פרשת ויקהל
רוח אלוקים מהי
הרב דר צבי אבינר תשעט
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה השם לעשת אותם
ששת ימים תעשה מלאכה וביום השבעי שבת שבתון לה’ כל העשה בו מלאכה יומת
לא תבערו אש בכל משבותיכם ביום השבת
ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה’ לאמר
קחו מ אתכם תרומה לה’ כל נדיב לבו יביאנה את תרומת ה’ זהב כסף ונחושת
ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו
ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב
ויאמר משה אל בניישראל ראו קרא השם בשם בצלאל בן אורי בן חור
וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה
ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב
אשר נתן ה’ חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשות את כל מלאכת עבדת הקודש
אין לך קטע אחר בתורה המשבח כל כך את האומנות בכלל ובהקמת המשכן בפרט: ה’ מילא את לבם “ברוח אלוקים, חכמה בינה ודעת” (חב”ד). אם עד כה הכרנו את חב”ד כחכמה אנטלקטואלית המתבטאת בתלמוד ובהלכה ובחסידות, והנה לנו חב”ד של עולם האומנות. מהם החב”ד באומנות?.ה”חכמה” כידוע היא תפיסה הענין באופן כללי. ה“בינה” היא פרוט הענין לתכנית מעשית, וה”דעת” היא הגשמת התכנית למעשה. לגבי אומנות של הכנת אבן טובה, למשל, החכמה היא תפיסת צורת האבן בכללותה, הבינה היא התכנית כיצד לעצב את האבן והדעת היא העבודה למעשה. אבל הרב מלובביץ זצ”ל (הקודם) אמר שהדעת היא ההבנה לכוון את השפעת האבן על המסתכל בה. וזה נכון לכל אומנות שהיא. יש אומנות מופשטת שאינה מכוונת למסתכל אלא מטרתה להגשים ולבטא את לב האומן. אבל אין לה בהכרח השפעה על בני אדם אחרים. אך יש אומנות המכוונת להרעיד לב המסתכל – וזוהי אומנות ה”דעת” של בצלאל. ואכן כל כוונת המשכן היא להרעיד את לבו של עובד השם..
ואם התורה חפצה להביע את דעתה על האומנות בכלל אין היא עושה זאת בנפרד אלא כדרכה – בהקשר למסגרת של ענינים אחרים הקרובים ללבה. כך היא מעניקה למושג המדובר מימד עמוק יותר מאשר לדבר עליו בנפרד. וכאן בפרשתנו היא אמנם מביעה את דעתה על האומנות בכלל אך בתוך שורה של ענינים שונים שהיא קושרת אתם יחד. כאן היא מדברת על אומנות אך בהקשר ש “הקהל”, שבת, והקמת המשכן וחטא העגל.
