שופטים: לשם מה מיקדש? 0

וקמת ועלית אל המקום

  אנו מתפללים שיבנה בית המקדש במהרה בימנו ובכך אנו מבטאים את רצוננו למקום שבו נתפלל ושבו שורה השכינה. אבל הפרשה שלנו מביאה היבט חדש לקיום המקדש.

הפסוק אומר שאם יהיה דבר מפלא ממנו שנעלה לבית הדין הגדול בירושלים למקום אשר יבחר השם ואותם נדרוש והם ישמיעו לנו את דבריהם  שמהם לא נסור ימין או שמאל.  ומכאן תוקף לחכמים לקבוע הלכות של תורה שבעל פה כפי שאומר הרמבם (הלכות ממרים א, א-ב) וכל העובר עליהם בין אם חכם או עם הארץ חייב מיתה.  כל זה כל זמן שבית המקדש עומד והסנהדרין יושבים בלשכת הגזית והשכינה שורה עליהם ופסקם אמת.

ובעקבות הפסוק הזה אנו מברכים ואומרים “אשר  קדשנו במצוותיו וצוונו על…” למרות שמדובר במצוות דרבנן   כי רבנן יונקים סמכותם מהתורה.

  ורשי מגביר סמכותם באמרו בעקבות המדרש “לא תסור ימין ושמאל- אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין”  כלומר עליך לבטל מה שנראה לך אמת וללכת לפי פיסקם.  ויתר על כן: אפילו אם הקבה חושב כביכול אחרת עליך לשמוע לבית הדין, כפי שמראה הסיפור הידוע על רבי יהושוע והשרץ בתנור שהקירות העידו שההלכה לא כמוהו אבל הוא זעק כלפי מעלה לא בשמים היא, והקבה נענה לו בחיוב.  והנימוק הרשמי הוא שאם לא ישמעו לבית הדין העליון הרי תיעשה התורה תורות שונות  ו א ח ד ו ת העם תפגע.  האחדות הופכת לערך עליון הקובע את ההלכה

וזו היא דרכו של התלמוד הבבלי. אבל התלמוד הירושלמי אומר ההפך, שרק אם יאמרו על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל עליך לשמוע להם.  אך אם אתה בטוח שהם טועים עליך ללכת לפי הנראה לך.  אפילו על חשבון האחדות! ולפנינו סתירה גדולה! 0 .

וסתירה זו מיישב הרמבם באומרו כי  המצווה לשמוע לבית הדין העליון וחיוב מיתה על העובר עליהם חלים רק כשבית המקדש עומד.  אך כשבית המקדש חרב נידון העם כיחידים ואז חייבים לשמוע לבית הדין רק אם הם אומרים על ימין שהוא ימין ואתה מסכים עמם כפי שאומר הירושלמי.  כלומר הבבלי הקובע משמעת מחלטת לבית הדין מדבר על בית הדין העליון בירושלים בזמן שבית המקדש עומד, בעוד שהירושלמי דן במצב שבית המקדש חרב והסנהדין אינה נהנית  מקדושת השכינה ולכן יש אפשרות לכל יחיד וכל חכם לסרב. למעשה מאז חורבן בית המקדש נובעת סמכות בית הדין  של כל קהיהל מקבלה עצמית של הקהילה לכן רק היא מחויבת לשמע בקול בית הדין שלה ואין היא מחייבת קהיל אחרת  (ראה הרב יעקב אריאל בתחומין יא ).

מכאן שכל זמן שהמקדש קיים עם ישראל נחשב  לציבור אחד שהסנהדרין מנהיגתו.  האחדות היא ערך עליון. אך כשמקדש חרב, נידון כל אחד מישראל כיחיד,וכל קהילה כיחידה שרק בית הדין שלה מחייב אותהבלבד.

ויש כאן חידוש גדול.  עד כה ידענו שבית דין “יפה”  הוא הקובע את מעמד הקהל בארץ  כ צ י ב ו ר  אחד. למשל כשבית הדין טועה והקהל עשה כמוהו, הרי דין הקהל תלוי בטיב בית הדין.  אם הוא “יפה” כלומר משלם ללא פגם (ראה רמבם) אזי כל הקהל נחשב ציבור אחד וכולם יוצאים בקרבן אחד של פר החטאת שמביא בית הדין.  אך אם בית הדין חסר והוא לא “יפה” אזי נידון הקהל שעבר בעקבותם כיחידים  וכל אחד ואחד מביא קרבן טחאת לעצמו.  אין בית הדין הזה מקנה לאדם בישראל מעמד של חבר בציבור אלא הוא נידון כיחיד.  רק בית דין יםה מקנה לקהל דין של ציבור

והנה למדנו כאן תנאי נוסף המקנה לבית הדין מעמד המייצג ציבור הוא קיום המקדש וישיבת בית הדין בעזרה בלשכת הגזית. רק אז הכל עובר על דבריהם חייב מיתה ואין כל אפשרות לסור מדבריהם, אפילו אם יאמרו על ימין שהוא שמאל.ועל שמאל שהוא ימין.  (גם לבית הדין של יבנה היה מעמד דומה). אבל אם אין מקדש, אפילו בית דין הוא מעולה ויפה ף לא יהיה בכוחו להעניק לקהל מעמד של ציבור אלא של יחדים בלבד, ולכן חל מה שאומר הירושלמי ששומעיםלהם רק אם יאמרו על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל

עתה מובן מדוע אנו צריכים מקדש:  כדי שתחזור העטרה ליושנה  ונחדש ימינו כקדם,. ושנהפך מיחידים לציבור. .