פרשת שלח

תשפא

 מניין קדושת החלה

 

 

 

הקשר לפרשיות הסמוכות

 

 

מצוות חלה קיבלה לאחרונה תנופה גדולה כטכס רגשי ציבורי לנשים .  החלה מביאה ברכה למשפחה ולבית.  מנין נובעת האמונה הזאת? האם היא לגיטימית?ם

וכן כאשר נפתח ספרי הלכה  נגלה כי הרמב״ם  מדבר על הפרשת שתי חלות , אחת נשרפת ואחת בשיעור מלא לכהן  טהור, כגון ילד או ילדה כוהנים.  גם הראש מסכים לכך.  אך המחבר של שולחן ערוך מדבר רק על חלה אחת  בשיעור קטן  הנשרפת.  מה המקור לכך ואיך ננהג היום?  האם יש הבדל בין ארץ ישראל ולחוץ לארץ? והאם בימינו עם שיבת ציון השניה עלינו לחזור ולנהוג כבעבר, למשל כזמן בית שני?  ובאיזה גבולות של ארץ ישראל מדובר?

על כך ועוד נלמד מהפרשה.

 

 

 

מטרת החלה

 

 

נהוג ללמוד על מצווה המופיעה בתורה גם מההקשר שלה לסמיכות הפרשיות.  והנה פרשת חלה באה  לאחר    פרשת המרגלים.  הקבה גזר מיתה  לדור המדבר, הם ימותו  כיחידים,  אך הקבה נענה למשה והבטיח שעם ישראל לא יעלם כעם.  הם לא יוחלפו בעם אחר.  הם יזכו להיכנס לארץ ישראל כעם, ושם יזכו לברכה והשגחה כעם.

כך המסר של פרשת הנסכים – יזכו להביא קורבנות  ציבור ויין

וכך  פרשת חלה –  יזכו להפריש חלה  (נראה מה המסר)

וכך פרשת בית הדין ששגג – יזכו שיהיה להם בית דין יפה שהלכה כמותו משום שהוא בארץ. ובית דין יפה יוצר עם, כי כאשר הוא שוגה, כל העדה מקריבים קרבן אחד, כעם.  אם אין בית דין יפה, כל אחד מהקהל מקריב לעצמו (רמב״ם)

וכן אמרנו שספר במדבר עוסק לא רק במסע לארץ בזמן משה רבנו אלא בכל הדורות ובכל הגלויות.  הוא מביא דברים שיעזרו לישראל לשרוד – עד ביאת הגואל

 

 

מה אם כן המסר  הטוב של הפרשת חלה? דעות שונות:

  • ספורנו אומר: ״אחר חטא המרגלים הצריך גם החלה למען שיהיו ראויים שתחול ברכה בבתיהם באמרו :ראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה על ביתך (יחזקאל ). וכך היה הנס שעשה אליהו לאשה הצרפתית שמעוגה קטנה שנילושה בפך שמן הביא ברכה של שמן רב. ומכאן התפתח המנהג הנפוץ היום לנשים לראות את הפרשת חלה כשעת רצון  לברכה על ענייני הבית

 וספר החינוך אומר שהחלה היא הבעת תודה לקבה .  במדבר הוריד לנו את המן, ובארץ ישראל אנו מחזירים לו תודה.  ואמנם חלות הן מרכיב עיקרי בקרבן תודה.

כך שמעגל הברכה של נותן ומקבל נסגר, וזה מקור הברכה השופעת משמים, על פי הקבלה

ואפשר לאמור שברכת המזון   מבטאת את הרעיון הזה של ספר החינוך: הברכה הראשונה של ״הזן את הכל״ נכתבה על ידי משה עבור המן במדבר, והברכה השניה ״נודה לך ״נכתבה על ידי יהושוע כשנכנס לארץ והיא תודה על הארץ הטובה  ועל הלחם שאנו אוכלים מטובה וכו׳.  החלה מכוונת לברכה השניה של יהושוע.

