פרשת בהר
הרב צבי אבינר
תשפג
שפת אמת
עניין שמיטה להר סיני
תרלב
במדרש מוות וחיים ביד הלשון : גחלת נפח בה ביערה, רקק בה כיבה. ככר עד שלא עישרו טבל, עישרו חיים. כי בודאי יש חיות השי׳ בכל דבר בעולם. כי באוריתא ברא הקבה עלמא. ותורה נקראת אש ויש כח אש התורה בכל דבר. רק שמכוסה וקשורה בגחלת. וצריכים לחפש ולמצא הארת התורה שיש בכל דבר.
הרב מסביר הקשר בין שמיטה להר סיני. כלומר בין מתן תורה לשמיטה. כאשר אני עושה מצווה – אפילו בחפץ דומם, כהפרשת מעשר בככר לחם – הריני כביכול נופח בגחלת התורה שבתוך הככר ומעלה בו להבה והארה כמו מנר המנורה. (ועל ידי כך אני חושף את השכינה או השבת שבפנימיות הכל, שזה רעיון השבת)
ובגשמיות היינו רקק בה שבלי רוח רק מגוף הזה מכבה הפנימיות כנ״ל
אם אוכל את הככר בלי המעשר, רק לסיפוק הגשמיות , הריני כאילו רקקתי וכיביתי את אש התורה. ולשם כך נפח הקבה באדם רוח באפיו
ובלי עישור, דבוק בה (בככר) קליפה שמבחוץ ולא נתעורר בה רוח החיים
וזה היה כל הבריאה שבני ישראל יתקנו את הטבע, וזה עניין השמיטין שכל הגלות על ידה בעולם. כי
השמיטה ממשיכה הארה מלמעלה מן הזמן אל תוך הזמן
ושבתה הארץ להיות חיות ודבקות בשורש המנוחה גם בארציות וגשמיות
השמיטה ממשיכה את רעיון השבת. ומהי השבת אם לא המשכת השכינה מעולם של השבת שלעתיד לבא שהוא מעל הזמן, אל יום השישי שהוא עולמנו בתוך הזמן. השבת שלנו היא מנוחת השכינה בתוך הזמן שבעולמו של האלוקים. והשביעית ממשיכה את השבת לתוך הזמן שהוא השנה השביעית
לגבי שבת, כתוב שהאלוקים שובת מכל מלאכתו בעוד שלגבי הויה כתוב כי ששת ימים עשה הויה את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי. המנוחה קשורה להויה דוקא. כי בעולמה, בשבת שלעתיד לבא, הויה לא בוראת ולא שופטת אלא נחה בקדושה ובעונג. לפי הרב במאמרו על שבת הגדול , אין אנו יכולים לדמיין לעצמנו מהי השבת הנצחית הזו שאין בה מוות אבל אין בה גם לידה. היא נחה שם. וכאשר שיתף אותה כביכול האלוקים לעשות אדם, היא באה לעולמנו משבת ליום השישי, וכאן היא משתתפת כביכול בבית הדין של מעלה כלומר שופטת, וכן היא בוראת את האדם ״בצלמנו וכדמותנו״, וכן היא מייצבת את כל ששת הימים בעומק ובפנימיות של כל דבר שנאמר אף תיכון תבל בל תימוט. ואין זה מטבעה לעשות כך אלא היא מוותרת לאלוקים כביכול. ולכן היא מבקשת מקום מנוחה בעולמנו, והאלוקים הציע לה לנוח בשבת שלנו, וכן אנו נציע לה מנוחה תחת כנפי הכרובים, ובלבנו. וגם השמיטה, אומר כאן הרב, הוא מקום מנוחה בזמן לשכינה.
ובכל ארץ אחוזתכם וכו׳
על ידי הרצון והתשוקה תמיד להדבק בהשם ית׳ נפתחת הפנימיות ובאה הגאולה
אך כדי שאש התורה תתלקח, יש צורך בכוונה וברצון להדבק בשכינה. אחוזתכם מלשון אחיזה. יש לאחוז את השכינה כביכול ולהוציאה מהפנימיות
תרמ
על ידי התורה שניתן לנו, כוחן של ישראל בפה לעורר אש התורה שהיא הגחלת. וכמו שמתפשטים ניצוצות מעצם האש, כן דברי התורה כפטיש יפוצץ סלע ומתחלק לשבעים לשונות (שבעים פנים לתורה) ובאמת התפשטות הפנימיות שבתורה נמשך אחרי הלשון…ולשון הקודש שניתן לישראל הוא דרך האמת
רק בלשון הקודש יש גימטריות ומילוי אתשב, שמרחיב את התורה שבעל פה
ובני ישראל זכו לזה בקבלת. התורה כמו שכתוב גיבורי כח, שבשומרי שביעית הכתוב מדבר…
שוב, התורה נותנת כח לישראל לשמור שביעית ולהוציא במשך ששת השנים את השכינה מהפנימיות החוצה עד לשביעית עצמה שהיא דומה לשבת בזה שהשכינה מאירה במלא כוחה
תרמא
הקשר לאל תונו, שזה ואהבת לרעך כמוך. זה כלל גדול בתורה משום שהתורה נתנה לכלל ישראל שהיו באחדות כמו שכ׳ ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד. וזהו כוחן של ישראל …..שזכו לה מעצמם (בלי זכות אבות). ובזה נתקרבו לתורה.
