פרשת קדושים תשפב
הרב דר צבי אבינר
קדושים תהיו: כיצד? 0
דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם
קדושים תהיו כי אני קדוש (יט ב) 0
הפרשנים ״נדהמים״ מ״התפוצצות״ ושטף המצוות הכתובות כאן לכאורה ללא סדר. הבה ונראה האם זה אמנם כך
ראשית נלך לפי רשי המציין שהבטוי הנדיר ״כל עדת בני ישראל״ מחזיר אותנו לפרשת הקהל שנאמרה לאחר יום כיפור הראשון. כידוע ירד משה מההר ביום החמישי בשבוע כשבפיו הבשורה ״סלחתי כדברך״. בידיו החזיק את שתי לוחות הברית החדשים, והוא הקהיל את כל העם מקטון ועד גדול לשמוע דבריו. הוא הקהיל לא כמצוות מלך ולא שהיה להם רשות לבא או לא לבא אלא שנקהלו כחובת הלב. וביום המיוחד הזה אמר דברים שאוזן לא שמעשה. מעולם ופה לא אמרם מעולם. וכך עשו דוד ושלמה שהקהילו את העם בחגים לשמוע דברים חדשים. וכן דבר על עניני היום ביומו. כלומר היות ודבר ביום השישי בשבוע, דבריו היו על יום הכיפור שבו ירד, על שבת שבתון כלומר על לט מלאכות של שבת וגם על דיני המעבר משישי לשבת, וכן דבר על הקמת המשכן כויתור של הקבה על מעשה העגל, וכן צווה על הקמת המערכת המשפטית שיעץ לו יתרו, ועל נדרים בכלל. ובמיוחד נציין שיסד את כנסת ישראל. כמו שאדם וחווה נולדו ביום השישי כך גם כנסת ישראל.
ועתה אנו מתבשרים שדבר גם על מושג חדש והוא “קדושים תהיו.״ עד כה ידענו על צדיק ורשע שהם ערכים מצד האלוקים שכן אין צדיק אלא צדיק במשפט כלומר שיצא זכאי, ואין רשע אלא אדם שהרשיעוהו במשפט כפי שכותב הרמבם. וכן ידענו עד כה על אדם טוב או רע שהם ערכים מצד מידת הרחמים ללא קשר למשפט. עתה התורה מכניסה לעולם מימד חדש הקרוי קדושה שעדיין אין אנו יודעים מהו.
הרמבם דן בעקיפין בשאלה הזו. אם זו מצוות עשה, להיות קדוש, האם נרשום אותה בתרייג המצוות? והרי כל מצווה שבתרייג מוגדרת בדיוק רב ויש לה התחלה בזמן וסוף. לולב ניטל בשבעת ימי החג ולא יום לפני זה או אחרי זה. וכל אימת שהמצווה חלה ,יש ללולב קדושה. אך לאחר שעבר זמן המצווה פקעה קדושת הלולב. ואי אפשר לומר כך לגבי מצווה כמו קדושים תהיו. אלא – אומר הרמבם – שאין ראוי למנות קדושים תהיו במניין המצוות שכן היא מצווה כללית כמו מצווה לקיים את כל מה שכתוב בתורה, שאין מונים כמצווה מוגדרת בתרייג.
כלומר קדושים תהיו היא מצווה כוללת של התנהגות מסוימת ללא הגבלה של זמן. מהי ההתנהגות הזאת? נראה כמה שיטות.
הפרוש הראשון בנו על המושג קדושה כהרחקה ממשהו.
אומר רשי: היו פרושים מן העריות. שהרי לפני כן בפרשת אחרי מות מדברת התורה על חוקי עריות בפרוט רב. ומעיר רשי ״שכל מקום שאתה מוצא ערווה אתה מוצא קדושה.״
אך יש לשאול האם די בשמירת עריות לכנות אדם קדוש? יכול גוי כמו רומאי קדום לשמור על חוקי משפחה, האם נאמר שהוא קדוש? בוודאי שלא.
ואפשר להרחיב ולאמר שיש להקים גדרות לא רק לעניני עריות אלא לאיסורים רבים אחרים. למשל לאיסורי בשר וחלב ואוכל כשר בכלל.