הבה נראה את שרשרת הענינים שדרכה מביעה התורה את דעתה על האומנות בכלל
הפרשה פותחת במלים “ויקהל משה” ואומר המדרש חזרנו על כל התורה ולא מצאנו פרשה אחרת הפותחת במלים הללו. והתורה ממשיכה ואמרת: “אלה הדברים אשר צוה ה’ לעשת אתם ששת ימים תעשה מלאכה…” והשאלה המתבקשת היא מה חידשה כאן התורה לגבי השבת? מדוע היאר חוזרת על השבת? הרי כבר למדנו על שבת בראשית, ובמרה למדנו על איסור בישול בשבת והצורך בהכנת אוכל לשבת וענייןה”מוקצה”, ובעשרת הדברות למדנו שאלוקים שבת מכל מלאכתו בשבת, אך השכינה – הויה- “נחה בה” שזה מימד חדש לשבת. והשפת אמת ממשיך ושואל הרי גם למדנו ב”כי תשא” שלשבת דרגות קדושה– אף כך, ה חידשה כאן התורה? 0
ונחזור בקצרה על דרגות הקדושה שבשבת. למדנו שהשכינה נכנסת בהדרגה לשבת ובכל פעם מוסיפה לשבת עומק גדול יותר של קדושה. כיצד זה מתבטא? היות והשכינה היא מדת רחמים, לכן נוכחותה מחייבת להציל הנפש של חולה מסוכן, כלומר פיקוח נפש. כך, כשהיא נחה בשבת, נוכחותה מביא לעקרון שפיקוח נפש דוחה שבת. אבל כשהיא חודרת יותר לשבת ומקדשת את ישראל, היא גורמת לכך שפיקוח נפש של ישראל קדושים מבטל שבת, וכשהיא ממשיכה למלא בקדושתה את השבת עד כדי כך שהיא זולגת כמקור חיים לכל השבוע. נוכחותה מאפשר חילול שבת. וראינו בכי תשא שכנגד ג’ הדרגות הללו תקנו ג’ סעודות – סעודת המלכה בערב שבת, מכאן לסעודת המלך בשבת בצהריםף ומכאן לסעודת זעיר אנפין שבסעדה שלישית שבה השמים נפתחים ואור החיים שופע לכל השבוע הבא. אך כבר למדנו כל זאת, מה יש לתורה עוד לחדש כאן בויקהל ?0
ויש האומרים שמשה הקהיל וחידש כאן ל”ט מלאכות בניין המשכן שנאסרו בשבת. ויש לכך רמז בפסוק שכן “אלה” בגמטריה ל”ו, “הדברים” הם עוד שתים, “לעשת” עוד אחת סה”כ ל”ט. וגם המלה “לעשת” היא ל- תשע (בעל הטורים).אך השאלה חוזרת, משום שעניין ל”ט המלאכות האסורות מהמשכן כבר נאמרו לעיל בפרשת כי תשא!
אבל הנכון הוא שפרשת ויקהל לא מכוונת לשבת עצמה אלא ל”שבת שבתון” שהיא המשכת השבת ליום שישי. משה מכוון כאן שיש לתוספת הזאת מעמד הלכתי מיוחד ומשמעות מיוחדת.
שכן מתי נאמרה פרשת הקהל? אומר רשי “למחרת יום כיפור” כלומר כשירד משה מההר ובישר לישראל “סלחתי” על חטא העגל. ומתי בשבוע יל אותו יום כיפור הראשון? לפי בעל הטורים היה זה יום ג’ בשבוע , אבל רבים חישבו שהיה זה יום חמישי בשבוע. כך ש”למחרת היום” היה יום שישי בשבוע.
ועל מה דיבר משה? אומר המדרש על דבר יום ביומו. כלומר משה יסד כאן את הקהילה הבאה לשמוע את הרב דורש בהלכות היום ביומו. מכאן למדו שיש לדרוש בפסח בהלכות הפסח ובחג בהלכות החג. ואין הכונה כפי שכותבים רבים שיש לדרוש 30 יום לפני החג בהלכות החג אלא מדובר במעמד עצום של כל ישראל – כל העדה או הקהילה- המתקהלים בחג עצמו לשמוע הלכות החג. ואז יש לדרשה משמעות אדירה של “עכשיו”, של ההוה. ואין לך דבר המשפיע יותר על השומע מעניני ההוה
ועל זה אמר הלל אם לא עכשיו אימתי.
