ב א: המבחן והכשלון בליל יציאת מצרים

בא

תשפ

 בא: המבחן והכשלון בליל יציאת מצרים

 

 

 

 מטרה המצהרת של מכות מצרים היתה כפולה- להוציא את ישראל ממצרים ואת מצרים מישראל, כלומר לשחרר את ישראל פיזית

ורוחנית ממצרים ופרעה.  ובנוסף לזה רצה הקב”ה שפרעה יכיר וידע את הויה. ויש לדייק: לא רק שידע שהבורא חי וקים אלא ששמו הויה.  ולא רק שידע את שמו אלא גם שיכירו – שידע את הויה- מידת הרחמים על כל צדדיה ובעיקר כמושיע.  גם בסיפור הבריאה בפרק א בראשית מופיעה הויה בסוף הפרק כמושיעה לעולם, שכן בלעדיה היתה מידת הדין – אלוקים – מחריבה את העולם כפי שעשתה בעולמות קודמים (רשי שם)ם.

האם הושגה המטרה הנשגבה הזאת? נזכור שכבר בתחילה נראה הדבר קשה מאד שכן הפרעה שעמד מול משה היה “נפוליאון המצרי” – גמד אכזרי שצבאותיו הגיעו עד לאזור בגדד של היום בהחריבם את כל מה שבדרכם. כה אכזרי היה הפרעה הזה שגם המצרים עצמם שנאו ופחדו ממנו.

הבה נשים לב לשלבי הגאולה כי הגאולה הראשונה היא אב לכל הגאולות

שילוח ברצון האדון.

אילו היה המחבר יוני, היה הסיפוור ממשיך כך: הקבה בא לפרעה בחרב והרג את האנשים הרעים והוציא את הטובים- ישראל – לחרות.  כך היה אומר למשל מחבר רומי על המרד של ספרטקוס.  העבדים יצאו לחרות תוך הריגת האנשים הרשעים.

אבל אנו עוסקים בתורה הקדושה ובדרך שהקבה הוציא את ישראל ממצרים. והסיפור לכן מסובך ומלא פיתולים ומוקשים פסיכולוגים וזה מלמד על כך שהסיפור אמיתי ואינו אגדה מנותקת מהמציאות .

 . להתנאי הראשון שהקבה התנה ליציאה הוא שתהא ברצונו החפשי של האדון.  ולרגע נראה הדבר בלתי אפשרי. לאחר תשע מכות מגיע העימות בין משה ופרעה לשיא כאשר אמר פרעה למשה “לך מעלי השמר לך אל תסף לראות פני כי ביוםנ ראתך פני תמות!”  וכאן היה כל מחבר מסיים את הסיפור בהתנגשות אלימה.    אך התורה הקדושה אומרת שכאשר משה היה עדיין בבית פרעה, נגלה אליו השם ואומר לו

עוד נגע  אחד אביא על פרעה ועל  מצרים אחר י כן ישלח אתכם מזה כשלחו,

 כלה גרש יגרש  אתכם מזה

המילים “כלה גרש יגרשכם” אומרות שמטרת הקב”ה היא שפרעה יגרש את ישראל “כלה מלשון כליל- שכולכם ישלח” אומר רשי.  הקבה חפץ שכלל  ישראל ישולח ממצרים, שאף אחד מהם לא ישאר שם.  המילה כלה גם אומרת שהניתוק חייב להיות מוחלט וסופי ללא עוררין. אבל שילוח בכפית האדון יש בו חסרון שהאדון לשעבר ישאף להחזיר ולשעבד את עבדיו. דומה הדבר לשילוחי אשה.  הטלביזיה האמריקנית מלאה בסיפורי “אופרה של סבון” שבהם – כמעט תמיד- הבעל לשעבר עושה הכל כדי להחזיר לעצמו את אהובתו.  לכן התורה מקפידה שגט אשה ינתן ברצון הבעל ללא כפיה כך שיהא סופי. המילים  “ישלח אתכם מזה כשלחו כלה” מתפרשים שגט השילוחין שיתן פרעה לישראל יהיה דומה לשילוח כלה כלומר ינתן מרצונו החפשי וללא חרטה.

 שילוח מרצון העבד .

