פרשת בה
הרב דר צבי אבינר
צרעת מרים: מה נלמד מקל וחומר
מעמדה ההלכתי של זכירת מעשה מרים
לכאורה יש מצוות עשה לזכור את צרעת מרים שנאמר ״השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלויים כאשר ציויתם תשמרו לעשות, זכור את אשר עשה השם אלוקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים״ (דברים כד ח-ט). ואכן מקובל להדפיס את הפסוק הזה בסידור התפילה בסוף תפילת שחרית כדי שנזכור זאת מדי יום . וסידור יעבץ אף הוסיף לאמר ״הריני זוכר את מה שעשה הקבה למרים הנביאה״.
אבל הרמב״ם וספר החינוך אינם מונים זכירת צרעת מרים כמצוות עשה מתרייג, אלא כעצה טובה. כך כותב הרמב״ם בהלכות צרעת (טז י) ״הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדברה באחיה מיד נענשה בצרעת״ . וכך גם כותב רשי (שם בדברים) ״אם באת להזהר שלא תלקה בצרעת, אל תספר לשון הרע״. לעומתם מחשיב הרמב״ן (בהשגותיו על הרמב״ם) את זכירת צרעת מרים כמצוות עשה. וזו לשונו
מצווה שביעית שנצטוינו לזכור בפה ולהשיב אל לבנו מה שעשה השם יתברך למרים כשדברה באחיה עם היותה נביאה ואחיה גמול חסדיה ועל ידה ניצל כדי שנתרחק מלשון הרע ….והוא אמרו השם ית׳
ויתעלה זכור את אשר עשה ה׳ אלוקיך למרים …״
מעמדה ההלכתי של סיפור לשון הרע
אם כן, יש לזכור את העונש שהקבה העניש את מרים, ומזה נלמד על לשון הרע בקל וחומר – מה מרים הנביאה לקתה, אנחנו כל שכן. ומלבד זאת אין כל מקום אחר בתורה האוסר לשון הרע. ונדייק: לה״ר היא סיפור דבר אמת על מי שהוא. והדגש כאן הוא על סיפור אמת. לעומת זאת הכתוב אוסר להוציא שם רע שהוא סיפור דבר שקר על אדם אחד, והוא קרוי גם דיבה. המספר דבר שקר על אדם עובר על לא תעשה שנאמר ״מדבר שקר תרחק״ וכן ״לא תשא שמע שוא״ וכן ״ונשמרת מכל דבר רע״. על יוסף למשל נאמר שהוציא דיבה רעה על אחיו, שהם דברי שקר (רמב״ן שם).
וכן התורה אוסרת רכילות, שהיא סיפור מעשה רע ששמע אדם ומספרו לאדם אחר. שנאמר ״לא תלך רכיל בעמך״. כאן אין המספר יודע אם הספור נכון או לא.
אך כאמור אין התורה אוסרת בלא תעשה לדבר דברי אמת רעים על מי שהוא. רק מסיפור צרעת מרים אנו למדים על האיסור , ולא ישירות אלא בקל וחומר
והלא דברים קל וחומר: מה מרים שלא דברה אלא שלא בפניו של משה ולהנייתו של משה ולשבחו כך נענשה, המדבר בגנותו של חברו ברבים על אחת כמה וכמה (רמב״ן שם בהשגות)
והיות ולשון הרע איננה מצוות לא תעשה ברורה, היא אין לא מופיעה בשולחן ערוך כפרק של הלכות לשון הרע. רק החפץ חיים כתב ספר הלכות שמירת הלשון ולה״ר. ואומות העולם כלל לא מכירות באיסור הזה, אלא באיסור של דיבה. כי לדעתם אין הדבר הגיוני- מדוע לאסור לדבר דברי אמת? וכך
גם במדינת ישראל אין חוק נגד לשון הרע במובן ההלכתי, אלא נגד הוצאת דיבה
החיסרון של מידת קל וחומר
החיסרון של איסור הנלמד מקל וחומר הוא שאין עונשין מן הדין כלומר מקל וחומר. אי אפשר לבית דין להלקות או להעניש בצורה אחרת עבור סיפור דברי אמת.