אך השאלה חוזרת ועולה: האם יש בכך הגדרה מהו קדוש? האם כל אדם שמתרחק מאכילת בשר וחלב הוא בהכרח קדוש? בודאי שלא
לכן מוסיף הרמבן ואומר שהמצווה קדושים פרושה ״כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים״ – מדברים המותרים לכם. שלא יגרר אדם אחר תאוותיו כמו משגל ואוכל. וזה מקור השם פרושים למפלגה שבבית שני
ושוב נשאל האם יש בהגדרה זאת הגדרה של קדוש? יש בעולם גויים שיאמצו פילוסופיה של חיים דומים ויגבילו על עצמם שקיעה בתאוות הגוף. האם נאמר שהם קדושים?ם
עד כה הבאנו פירושים הבנויים על קדושה במובן של הרחקה. אבל ברור שההרחקה נובעת ממשהו חיובי שהוא קדוש. מהו הדבר הזה שנוכחותו גורמת לקדושה?ם
אפשר לאמר שמציאות הקבה – הוייה – בנושא המדובר בו, הופכת את הנושא לקדוש. המקדש קדוש משום ששורה בו השכינה. אם השכינה שורה בלב האדם, הוא קדוש.
אם כך מדוע כלי המקדש קדושים? האם חפצים כלשהם יכולים להיות קדושים?
נלך בציור שמשתמשת בו החסידות. העולם הזה החמרי הוא עולמו של האלוקים. הוא כמו כדור, שבתוכו כדור דק יותר הממלא אותו. בתוך כל מולקולה וכל אטום נמצא האלוקים. מניין שזה כך? שהרי בפרשת הבריאה בבראשית, מופיע שם האלוקים לב פעמים להראות שהאלוקים ממלא את העולם ותומך בו כמו שלב ממלא את כל הגוף ותומך בו. אך בתוך תוכו של הכדור הדק ששמו האלוקים מצוי כבכיול כדור דק יותר הקרוי הוייה שגם יוצא ועוטף את כל הכדורים מסביב ולכן נקרא בשם סובב כל העולמות.
והכדור הפנימי הדק הזה – המייצג את הויה- שואף לעיתים להכנס פנימה לעולם המגושם שלנו. הוא מבצבץ מתוכו כמו פרח החודר דרך כל הכדורים אל הכדור הפנימי. וכאשר הפרח הזה צומח בלבנו הוא הופך את לבנו לקדוש. וכאשר הפרח הזה מבצבץ לכרובים או לכלי המקדש הרי הם קדושים
הגענו להבנה מהוא הדבר החיובי המעניק לאדם מישראל מימד של קדושה והוא הופעת השכינה בלב. והרי כל מטרת המשכן היא להקים לקבה מקום לשכון בין הכרובים ומשם ללבנו שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בלבם. ומשום שעניין זה נאמר בהקהל לאחר יום הכיפורים הראשון הרי שכאן מקומו הראוי בתורה
ומכאן הקשר לעריות. כל אדם שיש בו הכרת השכינה וערכיה – טוב ורע- חש את הבושה מעריות והתועבה של גילוי עריות. ודבר זה בא מסיפור גן העדן. כל עוד שלא אכלו מעץ הדעת טוב ורע, היו מודעים רק לאמת ושקר מצד האלוקים. ולכן הלכו עירומים ולא התבוששו כי אין בושה מעירום מצד האלוקים בורא הטבע. וגם הנחש שהיה חית השדה הלך עירום ולא התבושש. רק לאחר שאכלו מעץ הדעת נפתחו עיניהם ומיד כיסו את ערוותם. תחושת הויה שבלבם העניקה להם את הבושה מעירום – ובושה מחטא בכלל – שבאה מצד הוויה ,שכן אלוקי ישראל שונא זימה, זאת הבין אפילו נבוכדנצאר הרשע כפי שמסופר על נביאי השקר שבחצרו.