 ג)   רבנו בחיי קושר את החלה – לחם הארץ, לקדושת המן שהוא לחם משמים .  יש כאן בשורה טובה לישראל.  בבואכם לארץ אמנם  יפסק המן שהוא לחם קדוש משמים,   אך יוחלף בלחם  קדוש מהארץ כלומר בחלה (מחמשת המינים שנחמצים)   – להביא  קדושה לארץ ישראל.

ויש בדבריו   יסוד הלכתי, כי  לפי רשי  שיעור  העיסה החייבת בחלה הוא  עומר, שהוא השיעור  היומי  של המן שקיבל כל ישראלי   במדבר . אומר רשי  ״וכמה היא? וימודו בעומר עומר לגולגולת (טו כ)   ושיעורו מג ביצים וחומש ביצה״  וכך כותב גם הזוהר.  ולפי  החישובים של היום הנפח הוא   1666g או 1200g    או   2500g     וכדומה.

זה נפח העיסה החייב במצוות חלה.  מה שיעור החלה עצמה?

אומר רשי : ״שלא נאמר לה שיעור…אלא חכמים נתנו לה שיעור . לבעל הבית אחד מעשרים וארבע, ולנחתום אחד מארבעים ושמונה.״ (טו כ). כלומר מהתורה אדם יוצא בשיעור מינימלי כשעורה, או כזית.  אך כתוב ״מראשית עריסותיכם תתנו להשם״  שיהא בה שיעור מכובד של נתינה (רשי) , שהרי הכהן משרת את המלך.

ומה זמן ההפרשה? – ״באכלכם מלחם הארץ תרימו״, ולפי רבי עקיבא יש להפריש ברגע שהעיסה נאפתה  ונקרשה ללחם. אך רבי יוחנן בן נורי לימד שיש להפריש  בסיום הלישה.  וההלכה נפסקה כמוהו.

והקשר. למרגלים הוא שעם ישראל דומה לעיסה שנילושה במדבר, ורגע הכניסה  לארץ ישראל הוא הרגע של סיום הלישה והמעבר לאפיה ולחם.

וכך גם לדורות – הגלות במדבר העמים משולה ללישה והכנה לכניסה וחזרה לארץ שהיא האפיה.  וכן אומר רבנו בחיי שהחלה מכוונת לכנסת ישראל

אך עדיין לא ירדנו לסוד המצווה.  מהי החלה?ם

  נלמד זאת מהפרשה

קדושות ארץ ישראל

 

 

וידבר השם אל משה לאמור דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם

בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה

 

בבואכם אל הארץ – אומר רשי ״משונה ביאה זאת מכל ביאות שבתורה.  שבכולן נאמר והיה כי תבואו אל הארץ , לפיכך כולן למדות זו מזו. וכיון שפרט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא לאחר ירושה וישיבה, אף כולן כך. אבל זו נאמר בה בבואכם, משנכנסו בה ואכלו מלחמה נתחייבו בחלה״.

רשי מלמדנו עקרון עצום בחשיבותו לגבי חלה.   כל המצוות התלויות בארץ כגון תרומות ומעשרות, שמיטות ויובלות  וביכורים  נלמדות אחת מהשניה כי כתוב בהם והיה כי תבואו אל הארץ.   הן כולם  מהוות חבילה אחת.  אך החלה שונה כי כתוב בבואכם״ – היא עומדת לעצמה

 

בבואכם– הלשון נשמעת כהבטחה, בניגוד  ל״והיה כי תבואו״  שנשמעת  כתנאי

בבואכם – בשעה שאתם באים אל הארץ, כלומר בשעה שאתם חוצים את הירדן.

אומר רשי – בעוד שמעשרות  ותרומות נוהגות  רק  לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים,  מצוות חלה מתחילה  הרבה לפני כן, בשעת הכניסה לארץ.  היא לא תלויה בכיבוש וחזקה ובעלות על הארץ אלא בעצם הכניסה של ישראל  לארץ.