וחסרון נוסף הוא שאיסור לשון הרע הוא לא י מהתורה שבכתב, ולא הלכה למשה מסיני ואפילו לא מרבנן אלא אדם לומד זאת מעצמו בקל וחומר, וזה תלוי באדם. אם רוצה, לומד. אם לא רוצה, לא לומד. אי אפשר לחייבו או לתבוע ממנו למה לא למד. ובזה שונה קל וחומר מכל מידה אחרת שהתורה נדרשת בהם. כי מכל י״ג מידות של רבי ישמעאל, כולם אין אדם לומד מעצמו אלא ממסורת שקיבל, חוץ מהראשונה שהיא קל וחומר. כלומר אין אדם. לומד למשל גזירה שווה או בניין אב או פרט וכלל מעצמו. הוא לומד זאת מרבותיו שהם קיבלו. מרבותיהם עד למשה. אבל קל וחומר רשאי אדם ללמוד מעצמו ואם לא למד אין הוא נענש על כך.
ומהיכן אנו למדים שאפשר ללמוד הלכה מקל וחומר? רק מכאן, מדברי הקבה על מרים. אם אביה היה מכלים אותה הייתה נסגרת לשבוע ימים, קל וחומר שכאשר הכלימה אותי – אומר הקבה – שהיא צריכה הייתה להסגר לשבועיים. אלא שדיו להעניש בדין כנידון, והיא תיסגר רק לשבוע. ואומר רבנו בחיי שמכאן המקור לתוקף הלימוד של קל וחומר בתורה כולה.
אם כך, כל האיסור של לה״ר איננו מהכתוב בלא תעשה אלא ממה שעשה הקבה למרים כלומר מהעונש שקבלה בקל וחומר. היא קיבלה עונש מקל וחומר כפי שהקבה אומר, ואנו לומדים מזה קל וחומר לעצמנו – מה מרים כך, אנו על אחת כמה וכמה. הקבה הלך מהקל אל החמור – מאביה אליו, ואנו הולכים בכוון ההפוך ממנה אלינו, מהחמור לקל.
מכל מקום, הצווי לזכור את מעשה הקבה למרים איננו רק לזכור בפה כמו בקידוש שבת, אלא גם להבין מה אירע למרים. מה אמרה שהצדיקה את עונשה. אם לא נבין זאת כשורה, כיצד נידע ממה להמנע? כלומר עלינו לרדת לעומקו של עניין להבין מהו הלשון הרעה שאמרה.
וכאן אנו נתקלים בפרדוקס. מצד אחד עלינו להבין מה אמרה, אך מצד שני הדבר לא קל כי התורה מכסה זאת מאתנו כדי להימנע מלה״ר.
אך חז״ל התגברו על כך ונסו לשחזר את כל המקרה לפרטיו עבורנו. וזאת עשו על פי סמיכות הפרשיות : פרשת מרים עם הקודמת של אלדד ומידד. הבה ונראה כיצ
הקשר בין מעשה מרים לאלדד ומידד
נחזור שוב על סיפור מעשה מרים
מרים אמרה דברי אמת כאשר דיברה במשה אודות האישה הכושית אשר לקח, בין אם היא צפורה, או בת מלך כוש (לפי דברי הימים) או אישה חדשה. ואהרון שמע לה ולא מחה. ובדין לה״ר השומע מתחייב כמספר. אם הייתה משקרת, הייתה נחשבת למוציאה דיבה שעונשה כבד. התורה גם מאשרת מיד כי דברה אמת ,״כי אישה כושית לקח״.
רוב רובם של המפרשים הולכים בעקבות חז״ל שמעדיפים לפרש שהאשה הכושית היא צפורה. לפי הספרי מרים ראתה שצפורה, שהייתה עדיין בגיל הפריון, הפסיקה לקשט את עצמה כדרך הנשים והיא חשדה בכך שמשה פרש ממנה. ועדיין לא אמרה מילה על כך. אבל אירע המקרה וכאשר אלדד ומידד התנבאו במחנה, כולם מחו כפיים בשמחה מלבד צפורה שאמרה לתומה ״אוי לנשותיהם״ ומכאן הסיקה מרים בברור שמשה פרש מאשתו. והיא, כגיסה, סיפרה זאת לאהרון. עד כאן אין כל לה״ר. הדבר טבעי ומתקבל על הדעת שאחותו של משה ואחיו ידונו ביניהם על כך שאחיהם פרש מייחסי אישות עם אשתו. העובדה שפרש כשלעצמה אין היא טובה או רעה. יתכן שהיא לטובת הצדדים למשל אם הם רבים ביניהם ומוטב שיפרדו זה מזו לשלום.