ולכן אין זה פלא שצמוד לעניין הקדושה אנו מוצאים ערווה כפי שכותב כאן רשי
למדנו לכן שקדושים תהיו היא מצווה להכין לשכינה מקום לשכון בלבנו , ומכאן מקור קדושת ישראל שנאמר ״כי קדוש אני״
אך כיצד נכין בלבנו מקום לשכינה?ם
לשם כך יש לראות את המלים ״קדושים תהיו״ כפתיחה לפסוקים הבאים. התורה מציבה לנו דרך ומסלול שבו נלך כדי שנהיה ראויים להשראת השכינה. מהי הדרך?ם
הבה ונקרא: 0
איש אביו ואמו תיראו (מצווה חמישית בלוחות שביד משה)
ואת שבתותי תשמורו (מצווה רביעית בלוחות )
אל תפנו אל האלילים ואלוהי מסכה לא תעשו לכם (מצווה שלישית ושניה העוסקות בעבודה זרה)
אני השם אלוקיכם (מצווה ראשונה בלוחות)
דהיינו משה עולה בלוח הימני מלמטה למעלה. זה תחילת המסלול שהוא מטווה לנו שבו נלך על מנת לזכות להיות קדושים
הפתיחה במצווה החמישית איננה מקרית. אומר הרמבם בהלכות דעות שישראל מאמינים בקבה לא מתוך הניסים שעשה אלא רק מתוך זה שאנו מכבדים את הורינו שאמרו לנו על יציאת מצריים ומתן תורה
האם אדם העולה במצוות הללו נקרא קדוש?ם
אפשר להשיב שאכן המצוות נתנו לישראל על מנת שנתקדש בהם, כפי שאנו אומרים אשר קדשנו במצוותיו. ולכאורה הדבר נכון לכל המצוות, שבאות כאן ללא סדר. בניגוד לאלה הסוברים שיש לישראל קדושה עצמית מצד עצמם, מתוך שאנו בני האבות, בא הכתוב ללמד שאין הדבר כך אלא שקדשנו במצוותיו. וכפי שפרופ׳ ישעיהו ליבוביץ זצל היה אומר וחוזר – אין קדושתה של ארץ ישראל אלא במצוות המטלות עליה.
אבל לפי הרמבם הצווי קדושים תהיו שייך למצוות קידוש השם שבאה בסוף השרשרת בפרשת אמור ששם נאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל. כלומר מי זכאי לשם קדוש? מי שמוכן, או מי שמוסר עצמו לקידוש השם בעולם.
כיצד נקדש שם שמיים ? לכאורה על ידי מסירת נפשנו למות על קידוש השם. ולכאורה אפילו על מצווה קטנה? אומרת הגמרא שהשרשרת כאן פותחות בפרשת אחרי מות במלים ״וחי בהם״ ולא שימות בהם. כלומר המלים וחי בהם נוגסות מטווח המצוות שעליהם נמסור נפשנו מלבד שלושת הגדולות : עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. על אלה השלושה חלה המצווה הקשה של מסירת הנפש .
אבל – אומר הרמבם – אפשר לקדש שם שמים בחיים ולא רק במיתה. כיצד? הנה המסלול.
כפי שראינו עולה אדם בלוח הימני ממצווה חמישית לראשונה, כדי שימלא ״קדושים תהיו״. ולאחר מכן נאמר ״לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תשבעו בשמי לשקר ״ שהן המצוות בלוח השמאלי מלמעלה למטה – העוסקות בין אדם לחברו. וכפי שכותב אברבנאל הרבה מהמצוות המנויות כאן הן כנגד לא תחמוד.
כלומר עולה אדם בלוח הימני וממשיך לרדת בלוח השמאלי וכך מקדש שם שמיים ברבים. כי כאשר אדם ידוע כמאמין בהשם ית׳ ובתורתו, כאשר הוא מצטיין ברבים במצוות שבין אדם וחברו, שעסקיו לפי האמת והמשפט והחסד, הרי שבני אדם זוקפים זאת לתורה שלמד.
מכאן שכדי שיהיה אדם קדוש, זכאי להשראת השכינה בלבו, אין זה מספיק לשבת בישיבה ולכתוב ספרים ולהרצות. עליו לצאת ל״שוק״ כלומר לעולם היישוב ולהוריד את השכינה לעולם, ואז תכנס גם בלבו.
המסלול הוא שהשכינה ירדה על הר סיני, ומשם עלינו להורידה כביכול לעולם היום יום של משא ומתן, ומשם תכנס בלבנו. כך נהיה קדושים בחיינו ולא רק במותנו