ויש גם הבט הלכתי נוסף למילה בבואכם – ביאת כולכם ולא מקצתכם (ספרי).  החלה מתחילה לא רק במעבר הירדן, אלא כשכל ישראל נכנסים.  .  והמלה ״כולכם״ גם אומרת שהמצווה נוהגת כל אימת שכל ישראל עדיין יושבים על ארץ  ישראל.

 ואמנם גם מעשרות ותרומות נוהגות  מהתורה כל זמן שכל ישראל יושבים על אדמתם.   שכן התרומות והמעשרות תלויות ביובל ובשמיטה, שהן  עצמן תלויות בישיבת כל ישראל על אדמתם. ובכך הם דומות לחלה.  אך שלא כחלה, הן  מתחילות מאוחר יותר ותלויות בתנאי נוסף – בבעלות ישראל  על ידי כיבוש וחזקה על הארץ, כפי שעשה יהושוע.

וכן יש שוני נוסף בין החלה לשאר המצוות התלויות בארץ.  המעשרות והתרומות הן חובת קרקע, כלומר חלות על התבואה הגודלת בארץ תחת בעלות ישראל.  כל מי שהתבואה מגיעה לידו יכול וחייב לוודא שהתרומה והמעשר נלקחות מהתבואה.  אך החלה היא מצוות הגוף.  לא העיסה חייבת בחלה אלא זה שלש אותה, כלומר יהודי היושב בארץ ישראל.

כך תבואת חו״ל שהובאה לארץ, חייבת בחלה כשהיא נילושה על ידי יהודי היושב בארץ.  ותבואת ארץ ישראל שהגיעה לחו״ל ועשו ממנה עיסה, היא פטורה מחלה.   ותבואת גוי בארץ ישראל חייבת בחלה אם נילושה על. ידי יהודי.  כך למשל כשנכנס יהושוע לארץ, מיד התחייבה העיסה בחלה למרות שגדלה על ידי כנענים עובדי אלילים

והמסר לדור המרגלים הוא שהנה אני נותן לכם מצווה מיוחדת התלויה בארץ, שהיא גם   מצוות הגוף.  אתם או צאצאיכם יהיו חייבים בה בגופכם

 

 

 חובה מיוחדת לזכור  

ומסר נוסף לדורות במלה בבואכם. אומר הספרי –

קבל עליך עד שלא תבוא אל הארץ. שכשתבוא אל הארץ להפריש חלה  , שבזכות שתקבל עליך אתה בא אל הארץ

 המילה בבואכם כאן מתפרשת – כל אימת שאתם באים   אל ארץ ישראל.  והכוונה  לכל הדורות, בכל הגלויות, כל אימת שאתם בדרך בבואכם אל הארץ. כל זמן שאתם חושבים ומקווים ללכת ולחזור לארץ ישראל, עליכם , להפריש חלה לזכרון.  ואפילו אם המצווה לא תהא נוהגת מהתורה עקב הגלות, עליכם לזכור את החלה כפי שהייתה בארץ,  על מנת שתזכו לברכה ותחזרו כולכם לארץ עם בא המשיח.

מכאן  למדו חז״ל שיש להתאמץ במיוחד לזכור את מצוות חלה,  כפי שהייתה נוהגת בזמן יהושוע.    וחובה זו בולטת יותר משאר מצוות שאנו עושים זכר למקדש.   החלה היא זיכרון   לכניסת  ישראל לארץ.   נראה להלן כיצד השפיעה הדרישה הזאת של זיכרון על האופן שאנו  מפרישים חלה עד היום

 

 

אשר אני מביא אתכם שמה-

החלה היא תוצאה של כניסת כל ישראל לארץ ישראל.  היא פגישה של קדושת ישראל  בקדושת ארץ ישראל.

