אמור
קידוש ש״ש
ונקדשתי בתוך בני ישראל
- מסירות נפש אפילו על שרוך נעל
- וחי בהם – רק על ג עברות: ע״ז, ג״ע, שפ״ד
- וחי בהם – הקדושה ומסירות נפש מביאה לחיים לדבקות בשורש
- ונקדשתי – ביטול וחי בהם, ביטול העצמיות, לפני כל מצווה
- ונקדשתי- כח למקראי קודש, כולל שבת
- ונקדשתי – נס גלוי שישראל חיים. קידוש ש״ש בעולם
- ונקדשתי – בתוך מניין, אחדות, כל ישראל חברים
ושמרתם את חקותי
ואת משפטי
אשר יעשה אותם האדם ונקדשתי בתוך ב״
וחי בהם (יח ח)…………….מצוות………. אני ה׳ מקדשכם (כב לב)……מקראי קודש
.
תרמג (175)
במצוות ונקדשתי בתוך ב״י מסור עצמך (מסירות נפש) וקדש שמי.
ובכל מקום אמרינן וחי בהם ולא שימות בהם. משמע שבמצווה זו של מסירות נפש לקדש שמו ית׳ יכול אדם לתקן את כל מה שנברא עבורו
מצוות קידוש השם כשלעצמה קובעת שיש למסור הנפש אפילו עבור שרוך נעל בשעת השמד כאשר האויב מתכוון כנגד הדת. אך חז״ל התכנסו לאחר החורבן וקבעו שהיות וכל כך הרבה אנשים מתו על קידוש השם, יש לצמצם את החובה משום שכתוב וחי בהם. כלומר יש כאן שרשרת של מצוות שפותחת במלים וחי בהם, ומסתיימת במילה ונקדשתי. הפתיחה וחי בהם ונוגסת כביכול במצווה הקשה של ונקדשתי ומצמצמת אותה לג׳ המצות הקשות של ע״ז, ג״ע ושפ״ד. וגם אלו חלים רק מסברה.
כך מקובל ללמוד. והנה הולך הרב בכוון הפוך – ונקדשתי מביא לחי בהם. כי על ידי קיום ונקדשתי, אדם מתקן עצמו.
ועל זה אמרו יש קונה את עולמו בשעה אחת. ובאמת, על ידי מס״נ באין לשורש האחדות שנותן כל חייו בעבור קדושת שמו ית׳. ומקרא שעה אחת כי שעה היא רצון.
הרב מפרש שעה במובן הקשיב, שם לב. כמו שעה לבקשתי. במס״נ אדם שועה לקב״ה, והקב״ה שועה אל האדם. בחיוב.
ועל ידי ביטול כל הרצונות בפועל ממש בא למקומו ולשורשו..
הפעולה של מס״נ פרושה ביטול כל הרצונות של האדם, לשם ש״ש.
ואז נשאר רק הרצון הפנימי השורשי לקדש ש״ש
תרמז 177
בפ׳ ונקדשתי דרשו חזל מסור עצמך וקדש שמי. וסמוך לזה מצוות מקראי קודש. ושמעתי..כי בכוח בנ״י לקרא הקדושה בזמנים מיוחדים מאחר והם בעצמם קודש כדכתיב ונקדשתי וכו׳
הרב פונה קדימה בשרשרת ורואה את ונקדשתי כפתיחה לקטע הבא של מקראי קודש. ישראל הקדושים יש בהם כוח לקדש את הזמנים. ואכן אנו מברכים ״מקדש ישראל והזמנים.״
ולבאר העניין על פי מאמרם זל לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו. כי בכל נפש ישראל נמצאת הקדושה רק על ידי שנתלבשה הנפש בגוף צריכין לתקן הגוף שיוכל להרגיש את הקדושה. ועל זה. נתנו המצוות כמו שכ׳ וכו׳.