אך כאן בא הפסוק השני ומורה מדוע חרה למרים הפרוד הזה. ״ויאמרו הרק אך במשה דבר השם? הלא גם בנו דבר!״
מרים הסיקה נכון מדברי צפורה שמשה פרש מאשתו לא בגלל ריב פנימי משפחתי אלא משום נבואתו. אלו טעתה, הייתה נחשבת כמוציאה דיבה רעה. משה לדעתה חשב שנביא צריך לפרוש מיחסי אישות. וזה לדעתה הייתה טעות. מהיכן למד זאת? השם לא אמר לו לפרוש. הרי גם אנו נביאים וגם בנו דבר השם ומעולם לא שמענו שעלינו לפרוש מיחסי אישות! והרי אברהם יצחק ויעקב זכו לנבואה ועסקו בפריה ורביה! (מדרש ספרי).
וכאמור טענתם הייתה נכונה. משה – אומר המדרש- פרש מאשתו בקל וחומר שלמד מעצמו
תניא ג דברים עשה משה מדעתו והקבה הסכים עמו: הוסיף יום אחד (בימי ההגבלה) פירש מהאישה,
שבר את הלוחות״.
משה אמר לעצמו : ומה ישראל שלא דברה שכינה עמם אלא שעה אחת, וקבעה להם זמן, אמרה תורה אל תגשו אל אישה , אני שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי על אחת כמה וכמה!
משה למד קל וחומר מישראל בסיני. מה ישראל פרשו מנשותיהם שלשה ימים לפני הגילוי בסיני, אני שעומד אני לפני הקבה יומם ולילה ובכל שעה על אחת כמה וכמה.
אילו הייתה מרים טועה ומשה לא פרש בגלל נבואתו, הייתה נאשמת בעיני הקבה כדוברת שקר ומוציאה שם רע ודיבה. אך הדגש בסיפור הוא שהיא הסיקה נכון ואמרה דברי אמת. משה למד קל וחומר ופרש מאשתו בגלל נבואתו.
אך היא הוסיפה נופך משלה. לדבריה המוטיב של משה היה גאווה יתירה. הקבה מעולם לא צווה על נביא כלשהוא לפרוש מאשתו. הקל וחומר שמשה למד מעצמו יש לו פרכה. כשהוא משווה את עצמו לישראל הוא צודק. אבל אם ישווה עצמו לשאר הנביאים כמו אברהם יצחק ויעקב וכן לאהרון ומרים, הרי לגביהם הוא אינו צודק כלל. ואם הם לא פרשו מיחסי אישות, מדוע שהוא יפרוש? האם הוא גדול מהם?
ואם הוא חושב כך, הרי הוא גאוותן!
כלומר כאן נכנס הפרוש שנתנה מרים לעובדות הנכונות. כל מה שאמרה עד כה היה בגדר אמת. אלא שזה היה בעיניה דבר רע . היא הזדהתה עם צפורה שרצתה ללדת עוד בנים כל עוד הייתה בגיל הפריון. לדעתה היה על משה להמשיך במצוות פרו ורבו. ואם הוא לא רב עם אשתו, מדוע שלא ימשיך להוליד? עד כה אמרה דברי אמת, אם כי רעים בעיניה. ולבסוף הסיקה שמשה למד קל וחומר בגאווה וראה עצמו מעל ישראל ומעל שאר הנביאים – שגם זה היה נכון – מתוך גאווה.
והנקודה הזאת האחרונה תקבע את מה שאמרה האם זה לשון הרע של דבר אמת, או לשון דיבה של מוציא שם רע שהוא דבר שקר.
וישמע השם – התורה מתערבת כאן ומודיעה שמרים טעתה בהנחה האחרונה
״והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה
דבריך, מרים, שמשה למד קל וחומר בגאווה, אינם נכונים.
ולכן גלשת מלשון הרע של דברי אמת למעמד של מוציא שם רע שעונשו צרעת.
נבואת משה במראה (סגול תחת הא׳)
והנחת משה שנבואתו שונה מיתר הנביאים היא גם כן נכונה.