ומוסיף המדרש ואומר שמשה- וכל דרשן אחריו- אמר “דברים שאוזן לא שמען מעולם ופה לא אמרן מעולם” כלומר חידושי תורה נפלאים של תורה שבעל פה. וחידושי התורה הללו עסקו בעניני אותו היום – כך עשה דוד וכך עשה שלמה
כלומר משה הקהיל את העם ביום השישי שלאחר כיפור להשמיע חידושי תורה בדיני אותו היום . מצד אחד על עניני יום הכיפור, ומצד שני היה על עניני ערב שבת לפני כניסתה. ודבריו כוונו לנושאים הללו בדיוק
הוכחה יפה לכך היא שאלת המדרש כאן– מה ההלכה כשיום כיפור עצמו חל ביום שישי בשבוע (דבר שבאופן מלאכותי אנו נמנעים ממנו) ? והפוקוס הוא על התנגשות בין תוספת השבת לבין יום הכיפור. האם המחלל אותה בין השמשות יהיה חייב משום חילול שבת ויום כפור גם יחד, או שנאמר שהאיסור הוא “בו ולא בו ובחברו”? ורבי עקיבא איגר שואל האם נאמר שעקב הצום יהיה אוכל מוקצה גם לשאר השבת? האם נאמר שמאחר והצום חל בין השמשות יהיה האוכל מוקצה לכל השבת משום שאין מוקצה לחצי יום, או שהצום נמחק משם “בו ולא בו וחברו? מכל מקום יש כאן עדות שמשה דיבר ביום שישי על כיפור מצד אחד ועל ערב שבת מצד שני.
נראה עתה שדיבר על הנושאים הבאים
א כפרה על חטא “עבודה זרה” של עגל הזהב 0
ב הקהיל או יצר את הקהילה של “כנסת ישראל” 0
ג הביא מושג חדש של “לא מצווה, לא רשות אלא חובת הלב” 0
ד צווה על הקמת המשכן 0
ה צווה על הקמת המערכת המשפטית שבפרשת יתרו 0
ו חידש הלכות על “בין השמשות” ותוספת שבת ליום השישי 0
ז כיוןן את האומנות מעבודה זרה לעבודת השם 0
הבה נפרט בקצרה
- א כל הנושאים שדיבר עליהם באותו יום שיש קשורים לתיקון חטא העגל
- .
- ב למשל יצירת הקהילה. כיצד הקהיל אותם משה? לא שצווה עליהם כמלך אלא שגרם להם לבא מעצמם (רשי). הם באו לא כמצווים , ולא שהיה בהם אחד שחשב שיש לו רשות שלא לבא, אלא שכל אחד מישראל חש לבא מחובת הלב. ובכך תיקן את העובדה שהם נקהלו מעצמם לעבודת העגל
- .
- ג ובכך יצר מושג חדש:הקהילה שקמה מעצמה מחובת הלב. ואונקלוס אומר ויקהל- ואכניש, כלומר יצר את “כנסת ישראל”. זןהי הדמות הציורית של ישראל. אם אדם וחוה נבראו ביום שישי בין השמשות, עתה נוצרה כנסת ישראל בין השמשות – כשהיא הולכת לקראת דודה. כי מהו המשכן אם לא מקום הקידושין בין כנסת ישראל לקב”ה?0
ויש קשר בין הדברים. מדוע אשה נשאת? הרי איננה מצווה שכן אין אישה מצווה על פרו ורבו. אואין זה רשות שאם תרצה תנשא ואם תרצה לא תנשא אלא שבנות ישראל קיבלו עליהן להנשא מחובת הלב. וכך היא ברכת חתנים: לא מצוה ולא רשות אלא חובת הלב, שאחד מהנוכחים בסעודה יאמרנה.
ומדוע אנו – נשים בעיקר- מדליקות נרות מליל שישי לשבת? אומר הרמבם שאין זו מצווה שיש לרדוף עליה ואין זו רשות שאם רוצה ידליק ואם רוצה לא ידליק אלא חובת הלב היא שידליק.
- ד וצווה גם על התרומה להקמת המשכן. מצד אחד כתוב שזו מצווה אפילו בכח, מצד שני לפי נדבת לבו, והנכון הוא באמצע דאין זו מצווה או רשות אלא חובת הלב כתיקון לחטא העגל. ואמנם הצטינו הנשים שתרמו והאנשים רק הלכו אחריהן, ובחטא העגל הרי לא השתתפו הנשים שנאמר אחת מלכ אלה לא מצאתי- מכל אלה שאמרו אלה אלקיך ישראל – לא היתה בהן אפילו אחת
- .