 

 

לארץ ישראל יש שתי קדושות

 לארץ ישראל יש ״קדושה עצמית״ מהאבות, מזמן ברית בין הבתרים של אברהם.  קדושה זאת היא חלק מההבטחה לאברהם ואיננה תלויה בישיבה בארץ או בכיבושה או בחזקה של ישראל עליה.  קדושה זאת לא תעלם לעולם

ומעליה  יש   לארץ  ישראל קדושה נוספת  שקידש יהושוע   על ידי כיבוש  וחלוקה וישיבה.  קדושה   זאת  נקראת  בפי חז״ל  קדושה או ירושה  ראשונה,  והיא באה מתוקף בעלות ישראל על הקרקע של ארץ ישראל.   קדושה זאת  תלויה בבעלות ישראל על הארץ, והיא בטלה מהתורה עם הגלות ואבדן העצמאות על הארץ.

וכל אחת מהקדושות  יש לה קבוצה של מצוות הקשורות לה והשואבות כח וקיום ממנה

 יש לארץ ישראל גם קדושה שלישית הבאה מהמקדש ולה יש עשרה דרגות מקודש הקודשים החוצה.  כלפיה נכתבה הברכה השלישית של בררכת המזון ״רחם נא״.  אך היא איננה נוגעת לעניין חלה.  .

 

כך יש קבוצה שלמה של מצוות התלויות בארץ הקשורות לקדושה העצמית של הארץ שלא תעלם לעולם ללא  קשר  לישיבת כל ישראל בארץ או לכיבושה או לקיום המקדש.  לקבוצה זאת שייכות מצווה כמו : ערלה, כלאיים, חדש, עומר, שתי הלחם   ומתנות עניים.   הן חלות מיד עם כניסת ישראל לארץ,  אך אין הן תלויות בישיבת כל ישראל עליה, ואין הן פוסקות בחורבן

 ויש קבוצה  של מצוות   התלויות בארץ השואבות כח מהקדושה השניה שהקנה יהושוע לארץ  על ידי כיבוש וחזקה, כלומר לירושה הראשונה בפי חז״ל.    לקבוצה זאת שייכות מצוות   יובל, שמיטה , תרומות ומעשרות .  תקפן מהתורה חל בישיבת  כל ישראל עליה ובבעלות על הקרקע.  הן פוסקות לכן להיות נוהגות מהתורה עם החורבן.

לאיזו קבוצה נשייך את הפרשת חלה? מתברר שהיא לא דומה לראשונה ולא לשניה, אלא היא ביניהם.

כך החלה נוהגת מיד עם כניסת ישראל לארץ, כלומר מיד עם הפגישה של ישראל בקדושה העצמית של ארץ ישראל מהאבות.  שכן עדיין לא כבש יהושוע את הארץ.

מצד שני החלה  דורשת כניסת כל ישראל לארץ, וישיבה של כל ישראל בארץ, שלא כקבוצה הראשונה.

ומצד שלישי החלה לא תלויה כלל  בבעלות ישראל על הארץ, כך שהיא לא שואבת את כוחה ותקפה אלא רק מהקדושה העצמית של הארץ מהאבות.  והיא יכולה להמשך ולהיות תקיפה גם באבדן העצמאות, אלא אם עדיין יושבים כל ישראל עליה

וכאן יש חילוקי דעות בין הפוסקים (ראה ערוך השולחן).  יש האומרים שאפילו לאחר גלות שני השבטים, עדיין היתה  החלה תקיפה מהתורה בשטחים שעליהם ישבו עדיין שאר השבטים.  ויש אומרים  שכל יהודי נושא עמו ירושה של כל השבטים- עם על ידי נישואין בין השבטים וכדומה.  ואין צורך בישיבה ממש של כל שנים עשר השבטים על האדמה  אלא שכל יהודי היושב שם מייצג את כל השבטים.  ולכן החלה נוהגת מהתורה גם היום

אך רוב רובם של הפוסקים סוברים שישיבת כל השבטים ממש דרושה לקיום החלה מהתורה ולכן פסקה עם גלות שני השבטים ובודאי עם החורבן של בית ראשון.  וכך גם לגבי תרומות ומעשרות שבטלו מהתורה עם החורבן (רמב״ם)  וכ

 

 

 גם לישראל יש כמה מעלות של קדושה.