מגיעים לקדושה על ידי שמתחילים ״וחי בהם״ וממשיכים המצוות, ומגיעים למסירות נפש. וכאן עולים בקדושה שנאמר אני השם מקדשכם, ובזכות זה יש לישראל הכוח לקרא מקראי קודש. יש להבין שהקב״ה מקבל את הקריאה ואכן מקדש את החג כפי שישראל קראו אותו.
תרמז 177
בפ׳ אלה מועדי ה׳ וכתיב גם שבת…
בראש שרשרת המועדים כתובה השבת, שלכאורה אינה מועד או חג!
וכתיב שבת היא לה׳ בכל מושבותיכם. היינו שעם היות והשבת קבועה וקיימא, אבל שיתגלה הארת הקדושה בעולם הזה אי אפשר בלתי הכנת בנ״י. וזה שכ׳ שבת לה׳ בכל מושבותיכם בכל מקום שנמצאו בנ״י נתגלתה להם קדושת השבת…
אמנם זמן השבת קבועה מבראשית , וקדושתה באה מלמעלה, שלא כמו החגים, אבל התגלות הקדושה מהסמוי לגלוי בא על ידי ישראל בכול מקום שיושבים בו
וזו העדות שהשבת מעידה על בנ״י שלולי הם לא היתה מציאות להתגלות הארת שבת קודש בעולם.
תרנז 183
בפ׳ ונקדשתי – מצוות מסירות נפש על קידוש ש״ש נתנה רק לישראל. כי כל עיקר הנהגתו ית׳ עם בנ״י היא למעלה מן הטבע. ועולם הזה הוא במקרה לב״י לא בעצם, (כפי שאמר הבש״ט שעולם הזה הוא אחיזת עיניים) ולכן בני נח לא נצטוו על קידוש השם.
תרנה 184
בפ׳ ונקדשתי -וחזל למדו מזה דקדושה בתוך עשרה מישראל, כיוון שכאשר עשרה מישראל מתייחדים בלב אחד להמשיך עליהם הקדושה וכו. ונראה דזה סמיכות פ׳ המועדות למצוות ונקדשתי..
יש בכוח עשרה מישראל בארץ ישראל לקדש השנים והמועדות.
185
בפ׳ ונקדשתי – המוסר עצמו על מנת לעשות לו נס, אין עושים לו נס. ויש להבין. ומה בכך? וכי עקר מצוות מס״נ בעבור הנס? אבל יתכן לפרש כי באמת עלפי הטבע אי אפשר למסור הנפש, רק בסיעתא דשמיא….וכתוב אני ה׳ המוציא אתכם מא״מ…נס להתנוסס… כי גביציאת מצרים ניתן כוח לבנ״י לשבור כל הטבע בעבור קדושת שמו. שעל ידי הניסים שעשה לנו נשתנו נפשות ב״י מעל הטבע.
קיום ישראל הוא נס ש״ש בעיני האומות. וחי בהם – העובדה שאנו חיים היא ״ונקדשתי״. אמנם בני נח פטורים מהמצווה, אבל יש קידוש ש״ש של ישראל בעיניהם.
תרלח 173
בפ׳ ולא תחללו ונקדשתי -ובודאי יש מצווה זאת לעולם אף שאין באים לידי נסיון רק שהמצווה היא לקדש שמו …כי אי אפשר לקיים ונקדשתי רק על ידי מסירת הנפש וכשהאדם מוכן לזה בא לכלל קדושה
המצווה היא להיות מוכן לקדש שם שמים, למסור הנפש, אפילו שהדבר לא יקרה במציאות. אבל הנכונות הזאת כבר נוסכת בו קדושה…
יוצא שכדי לזכות ב-חי בהם, האדם פותח במסירות נפש, עושה מצוות ומגיע לחי בהם. ואכן בסידור אנו פותחים לפני פסוקי דזמרה במצוות קידוש השם. ולפי כל מצווה יש לכוון לעשותה במסירות נפש כדי שנזכה לחיים.