- ה ובפרשת יתרו כתוב “ויהי למחרת” ורשי מפרש שם “למחרת יום הכיפורים”. כלומר משה צווה להקים את המערכת המשפטית בישראל דוקא ביום המיוחד הזה. ויש קשר לכיפור שהוא יום שבו יושב בית דין של מעלה, וכנגדו הסנהדרין שהיא בית דין של מטה. שהרי אדם נוצר בצלם אלקים מידת דין, ו”בדמות” הכונה שעליו לחקות אותה. ואין זה פךא שמשה ראה לנכון לדבר דוקא ביום זה של יסוד כנסת ישראל והסנהדירן דברי תורה שבעל פה שאוזן לא שמען ופה לא אמרן.
ולכן גם הקשר בין המשכן לסנהדרין שכן לשכת בגזית חייבת לבלוט לתוך הקודש- כמו שהשבת בולטת לתוך יום השישי
6 ו שבת שבתון היא לכם – מה דינה של תוספת השבת? יש לה שלש דרגות. קודשם ראינו שלשבת עצמה יש שלש דרגות- כניסת השכינה בערב שבת, ולאחריה קידשו היום בצהרים ולאחריה הסעודה שלישית הקדושה ביותר. עתה בתוספת, הקדושה הולכת “אחורה” פוחתת לתוך יום השישי
ראשית הורה כאן משה רבנו על “תוספת בין השמשות” שהיא כהרף עין. דינה פחות חמור מהשבת עצמה. כי מדוע נאמר כאן “לא תבערו אש”? ללמד על כל ל”ט המלאכות שהעובר עליהן בתוספת השבת אינו נענש במיתה אלא במלקות בלבד כעובר על צווי לאו.
ואחורה יותר לתוך יום השישי יש תוספת מצד כנסת ישראל- תוספת דרבנן – שחלה ברגע שמדליקים נרות השבת. היא זו שאנו מקבלים מחובת הלב.
ואחורה יותר לתוך יום השישי היא תוספת רוח השבת . כךומר אנו מקפידים ששולחן השבת יהא ערוך מבעוד יום ואנו נמנעים מלאכל כדי להכנס לשבת רעב.
באופן עקרוני – המעבר מיום שישי לשבת חשוב יותר לחיינו מהשבת עצמה. נזכור שבספור בריאת האדם כשאלוקים אמר נעשה אדם הוא נמלך בהויה שנכנסה מהשבת ליום שיש בראשי תיבות שנאמר “י ום ה שישי ו יכולו ה שמים” – חלק משמה י-ה ביום השישי וחלק אחר “ו-ה” עדיין בשבת.
כלומר אנו חיים כיום ביום הבריאה השישי ומתקדמים לשבת הנצחית שלעתיד לבא . הגשר הוא הויה. השבת שלנו היא רק הטעם לשבת הנצחית. תוספת השבת ליום השישי היא י-ה. שהיא קדושה נמוכה כביכול משם הויה המלא.
מטרת התורה היא ללמדנו לעבור בהסטוריה משישי לשבת. ולכן משה מדבר על עניני “היום” ב”יומו” כלומר ביום השישי לשבוע ומביום השישי לבריאה. .
ז למחרת יום הכיפורים חל יום שישי. האם יש קשר בין עבודה זרה לשישי.? נזכור כי בסיפור בריאת האדם כאשר האלוקים אמר בלשון רבים “נעשה אדם”. שאלו חזל עם מי נמלך? והתשובה- עם כל מי שמזכר בפרק, לפני ואחרי האדם. .כלומר אלוקים תכננן את האדם כגולם הבנוי שכבות, כשכל “התיעצות” תרמה שכבה ברוח ונפש האדם.