   ומצד שני גם על העבד לרצות לצאת לחפשי. אי אפשר לכפות עליו לצאת לחפשי שלא מרצונו.  הרצון  להפרד חייב להיות סימטרי בין האדון לעבד.  אם לא ירצה העבד לצאת תירצע אזנו  ב מ ש ק ו ף  והוא יעבוד את אדונו עד היובל

ברגע זה של העימות בבית פרעה נראה היה שאין סיכוי שפרעה ישלחם ברצונו הטוב וכמובן אין גם סיכוי שישראל לא ירצו לצאת ממצרים. הרי נאנחו ונאקו תחת עול השעבוד.

מציאת  חן

והנה הפתעה.  במקום לאיים על פרעה אומר הקבה למשה בעודו עומד בבית פרעה-

דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב

ויתן הויה את חן העם בעיני מצרים

גם האיש משה גדול מאד בעיני מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם

והדבר מפלא. מי הם האנשים הטובים שמהם ישאלו בני ישראל – “איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה” – כלי כסף וזהב ויקבלום? ומדובר במתנה מהלב שלא על מנת להחזיר.  יש אומרים שמדובר בישראל, שישאלו זה מזה. אך הרמב”ן מפרש שמדובר במצרים שהפכו לטובים. הגאולה תבא לא לפני שהמצרים יהפכו להיות ידידי ישראל.  והרמבן ממשיך ואומר “שלא יהיו המצרים שונאים אותם על המכות אבל מוסיפין בהם אהבה ונושאים חן בעיניהם לאמר אנחנו הרשעים עושים חמס וראוי הוא שיחונן האלוקים אתכם”

סימן  לגאולה שתבא הוא שהגויים יתהפכו ויאהבו את ישראל.  נתאר למשל בימינו שהגויים יאמצו את שבע מצוות בני נח.  צריך נס לזה.  ואמנם הפסוק אומר “ויתן השם את חן העם בעיני מצרים”.  ומדובר לא ב”חן היציאה” של שאילת הכלים אלא חן ברגע זה שלפני מכת בכורות- מדגיש הרמב”ן.    אפשר להבין שמתן החן הגיע באופן טבעי מעצם העובדה שמשה עמד מול פרעה האדיר ללא פחד. שנאמר “וגם משה גדול מאד בעיני מצרים”.  ובימינו כשישראל עומדת על בטחונה ללא פחד היא מעוררת כבוד מהגויים

והחן הזה יגדל ויתבטא לפני היציאה במתן כלי כסף וזהב לישראל שלא על מנת להחזיר.  הגויים יעניקו שילומים לישראל בחרטה על הצרות שגרמו.

   מדוע ביקש הקבה ממשה – דבר נא- על עניין הכלים? משום שרצה להגשים את הבטחתו לאברהם שזרעו יצא ממצרים ברכוש גדול (מדרש).  ואפשר לאמר משום שכל עבד עברי יוצא במענק מצד האדון שמחזיר לעבד את כבודו וגם משמש עדות  שהאדון שיחררו ברצון טוב ללא טענות.

ומדוע מזכר אברהם ולא יצחק ויעקב? אפשר לאמר  משום שאברהם. נאבק לא רק נגד עבודה זרה אלא גם ובעקר נגד עבודת כפויה של עבדים.  אברהם היה זה שקרא לקב”ה “קונה שמים וארץ” שהכל שייך לו בתוקף היותו היוצר, ומשום כך “גזל” וחטיפת אנשים לעבודת כפיה היא לא רק עבירה על חוק התורה ומצווה שניתנה לאדם הראשון אלא גם פגיעה ישירה בבורא שהכל שייך לו.   אברהם מקפיד לשלם בכסף מלא עבור קניותיו. הוא נלחם להשיב את הגזילה ואת השבי מארבעת מלכי הצפון התקיפים שבנו אמפריה ובאו לשעבד את חמשת מלכי הדרום למס עובד. אברהם גם סירב לקחת חלק בשלל- מחוט ועד שרוך נעל- ולהשתתף עם מלך סדום שנקרא בפי חזל  “רב- גזלן”.  יעקב לעומת זאת נלחם  על זכויותיו האזרחיות ועל “דינים” וצדק שנאמר תתן אמת ליעקב. ולכן מובן שהק”בה מתיחס ביציאת מצרים דוקא לאברהם

 

  דם  על המשקוף שלא כעבד הנרצע

 

וכמו רופא מומחה ממשיך הקבה להוציא את ישראל ממצרים בזהירות ללא תקלות ולפי התכנית.  מיד כשהשתנה לבם של המצרים לטובה כלפי ישראל צווה על ישראל לקחת צעדים שירחיקם מהמצרים ומתרבותם.  כך צווה עליהם לקחת שה  לבית אבות – עבודה זרה של מצרים – ולשמור עליו בגלוי במשך 14 יום לעיני המצרים שלא התערבו.  בכך הוציא תרבות מצרים מישראל.  ובערב היציאה היה עליהם לשחוט את השה ולמרוח דמו על המשקוף- כאילו לציין שאין הם מתכונים להשאר בבית אדוניהם כעבד הנרצע.  ובנוסף נאמר להם לפתוח בלוח שנה חדש שבו הם הקובעים את החגים כבני אדם חפשיים שזמנם בידיהם ואין הם עבדים לזמן.  .

