כמו נדב ואביהוא שהקריבו אש זרה שלא צוו עליו

כך חשב משה וכעס

אבל אהרון טען: הכאב שבלבי לא מרשה לי לאכול את בשר החטאת בשמחה

הכאב בלב התגבר על הפרוטוקול

 ומיד “וישמע משה ויטב בעיניו”- “הודה ולא בוש לאמר לא שמעתי אלא פשמעתי ושכחתי” (זבחים קא עב). משה רץ בכל המחנה מאוהל לאוהל והודיע לכל העם “אהרון אחי צודק, הלכה כמוהו “0  .

  וכך פותח הרמבם את הלכות אבלות:

מצוות עשה להתאבל על הקרובים שנאמר ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני השם

בעוד שנדב ואביהוא נענשו על מה שפעלו לפי לבם שלא כפרוטוקול

אהרון צדק כאשר פעל לפי לבוש שלא כפרוטוקול

כי לגבי השראת השכינה מה שקובע הוא מה שעמוק בלב מעל כל חוק, שאי אפשר לחוקקו. מי יכול לדעת מה שעמוק בלב? לגבי נדבר ואביהוא מה שהדריכם הוא האגו, אש זרה. מה שהדריך את אהרון הוא כאב אמיתי

 

 וזאת יכולה רק לגלות דרישה בלב, ומכאן כוחה של הדרשה בתורה שהיא מנסה לגלות מה שקבור עמוק בלב

   

ם

” . ם

  –

אבלות מהתורה מתחילה לפי הרמבם מרגע שנודע לכהן – ולכל אדם-  על מות קרובו. אם הוא כהן פשוט עליו לעזוב עבודתו ולהתעסק בצרכי המת.  רבי יהודה אומר מניח עבודתו ויוצא ורבי יוסי אומר יגמור עבודתו ויצא. ועל כל אדם קרוב ל”עזוב” מצוות עשה ולהתעסק בקרובו המת. וזה למרות שעליו בשלב זה להמנע מלהראות כל סימני אבלות חיצוניים.  בלשון חזל שלב זה הוא האנינות.

והחובה להטמא למת נוהגת בכהן פשוט גם לגבי מת מצווה.  כל אדם הנמצא בקרבתו של גופת אדם שאין לו קרוב ידוע, חייב בקבורת הנפטר – אפילו אם הוא כהן פשוט המכהן בבית המקדש.

עד כמה מסולף הוא הסיפור הנוצרי על ”השומרוני הטוב” שעזר לגופה המוטלת בדרך והצילה ממות בעוד שהכהן שעבר שם לפני כן התעלם ממנה כדי לא לטמא את עצמו.  או שהסיפור אכן קרה אבל לכהן צדוקי – דבר המתקבל על הדעת- או שהוא סיפור שוא. ס.

  שלב ב: הוצאה מהבית והקבורהם

ם

0

ןרבנן הוסיפו דיני אבלות חיצוניים- אסור לכבס, לרחוץ, לסוך, לשמש המטה, לנעול סנדל, לעשות מלאכה, לקרא דברי תורה, לזקוף המטה, לשאול שלום (רמבם אבל פ”ה ה”א) ם

שלב ג: אבילות שבעה

ומפתח האוהל לא תצאו פן תמותו  (י’ ז’) ם

משנסתם הגולל והחלו דיני אבילות חיצוניים לנהוג, חפשי האבל לשקוע בצערו. אך לא לכהן הגדול- עליו להשאר בתחום המקדש ולהמשיך בעבודתו. אין הוא רשאי להפריע לשמחתו של מקום

אך לכל אדם אחר יש זכות לשקוע באבלות – שבעה ימים מיום הקבורה

תניא- מניין לאבלות שבעה מן התורה? אמר רבי הושעיא כתיב כי שמן משחת השם עליכם

כשם שנרויתם במשחת שמן המשחה כל שבעה כך שימרו על אחיכם  כל שבעה (ירושלמי מ”ק פ”ג ה”ה) ם

 כנגד שבעת ימי המילואים שלפני האסון תיקן משה שבעה ימים לאחר האסון (בחיי, ירושלמי מק פג הד). ובעל תורה תמימה מעיר שזו היא אסמכתא בלבד אך הרמבם סובר שזו הלכה למשה מסיני

מצוות עשה להתאבל על הקרובים ואין אבלות מן התורה אלא היום הראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה. אבל שבעה ימים אינם דין תורה ומשה תיקן לישראל שבעת ימי אבלות ושבעת ימי משתה חתנים (אבל פא הא) 0  ועל כך דנו כבר לעיל ששמחת מצווה היא התרופה לפחד מפני המוות

יסוד  המדרש שבעל פה

ולכאורה נגמר הסיפור ויש לנו הלכות אבילות, אבל התורה ממשיכה ומספרת

 אם אמרנו לעיל שהנר  הוא מצווה והתורה היא אור היוצא ממנה, הנה הדגים לנו כאן אהרון את הרעיון.  המצווה שעשה מלבו היא יסוד הלכות אבלות בכלל וגם מקור ראשון לכל הדרשות שבעולם-לכל התורה שבעל פה הנובעת מהלב.  וזו התוצאה של שכינת התורה בלבנו- שהתורה שיוצאת משם היא תורת אמת