ופרשה זו (שמיטה) מכוונת לזה, כי מצוות השמיטה היא לבא אל האחדות (עשיר ועני כאחד)
וזה עניין המניינים שבתורה שהם אחדות (הספירה של הימים וכן של השנים לשמיטה והשמיטות ליובל היא קושרת את היחיד לכלל)
וזה סמיכת שמיטה להר סיני שעל ידי האחדות מתעורר כח קבלת התורה לבני, והתורה מיוחדת לבני והיא עץ החיים ממש.
בלי אחדות, לא היה מעמד הר סיני. והאחדות היא מטרת השביעית. (להלן נראה הקשר ליובל)
תרמנ
השכר לשמוע בקול דברו הוא היובל. כי שמיטה היא זכר ליצ״מ ויובל הוא זכר לקבלת התורה
והעניין הוא כמו שכתוב בזוהר בפרשה זו כי שמיטה בבחינת תפילין של יד, קבלת עול, ומינה כי יובל הוא בבחינת תפילין של ראש שדרשו עליו חזל וראו וכו׳ כי שם השם נקרא עליך והוא החרות, שכל מי שעוסק בתורה הוא בן חורין.
חידוש עצום אומר כאן השפת אמת, שהיובל הוא שכר לבנ״י עבור שמירת מצוות השמיטה. את שנות השמיטה אנו שומרים מהר סיני שכפה עלינו הר כגיגית, ויצאנו מעבדות לפרעה על מנת להיות עבדים לקבה.
והשכר לזה הוא שנת החמישים, היובל, שתלוי בקידוש בית דין כלומר בידי ישראל. שמירת השמיטות העניקה לישראל הכח להכריז ולקדש יובל שמשנה את החיצוניות במידה מכסימלית. קרקעות חוזרות, עבדים משוחררים וכספים נמחקים. השכינה יצאה החוצה במלא יפיה . ביובל כולנו נעשינו בני חורין העושים מרצון ולא מכפיה, שיש לנו הסמכות לקבוע והקבה נענה ומאשר.
כביכול כולנו לובשי תפילין של ראשת
את השמיטה אנו שומרים כי הקבה הוא אדון הכל, קונה הכל כפי שקרא לו אברהם, ואנחנו עבדיו. והוא
זה שנתן לישראל את ארץ כנען (אומר הרב להלן) ולכן השמיטה והיובלות ושאר המצוות תלויות בארץ
(אבל את היובל אנו שומרים מכח יעקב שנדר שכאשר יחזור ארצה, והיה הויה לי לאלוקים – כלומר אעשה מעשה חסד כחוק ולא מתוך טוב לב. המעשרות והשמיטות ומתנות אביונים שאין כמותם בעולם אין הם אלא מילוי שבועתו של יעקב. )
אכן בזמן שהיה היובל נוהג, היה זה הסדר בחיצוניות העולם…
ואין היובל נוהג אלא כשכל ישראל יושבים על אדמתם באחדות כאיש אחד, כפי שהיה בהר סיני. ואין הבית דין מקדש את היובל מהתורה אלא אם כן הוא בארץ, והוא בית דין יפה (בית דין יפה,כאשר הוא טועה, הרי כל הציבור נידון כאיש אחד. אם בית דין אינו יפה, הציבור ששמע לו נידון כל איש לבדו. כניסת ישראל לארץ עשתה את בית הדין ליפה ומאז החלו לספור שמיטות ויובלות כציבור אחד באחדות. וכאשר חסרו שני שבטים בטלו היובלות כי חסרה האחדות של כלל ישראל שהיא תנאי הכרחי לקידוש יובל מהתורה, והחיבור הוא דרך א״י שכן גם היא מתנה מהקבה. אבל המתנה הופכת לשלנו רק כאשר אנו יושבים עליה ובית דין יפה.
אכן, היובל הוא שכר לישראל ששמרו מצוות כעבד הממלא מצוות אדונו (כאברהם) ועתה זכו לתפארת של יעקב שהיא תפארת של ישראל שנאמר כי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (אומר הרב )
ההבדל בין מתן תורה לקבלת תורה הוא שבמתן תורה נכפתה עלינו כגיגית ובקבלת התורה קיבלנו אותה מעצמנו והיא שלנו ולכן אנו הקובעים את היובל. אבל כדי להגיע להיות בני חורין קודם כל יש לשמור מצוות כעבד השם ואז נהיה בנים ואפילו בעלי התורה שאין היא בשמים וההלכה בידנו
לפי השפ״א יש הדרגה בין שבת שהיא מלמעלה בלבד, מועדים שהם מקדושת התורה וישראל, ויובל שהא מקודש בידי ישראל בלבד והקבה מסכים עמם
יוצא שס׳ שלישית היא כנגד מ״ת וקבלת התורה (יובל) שב״י זוכים ל״אני״ ורצון כנגד האנכי והרצון האלוקי והוא הדרך להגיע לקראת השבת שלעתיד לבא