כך נמלך ב”בראשית” – כלומר ב”ראש” או ב”חכמה בינה ודעת” שבראשו, שבהם ברא את השמים והארץ (רמבן.). הוא “נמלך” בהם כבנאי הנמלך בתכניתו וטבע לפיהם במוחנו חכמה בינה ודעת להבין את רזי הטבע
ולאחר מכן נמלך בששת הימים (מדרש) וברא את האדם לפיהם. לפיכך בנוי האדם כסיכום של כל הברואים לפניו. עדות לכך נראית באופן שבו כל עובר אנושי מתפתח ברחם אמו – מתא בודד ליצור שלם, כחזרה על האבלוציה. לכן האדם אינו זר בעולם ויכול להזדהות עם כל יצורי תבל (ולמשול בהם) 0
ולאחר מכן נמלך בדבר נוסף שמזכר בפרק והוא “רוח אלוקים על פני המים” ובנה לפיו שכבה נוספת בנפש האדם. מהי “רוח אלוקים” ? יש לכך פרושים רבים. אך פרשתנו אומרת שבצלאל התברך ב”רוח אלוקים חכמה בינה ודעת” לעשות את אומנותו הנפלאה לבניין המשכן וכליו וכל המלאכה בזהב בכסף ונחושת. לכן “רוח אלוקים” היא ה”חבד” לחוש וליצור אומנות – כולל בניין, חפצי אומנות, מוסיקה וכל אומנות שבעולם.
ולאחר מכן המשיך האלוקים להמלך בשאר הפרטים שמזכרים בפרק א ושתל באדם שכבות נוספות שאין להאריך בהם כאן’.
ולפי רשי שאלו המלאכים את הקבה: אינך חושש שכאשר אתה אומר “נעשה אדם” בלשון רבים אתה פותח שער לעובדי ע”ז לטעות ולוממר שיש לאדם יותר מבורא אחד? והקב”ה ענה להם: “אני לוקח את הסיכון של ע”ז, כדי ללמד את האדם ענווה, שיהא הגדול נמלך בקטן”. מדבריו נראה שברגע שדיבר בלשון רבים הוא פתח שער לעבודה זרה שתתקים
ולפי זה הדברים העלולים לשמש לאדם כמכשול של עבודה זרה הם אותם הדברים שהקבה נמלך בהם – כלומר שהקרין עליהם מימד של מלכות וחשיבות בעצם העובדה שנמלך עמם. כך יכול האדם להכשל ב”ששת הימים” כלומר בטבע ופרטיו, כגון השמש והירח וההרים והעצים שיהפכו כמקור של עבודה זרה. וןך גם “חכמת הבריאה” כלומר המדע יכולה לההפך כמקור של ע”ז כגון בימנו שיש כאלה שחושבים שהמדע יפתור את כל בעיות האדם – דבר שכבר הוכח כלא נכון. הנה הנאצים הארורים רתמו את המדע לעשית רע.
. ובדומה לכך “רוח אלוקים” כלומר האומנות יכולה לההפך למקור של ע:ז כאשר האומן מקדיש את חייו לאומנותו ושוכח מהבורא
ומהו חטא העגל אם לא חטא של הגשמת האלוקות דרך האומנות? ו .
לפי זה הנסיון היחידי של האדם המזכר בפרק א’ ביום השישי היא נסיון העבודה הזרה. והאומנות היא חלק אדיר בנסיון הזה משום שיש ללה משיכה אדירה לנפשינו. קל מאוד להתמסר כליל למוסיקה, ציור, כתיבה וכדומה ולשכוח מהבורא ,
ולכן כתיקון לחטא העגל של ההתמסרות לאומנות הזהב בא בצלאל והקדשי את “רוח האלוקים” שבו, את ה”חבד” שבו למשכן ולעבודת השם.
ויש כאן רמז שכל המקדיש אומנותו הנפלאה לקבה חזקה עליו שיצליח