הרב דר צבי אבינר

תשפב

משפטים: תורה שבע״פ  מבארת ,גוברת על ועוקרת תורה שבכתב

 

 

 

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם

אומר רשי ״ כשולחן הערוך ומוכן לאכל לפני האדם״. כלומר תורה שבעל פה שאמר עם מתן תורה ובמשך ארבעים שנה במדבר , וכן כל התורה של נביאים, חכמים, משנה גמרא פוסקים ראשונים ואחרונים עד ימנו.  וכן כל מה שתלמיד חכם מחדש.  יש הרואים זאת  בצורה מילולית ממש שראה בנבואה כל מלה שנאמרה במשך הדורות, אך המדרש מספר שראה בנבואתו את רבי אליעזר דורש ביבנה ולא הבין מלה. והקבה אמר לו זה יוצא חלציך ושים לב למה שאומר. ומשה שמע שאמר זו תורה למשה מסיני. ואז נחה דעתו.  כלומר משה הניח את היסודות לתורה שבעל פה שתצמח במשך הדורות לעץ ענף ששורשו בסיני.

מכל מקום התורה שבעל פה מרחפת מעל זו שבכתב. גם במתן תורה בסיני כתוב ״ומשה עלה אל האלוקים ויקרא  אליו הויה מן ההר לאמר״ כלומר הויה היתה כביכול מעל הכל ומשה עלה אל האלוקים מדת הדין, ומדה״ד היא שדברה את עשרת הדברות שנאמר וידבר אלוקים. את כל הדברים האלה לאמר ומפרש רשי   אין אלוקים אלא דיין. דהיינו תורה שבכתב נתנה במידת דין ותורה שבעל פה נאמרה במידת הויה כלומר חסד.  וכן  נאמר להלן שהלוחות  נכתבו באצבע אלוקים כלומר מתוך מדת צדק מחלטת כמידה כנגד מידה . בלשון קשה.  ומדת הרחמים והחסד מרחפת מעל זו שבכתב ומפרשת אותה ומרחיבה אותה. הבה ונראה בפרשה מה עושה מידת החסד

 

 

רציעה בדלת  או במזוזה 

 

והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אזנו

אך התורה שבעל פה אומרת רק בדלת.  כלומר מתוך שתי האפשרויות שבכתוב, מלמדת התורה שבע״פ רק באחת מהן, בדלת.  נשים לב שאין התורה שבע״פ מבארת את הכתוב או מוחקת אותו אלא מלמדת לבחור רק באחת מהאפשרויות

אך הגאון מוילנה אומר בספר ״אדרת אליהו״ (מובא על ידי פרופ׳ ישעיהו לייבוביץ זצל בספרו על פרשיות התורה עמוד 341) שהתורה שבעל פה עוקרת את הכתוב, וזה כוחה

נראה להלן דוגמאות נוספות

 

 

עין תחת עין

 

 

ידוע נסיון התלמוד לבאר מדוע לא נעשה ככתוב ממש אלא מדובר בעונש כספי בלבד.  מתוך מספר הסברים הגיוניים, אין אחד שאי אפשר לדחותו.

אך הגאון שוב אומר שכאן התורה שבעל פה עוקרת את זו שבכתב.

והרמבם  במורה נבוכים (ח״ג) לעומת זאת אומר אחרת: עין תחת עין ממש, שהרי התורה אומרת ״כאשר יתן מום באדם, כן ינתן בו״ (ויקרא כד כ).   כלומר כך  הדין מצד הצדק, מצד מידת הדין. רק כך מן הראוי לעשות כדי למלא מידה כנגד מידה. כך צריך השופט לאמר לנאשם.  אך מה לעשות ומידת החסד אומרת תשלום נזק בלבד.

דהינו מידת החסד של התורה שבעל פה לא מבטלת או עוקרת את הכתוב אלא משאירה אותו בגדר שכך מן הראוי לעשות מצד הדין, אך התורה שבעל פה גוברת ואומרת רק תשלום כספי

אבל יש דוגמא נוספת שמראה בברור את מה שאמר הגאון שההלכה עוקרת את התורה שבכתב וזהו הקטע הבא

 

 

רוב ומיעוט

 

 

לא תהיה אחרי רבים לרעות

ולא תענה על רב לנטות אחרי רבים להטות

 

לפי הפשט – אומרים רשי ורבנו בחיי – כוונת הפסוק לאמר שאין לאדם להתאים עצמו לדעת הרוב משום שאין זה הכרח שהאמת אתם.   במיוחד כאשר האדם רואה שדעת הרוב היא רעה.  למשל – אומר רשי – כשברור לך שהרוב מרכב מרשעים.  והדבר נכון לגבי כלל העולם וגם לבית המשפט.  עליך לעמוד על דעתך ולא ללכת או לשנותה לפי הרוב

והרעיון הזה חוזר לפי הפשט פעמים בפסוק, עם שינוי קל. לא תשנה את דעתך לפי הרוב, ולא תענה לאלה שתוקפים אותך על כך.  עמוד על שלך כי אין האמת בהכרח לפי הרוב

אך התורה שבעל פה קוראת את הפסוק אחרת.