שמעו נא דברי! אם יהיה נביאכם השם, במראה (קמץ תחת הא׳) אליו אתודע, בחלום אדבר בו
לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו ומראה (סגול תחת הא׳) ולא בחידות ותמונת השם יביט !״
מה ההבדל בין מראה (בקמץ) ומראה (בסגול)? המלבים מסביר
בזה גילה להם ההבדל בין אספקלריה המאירה לאספקלריה שאינה מאירה. שעל מה שאומר בכלים (פרק לד מב) אספקלריה טהורה אומר הראש שפיגעל, שרואים בו את הפנים. והרמב״ם פירש הוא כלי זכוכית שמביט דרך בו. ואספקלריה ומראה בקמץ הוא שפיגעל, שהוא מכוסה בפיח וטיט ועופרת מצד אחד עד שלא תעבור הראות לראות דבר העומד מאחוריו רק מראה הצורה העומדת נכחו, וזה אספקלריה שאינה מאירה.
ומראה בסגול הוא הזכוכית שהראות עוברת בו לראות דבר העומד מאחוריו מהצד האחר וזה האספקלריה המאירה.
הנביא מביט אל הקבה כשמראה (קמץ תחת הא׳) ביניהם. (״נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו״. האדם הוא דמות של הקבה במראה. אנו בצד אחד והקבה בצד השני). כל נביא שיש לו אגו מפותח רואה את הקבה דרך אספקלריה שאינה מאירה אלא מחזירה אליו את דמותו שלו מהמראה (בקמץ). הנביא שומע ורואה, אך חלק גדול מזה הוא החזר של מחשבותיו שלו. ככל שהאגו של הנביא גדול יותר, כך גדול החלק המוחזר מהראי של מחשבותיו שלו, של עצמו.
אוי ואבוי היה אלו היה משה רואה את הקבה דרך אספקלריה שאינה מאירה. אילו היה כך, היינו חושדים שתורתו אינה אמת לאמיתה אלא השלכה של מחשבותיו שלו, של דמות עצמו במראה (בקמץ)
ולכן הקל וחומר שמשה למד מעצמו היה נכון. לא היה בו כל גאווה כאשר ראה את נבואתו שונה גם מהגלוי לישראל וגם מהגלוי למרים ולאהרון ואפילו הגילוי לאברהם ויצחק ויעקב.
וכך אומר הרמב״ם במזמור יגדל
לא קם בישראל כמשה עוד, נביא ומביט אל תמונתו
תורת אמת נתן לעמו אל, על יד נביאו נאמן ביתו
ויש כאן גם לקח לגבי לשון הרע. כאשר אדם רואה דבר רע אצל אדם אחר, עליו לחשוש שמא מה שראה הוא השלכה של עצמו על האדם הנידון. האם אין זאת אלא החזר מהמראה (בקמץ) אל עצמו
דינו של המספר לה״ר
עד כה למדנו שמרים נפגעה בצרעת בגלל שהוציאה שם רע. השאלה הבוערת היא מה היה דינה אילו הייתה אומרת נכון עד הסוף ללא טעות?
מה דינו של כל אדם האומר לה״ר, כלומר דברי אמת רעים על אדם אחר?
כאמור לה״ר נלמד בקל וחומר, ומכיוון שאין מענישים מהדין אי אפשר לתבוע אותו בדיני אדם על כך שאמר דברי אמת. אין כאן דיבה . וגם בדיני שמים אין הוא נידון בצרעת.
מה יעשה אדם הרואה מעשה רע בטוח שעשה אדם אחר, למשל רב בישיבה שתקף מינית תלמיד או תלמידה והדבר ידוע לשאר הצוות ? האם יכסו זאת בשתיקה משום חשש ללשון הרע?
ולפני שניגש לספרו של החפץ חיים, נראה את פרשת בעלותך כולה ממבט הציפור. דומה שאין פרשה דומה בתורה המלאה כל כך פרשיות רעות על עם ישראל כמו הפרשה הזאת. יש כאן שרשרת של שבעה אירועים רעים שמובאים לכאן שלא כסדר הכרונולוגי (ראב״ע). אהרון חלשה דעתו מקנאה במתנות הנשיאים. העם ברח מסיני דרך שלושה ימים כתלמידי בית הספר. המתאוננים והסנהדרין שנשרפה. מאסו במן. קברות התאווה. אלדד ומידד. ולבסוף מרים. דומה שהתורה אספה את האירועים הללו לכאן בכונה תחילה. בשנה שעברה למדנו שפרשת ויהי בנסוע הארון הובאה לכאן כדי להבדיל בין הפורענויות . דהיינו התורה מביאה שרשרת סיפורים רעים ללא חשש ללשון הרע.