  יש לישראל קדושה עצמית מהאבות, מברית בין הבתרים – כמו לארץ ישראל

    .    ויש לישראל תוספת קדושה ממצוות שנאמר אשר קדשנו במצוותיו.  היא מחזקת את הקדושה מהאבות  ו  ,

החלה היא תוצאה של המפגש בין הקדושה העצמית   של ישראל עם הקדושה העצמית של ארץ ישראל

 .

וכשחזרו מבבל, היה על חכמי כנסת הגדולה להשיב עטרה ליושנה. כיצד עשו זאת?ם

 

 

תוקף החלה בבית שני

 

 

עם החזרה לארץ, לא היה צורך לחדש  את תוקף המצוות הקשורות לקדושה העצמית של הארץ, שלא פסקה.  לכן המצוות כמו עורלה  וכלאיים וחדש ועומר ושתי הלחם (וספירת העומר ) נשארו תקיפות.  ועדיין הן תקיפות מהתורה גם בימינו

 את החלה  שבטלה מהתורה , חידשו עולי בבל בשבועה ואלה כמסופר בנחמיה.  דהיינו לא רק מדברי סופרים. אלא בחיזוק מיוחד  בשבועה.  הם עשו זאת כנראה עקב הדרשה של בבואכם – שיש לזכור את הירושה הראשונה של יהושוע על מנת שבעתיד נחזור ונחייה אותה מחדש בימות המשיח שאז יחזרו כולם.

ובאיזה שטח תחזור החלה לנהוג בשבועה? היות ורצו להחזיר עטרה ליושנה, קבעו שהחלה תחזור להיות נוהגת (מדרבנן כמובן) על כל השטח שעליו ישבו עולי מצרים כלומר שאותו קידש יהושוע .  והיות ואנו אומרים שמה שקידש יהושוע היה לשעתה ולא לעתיד לבא, הרי שהקדושה הראשונה פקעה מהשטח הזה, אך נשארה בו הקדושה העצמית מהאבות שהיא הקובעת לגבי חלה.  וקדושה זאת לא תעבור לעולם. והיא אינה תלויה בכיבוש כלל.

ובכל השטחה זה – קבעו- יש להפריש חלה בשיעור הנכון כפי שהיה לפני החורבן, ולתיתו לכהן טהור שיאכלנה בטהרה. ואם הוא נטמא על ידי מגע במת או בשרץ או שנטמא בדרך אחרת מהפרשות שונות, על הכהן לטהר עצמו בדרך הרגילה, אם על ידי אפר פרה אדומה או בטבילה כפי שנדרש.  ולאחר חורבן בית שני שלא היה להם אפר פרה, פסקו שהכהן יפסל רק על ידי טומאה היוצאת מגופו, ולא יפסל בטומאת מת.  והכח לקבוע כך היה בידם שהרי הכל מדרבנן.

ומה לגבי תרומות ומעשרות ? גם כאן   רצו שבי בבל להחזיר עטרה ליושנה, אלא שעדיין היו כפופים לממשלת פרס ואין לדבר על בעלות בתוקף של כיבוש כמו שעשה יהושוע.  אך יש צד של בעלות בתוקף של חזקה ממשית על הקרקע.  ולכן קידש עזרא את גבולות הארץ שהייתה בידם , על ידי כך שסיבב את השטח בשתי תודות ולוויים. היה זה. מעשה סמלי בלבד לפי השיטה העיקרית בגמרא,  כזכר למה שעשה יהושוע, אך בכך קבע חזקה.  ובשטח הזה בלבד ל חידושו אנשי כנסת הגדולה את התרומות ומעשרות מדרבנן  כפי שהיה בעבר.  והשטח הזה,  גבולו הצפוני היה  הקו בין כזיב לחרמון . קצת צפונה מחיפה .

