שבועות -מתן תורה- תשפ
הרב דר צבי אבינר
היש מקום לתפילות ובקשות
מורי ורבי פרופ’ ישעיה ליבוביץ זצ”ל (מבית הספר לרפואה הדסה ירושלים) ידוע בעמדתו הנחרצת לגבי “תורה לשמה” (אמונה, הסטוריה וערכים אקדמון 202 ). לשיטתו – הנתמכת לדבריו על ידי הרמבם במורה נבוכים והקדמתו למשניות – על האדם הירא את השם לשמור מצוות ללא שמץ של צפיה לשכר או להטבה אישית, חינוכית, חברתית או כלכלית או על מנת להשיג אושר או התפתחות אישית. אדם הירא באמת את הקבה מקיים את מצוות התורה “לשמה” ו”שכרו” הוא עצם עמידתו לפני הבורא. לכן אין הירא את הקבה מצפה לאיזה שינוי בטבע או בהסטוריה עקב מעשיו או תפילותיו. אפילו לא לגאולה.
קריאת שמע, למשל, מתחלקת לקטע הראשון של “ואהבת” שהוא קריאה לאדם מישראל לאהוב את השם במסירות נפש ללא שכר שהוא. לעומת ז את הקטע השני של “והיה אם שמוע” מכוון לשכר כביכול בעולם הזה שאותון מלמדים לבני אדם שעדיין מקיימים ” תורה שלא לשמה” ומיחלים לשכר. יבא היום וידעו אף הם שיש לאהוב את השם ולקיים צוותיו “לשמה”
הדוגמא או המודל הטוב ביותר לירא האלוקים והעובדו “לשמה” לפי הרמב”ם- הוא אברהם בעקידה שהיה מוכן למלא מצוות האלוקים ללא כל אפשרות של שכר. שום דבר בעולם לא יהיה פיצוי לקרבה מלבד עצם ההליכה במצוות האלוקים.
רבים הם העומדים פעורי פה מול דבריו הנוקבים של פרופ ליבוביץ ללא תשובה מספקת.
אך דומני שכאן מתגלה החסרון של חינכו המערב-אירופאי של פרופ’ ליבוביץ, ואי חשיפתו לעולם החסידות והקבלה. ואינני מתכוון לקבלה איזוטרית שאותה תיעב אלא לרעיון הבסיסי שאנו מוצאים במדרש ורשי האומר שאנו עומדים לא רק בפני האלוקים – מידת הדין- אלא גם בפני הויה שהיא מדת הרחמים.
דברי ליבבוביץ נכונים בעמדנו לפני האלוקים, אך חסרים בעמדנו לפני הויה (ושניהם מידות של הבורא שהוא אחד) .
כי התורה הקפידה לספר שהעולם נברא ראשית כל על ידי מידת הדין – האלוקים- ורק בסוף פרק א’ מופיעה הויה (יום השישי ויכולו השמים) בראשי תיבות על מנת להשתתף עם מידת הדין “לעשות אדם בצלמנו וכדמותנו” . וטבעה של מידת הדין הוא שאיננה מושפעת מתפילה ואינה סולחת ואינה משנה מאומה או חוזרת מדבריה. מידת הדין מצפה מהאדם שישמור מצוות, ותו לא. מידת הדין שבראה את ששת הימים לא תשנה את הטבע כתגובה לבקשתנו או לתפילתנו. מידת הדין איננה עוסקת בניסים (מלבד המכתב על הלוחות שנעשה בידי “אצבע אלוקים”). התורה הוא הנס היחידי הקיים בידנו כפי שהרמבם עצמו אומר .
אבל בסוף ששת הימים לפני השבת העולם התייצב כשמידת הרחמים באה להשתתף עם מידת הדין לעשות אדם כפי ששרו הלווים במזמור שיר ליום השישי “אף תיכון תבל בל תימוט.” ונו עומדים לכן לא רק לפני האלוקים כפי שאומר פרופ’ לייבוביץ אלא גם לפני הויה, והמחילה והסליחה והנכפרה והניסים באים מצד מידת רחמים הויה ואליה מכוונים כל השירות והתשבחות והתפילות וכוונת הלב – שאותן מקטין פרופפ’ ליבוביץ.
וסיפור העקידה בנוי על כך. אברהם עומד לא רק לפני האלוקים מידת הדין אלא גם לפני הויה מידת הרחמים. קטע העקדה מחולק לשנים, הראשון מול אלוקים לבדו והשני מול הויה לבדה. בראשון מזכר שם האלוקים חמישה פעמים ובשני שם הויה חמישה פעמים. בראשון מצווה האלוקים לאברהם להקריב את בנו – ואלוקים לא חוזר מדבריו. בשני מופיע מלרך הויה שהוא מלאך רחמים (ראה רשיי בפרשת בלעם) ומצווה על אבהם את ההפך- שלא לשלוח ידו אל הנער. למי ישמע אברהם? הוא שומע לצו הויה מכיון שהוא נקרא אברהם אוהבי. רחמים גוברים על הדין. .
אילו היה אברהם עומד רק מול האלוקים, היה פרופ’ ליבבוביץ צודק בדבריו. אלוקים הוא בורא העולם שעליו נאמר לבדו ימלוך נורא וכל רצונו הוא שהאדם ימלא חובותיו “לשמה” כמי שכפוי עליו הדין. ואין לצפות שעקב עשיתנו מצוות נשנה את העולם של האלוקים או שנראה ניסים או אפילו שנזכה בסליחה ומחילה, שכן דרכו של האלוקים הוא לשלם מידה כנגד מידה ללא רחמים
רק בעמדנו גם מול הויה מידת הרחמים – השכינה- יש מקום לתפילה, לתחינה, לקבלת עול, לאהבה לרגש ממש, לבכיה, לחרטה, לבקשת סליחה, כי רק היא קשבת למתרחש בלבנו. שהרי שם היא חפצה לשכון שנאמר ושכנתי בתוכם בלבם.
, וד.