לא תהיה אחרי רבים להטות – מדובר בבית דין היושב בדיני נפשות. כל קול חשוב מאד כי חיים ומוות ביד הלשון.  הפסוק אומר שכאשר הקול שלך מכריע את הכף לחיוב או שלילה, חיים או מוות, עליך- הדיין- להמנע מלהטות קולך  כדי להרשיע את הנאשם. כגון  שבית הדין של כ״ג חציו אמר להרשיע וחציו אמר להיטיב. אתה כדובר האחרון  עומד על הגבול בדעתך לחייב או להיטיב ועדיין לא קבעת מה לאמר. אך משראית שבית הדין שקול, אתה מצטרף לרעה, כלומר להרשיע. וזה. נקרא רוב מצומצם.

מצד הדין וההיגיון מספיק קול אחד ליצור רוב.  אך באה התורה שבעל פה ואומרת לפי הפסוק כאן שרוב להרשיע פרושו רוב של שניים, שהוא יותר קשה להשיג מאשר רוב של אחד. דהיינו מצד החסד אנו מקשים על הדיין להשיג רוב מרשיע.

ולמעשה הדין הזה קובע את מספר הדיינים בסנהדרין של כ״ג. כתוב ״והצדיקו העדה״ וכן ״והצילו העדה״ ואין עדה אלא עשרה, ממרגלים, ולכן צריך לפחות עשרים דיינים בדיני נפשות. מאחר והפסוק שלפנינו  דורש רוב של שניים, הרי יש למנות כ״ב דיינים לפחות. ומאחר שאין בית דין שקול, הרי מוסיפים אחד והגענו לכ״ג דיינים. וכל זה כדי להקשות את הכרעת הרוב ל״רעה״ כלומר להרשעה.

וכבר כאן שינתה התורה שבעל פה את ההגדרה של רוב, וזאת מצד מידת החסד

ויתר על כן: כדי להקל על זיכוי הנאשם קובעת  התורה שבעל פה שרוב לגבי זיכוי הוא של דיין אחד. שוב, מצד מידת חסד

וכך לגבי המצווה השנייה בפסוק  – ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות.  התורה שבעל פה אומרת כי הדיין שפתח בזיכוי, לא יענה  – לא ישנה את דעתו במשך הדיון לרעה, להרשיע.  (הוא יכול לשנות בזמן ההצבעה).  אך ההפך הוא נכון- זה שפתח בהרשעה יכול לשנות דעתו בדיון ולהצדיק את הנאשם. שוב : אפשר להטות הדעת מחיוב להצדקה אך לא להפך.

 וכן מפרשת התורה שבעל פה  את הפסוק כך: אל לדיין  לשנות דעתו לפי דעת ה״רב״  הגדול. לא לענות על דבריו ולהסכים עמו . לכן פותחים  את הדיון עם דעת הדיינים היושבים בצד או מאחור כדי שישמיעו את דעתם האישית ולא לעקוב אחר גדול הדור ודעתו.

והפסוק מסיים בהכרזה – לא תענה אחר רבים להטות אלא שמור על דעתך שלך.  זה לפי הפשט.

אחרי רבים להטות

והנה התורה שבעל פה חותכת את המילים הללו מההקשר בפסוק האוסר לעשות כך, להטות אחר רבים, וקובע הלכה חדשה שיש לשמוע לדעת הרוב.

מדוע? אומר ספר החינוך משום שהאמת היא לפי דעת הרוב

וזה בדיוק ההפך ממה שהתחלנו לעיל שאין האמת לפי דעת הרוב

 ועל כך מעיר הגאון מוילנה שההלכה עוקרת את התורה שבכתב!

כי ההלכה החדשה הזאת קובעת שלאחר ההצבעה  המיעוט לא נחשב.  על המיעוט לקבל את דעת הרוב  כאילו זו דעתו , כדי שפסק הדין ינתן בלב שלם לפי כל הדיינים

יש כאן שתי מסעות: האחד הוא עצם הקביעה שיש תוקף לרוב, שהיא אמנם קביעה שכלית המשותפת לכל בני האדם אך מקבלת תוקף משפטי הלכתי כאן בפסוק אחרי רבים להטות.  ומסע שני הוא לקבוע שלא רק שהרוב מכריע אלא עושה את המיעוט כאילו לא קיים

ומאחר שהחוק הזה תקיף לא רק לבית משפט אלא לדיני איסור והיתר,  וטומאה וטהרה (תורה תמימה) הרי שזה מסביר מדוע חתיכת איסור מתבטלת ברוב כאילו לא הייתה. בשר חזיר המתערב בבשר שחוטה הוא לא קיים אם התבטל ברוב לפי ההלכה

והיות וזה חידוש של התורה שבעל פה העוקרת את הרעיון של התורה שבכתב, הרי היא מניחה יסוד עצום למושג ההלכתי של רוב בשאר התורה.  למשל היסוד לעקרונות הבאים של רוב מההלכה:

כל דפריש, מרובא פריש

 רובא דאיתא קמן  ורובא דלתיא קמן

כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי

  רוב אחד ותרי רובי

כל אלה יש בהם גזירת הכתוב של התורה שבעל פה שעוקרת אפילו את ההגיון והסברא

ולכן אומרת המכילתא כמה טפשים הם בני אדם שקמים בכבוד רב לספר תורה ומזלזלים בתלמיד חכם.  עליהם לדעת שאדם גדול בתורה הוא כספר תורה מהלכת שהלכה שבעל פה בידיו שנאמר לא בשמים היא .