אנראה שאין סיכוי שישראל ישארו  במצרים

ובנוסף- פנה הקבה אל פרעה במכת בכורות שתשבור בפרעה כל רצון להשאיר את ישראל בארצו.  במובן זה פעל הקבה כבית דין המכה את הבעל עד שיאמר רוצה אני.

 

מהפך בלב פרעה

 

והמכה אכן השפיעה על האדון והפכה כליל את לבו.  הרמבן מעיר שלא כתוב לעיל שהקבה נתן את חן ישראל בעיני פרעה עצמו אלא בפני עבדיו ועמו. המכה תסיים את התהליך ותשנה את לב פרעה.

ובליל היציאה בחצות הלילה שנשבה רוח צפונית והעירה את פרעה משנתו.  בחרדה נוראה שמע את קול הצעקות שנשמעו בכל רחבי מצרים והיא זו שהפכה טת לבו. לדברי חזל הוא חיפש את משה ואהרון וכאשר פגשם צעק להם “קומו צאו מתוך עמי” ובזה שיחרר את ישראל, מאדנותו כפי שנאמר “ויהי בשלח פרעה את העם” שהכתוב מיחס את שילוח ישראל לא לקב”ה אלא לפרעה ולזכותו.  וחזל מוסיפים שברגע השילוח התחזקה אמונתו בקב”ה כל כך שהוא היה הראשון בעולם ששר  “הללו- יה”.  שכן המסורת אומרת שהמזמור הראשון בהלל -הפותח במילים “הללויה הללו עבדי השם” – נכתב בידי פרעה ולכן נקרא “ההלל המצרי”.  ובכלך לא רק שהכיר את י-ה אלא גם ששילח את ישראל ואפילו ביקש “ויברכוני” – הכיר בישראל כעם הבכור במשפחות בני נח שתפקידם לשמש עם כהנים לכל העולם.

והנה הושגה המטרה המפוארת להוציא את ישראל ברצון האדון תוך הכרה בהויה כמושיע. וישראל מנצלים את מצרים ונושאים אתם כסף וזהב ומתנות- רכוש גדול כפי שהובטח לאברהם.  הם קרויים צבאות הויה משום שצאו בכבוד. הפרדה כזו מבטחת שתהא לנצח.  ואכן המושג “הויה צבאות” מורה על המידה “נצח” – אומר הפרדס.

 

נצחון הטבע האנושי

 

והכל נראה יפה עד שהגיע הרגע של אמת ולב האדם המחפש טוב חמרי לעצמו הכריע.  ברגע שבו המצרים השפיעו כל טוב על ישראל ודחפו להוציאם,  באותו רגע פעל גם טוב לבם את ההפך להשאירם.   חזל אומרים שרוב בני ישראל החליטו שלא לצאת עם משה אלא להשאר בגלות מצרים הטובה אליהם.

 מהי גאולה? אמור – שחרור מעול הגויים בעודם בגלות.  כך גם נאמר בשמונה עשרה.  אבל טוב לבם של האדונים יכול גם להביא את ההפך- התבוללות. ומי כמונו הרואה זאת בימינו כאן בארצות הברית היפה.

    ןהדבר נכון גם לאדון, לפרעה.  טוב לבו התהפך חזרה מיד כששמע שישראל נבוכים במדבר. ההזדמנות להחזירם בכח קסמה לו והוא רתם את רכב מצרים ורדף אחרי ישראל ביד רמה.   ברגע אחד נמחקה כל התשובה הרוחנית שעשה וההחרטה על העוול שעשה. נמחקה גם האמונה בהויה. הטבע האנושי ניצח

וכל זה צריך לעמוד מול עינינו כשאנו רואים את אומות העולם מתחרטים על השואה ומחזרים אחרינו. וכך גם נחשוב מול אחינו בגולה שפיהם נוטף אהבה וציונות אך ברגלם בוחרים להכנע לטבע האנושי במחיא איום של התבוללות.