והתשובה לכך ברורה. יש הבדל בין סיפור לה״ר לבין סיפור הסטורי למען יראו וילמדו. יש הבדל בין לה״ר לבין סיפור לטובת השומעים
לכן, אומר החפץ חיים, מותר לספר דברים רעים על חתן או כלה כדי להציל אדם משידוכים רעים. מותר לספר על חנווני שמרמה את לקוחותיו, וכדומה.
ומותר לבקר נבחרי צבור. בזמן החפץ חיים היה השלטון בקהילה בידי שבע טובי העיר והחפץ חיים אסר לדבר רעה עליהם. אך בימנו אנו חיים בדמוקרטיה פתוחה ושקופה ויש זכות לציבור לדעת הכל על נבחריו על מנת שנדע כיצד להצביע בבחירות הבאות. ויש תפקיד מרכזי לעתונות לשמור על הדמוקרטיה ולספר הכל לצבור, אפילו דברים רעים, כל זמן שהם אמת (מאמרים ממרכז הרב).
אך אין כל רשיון לאדם לשבת ליד שולחן שבת ולספר לה״ר ורכילות למען שעשוע. קודם כל יש חשש שהמספר יגלוש לדיבה משום שאינו יודע את כל הפרטים וגם משום שכל אחד מוסיף נופך משלו לסיפור כמו נביא שקר הרואה במראה (בקמץ) השתקפות של עצמו.
אבל לפי חזל הסיבה העקרית של איסור לה״ר הוא הנזק הבלתי פרופורציונלי הנגרם לזה שמספרים עליו. במיוחד שהידיעה רצה בשכונה ובחברה ומתנפחת ומביאה להרס מחלט של מעמדו הכלכלי והחברתי של זה שמספרים עליו. עד כדי כך, שלעיתים הדבר מסתיים בהתאבדות או בבריחה מהארץ. המספר לשון הרע עובר לכן על שפיחות דמים , גילוי. עריות ועבודה זרה. יש אומרים שעובר על חמשה חומשי תורה. והחפץ חיים מונה 17 מצוות לא תעשה ו 14 מצוות עשה שהמספר עומד להיכשל בהם
במובן זה, לה״ר הוא קל וחומר. ה לכאורה הוא דבר קל, דבור, אך תוצאתו חמורה מאד.
מי מהמידות חורה על לה״ר
את מי מהמידות האלוקיות מרגיזה לשון הרע? אי אפשר לאמר זאת על האלוקים מידת הדין, משום שהמדבר דברי אמת אי אפשר להאשימו שעבר על חוק כלשהוא. וחותמו של האלוקים הוא אמת.
מצד הדין אין להאשימו.
אבל לא כך מצד הויה, מידת החסד והרחמים. מצדה המספר לשון הרע וגורם לנזק גדול כל כך, הוא בבחינת אדם רע לב שהיא, מידת הרחמים, מתעבת ושונאת ללא קשר עם עבר על החוק או לא.
לכן כתוב שכאשר הם דברו, ״וישמע הויה״. .
הויה היא זאת שלימדה את משה את תוקף הקל וחומר, את מה שנקרא מעתה ואילך ״דין״. היא הפקיעה כאן את הדין ממידת הדין של אלוקים והעבירה את הדין לעולמה, למידת קל וחומר. כי מידת הרחמים לעולם לא פועלת במדויק. היא לא מחזירה לעבריין ״מידה כמידה״. היא מוסיפה, היא עובדת לפי קל וחומר. המספר עשה דבר קל, רק דיבר, אך תוצאותיו חמורות ותגובת הויה אליו חמורות.
למעשה דומה שאין לך דוגמא אחרת בתורה שמידת הדין של אלוקים שותקת ואין לה כל טענה, ורק מדת הרחמים מלאה חרון.. –
יצר הרע המביא אדם לפרישות
נחזור לרגע לבעל החפץ חיים. בהקדמתו הוא אומר
אם ראה יצר הרע שבלי העניינים האלה (סיפורי לה״ר) לא ינצח האדם לעולם, הוא מרמה אותו להפך: שמחמיר על עצמו כ״כ בעניין לה״ר עד שנראה לו שהכל נכנס בכלל לה״ר ואם כן אי אפשר לחיות חיי תבל לעניין זה. אם לא שפירש לגמרי מענייני העולם הזה….
יצר הרע של אדם מושך אותו לא לדבר מילה על כל אדם וזוהי חסידות מנופחת מצד יצר הרע. אדם כזה מממש את מה שחשדה מרים לשוא במשה, שהוא פורש בגלל חסידות יתירה וגאווה.
.