אך לגבי השטח שהיה בידי עולי מצרים ויהושוע ,אך לא היה בידם, קבעו  עולי בבל שיש לחדש את התרומות ןמעשרות מדרבנן אך לא בכל התוקף. הם השאירו ספיחין מחוץ לחובת השמיטה כדי שיתפרנסו מהם עניי ישראל.   שטח זה חל מכזיב צפונה עד נחל אמנה שבלבנון.  צפונה מזה אין כל חובה של מעשרות ותרומות, לא מהתורה ולא מדרבנן

יוצא שבשטח שבין כזיב לאמנה, מצוות חלה נהגה מדרבנן  בכל תוקפה, בשיעור הנכון – אך לא לכהן שנטמא מהפרשות שמגופו.  לעומת זאת התרומות ומעשרות שם נהגו מדרבנן אך לא לגבי ספיחין.

עד כה ברור מה עשו אנשי כנסת הגדולה והבאים אחריהם בבית שני ולאחר החורבן השני.   הכל היה מדרבנן, כפי שכותב הרמב״ם.   אך לגבי חלה התעוררה בעיה לא צפויה.  כדי למנוע התבוללות, גזרו חז״ל טומאה על עיסה שנילושה או נאפתה בארץ העמים.    ומעתה ואילך אי אפשר לעולם לכהן לאכול את החלה שם, שכן היא טמאה מהגזירה. ואין כל דרך לטהר אותה.  העיסה טמאה ולא הכהן.  ולכן לא היתה שום ברירה אלא לשרוף את החלה הזאת שהופרשה בשיעור הנכון מדרבנן, וזה רק בשטח הזה שעליו חלה הגזירה.

יוצא שמשעת הגזירה ואילך, היתה החלה מופרשת כראוי ובשיעור הנכון בארץ ישראל שתחת עולי בבל, שאותה קידש עזרא (קדושה שניה לפי חז״ל) .  החלה ניתנה לכהן שיאכלנה בטהרה.  אך בשטח מחוץ לזה, בין כזיב ואמנה, אמנם היה עליהם להפריש חלה כראוי וכשיעור, אך בלית ברירה היה עליהם גם לשרפה מפאת הטומאה שגזרו חז״ל על ארץ העמים

אם כך, מה יאמרו אנשים כשיראו ששורפים חלה שהיא קדושה כמו תרומה? כך תהו חז״ל.  ולכן קבעו שבשטח הזה יפרישו חלה שניה – כדי לזכור את מצוות חלה.  חלה שניה זו אין לה כל תוקף הלכתי ואין לה קדושה של חלה כלל, ולכן לא צריך שיעור ואפשר לתתה לכהן טהור או  לכהן ילד או ילדה.  ואין לחשש כאן לטומאת העיסה מארץ העמים כי אין זו חלה של ממש.

ומה לגבי השטח  צפונה לנחל אמנה? הוא לא היה בידי עולי מצרים ומעולם לא היה  באזור שעליו היתה החלה נוהגת.  ולכן התירו להפריש חלה בשיעור מינימלי, כגון כזית, לזכר המצווה, והורו לשרפה , שוב לזכר בלבד.  וכדי למנוע מאנשים לחשוב שתרומה נשרפת קבעו גם שיפרישו חלה שניה – הפעם בשיעור מלא כזכר למצווה בארץ, ולתתה לכהן קטן שיאכלנה.

ובסיכום – כל הארצות צפונה מאמנה  חייבים בהפשרת שתי חלות – אחת קטנה ונשרפת, השניה   על פי השיעור ונתנת לכהן טהור או לילד כהן.

 

 

 

המנהג בגולה

 

 

הרמב״ם מצטט את ההלכה שלעיל ומדבר על שתי חלות (הלכות  ביכורים). אבל הרשב״א  מדבר על  חלה אחת בלבד, ללא שיעור ונשרפת, בכל העולם.  הוא מזכיר ששמע שיש קהילות שעדיין מפרישים בהם שתי חלות

 הראש תמה מדוע לא מפרישים  שתי חלות כפי שאמר הרמב״ם, אך הבית יוסף כתב על חלה אחת קטנה הנשרפת, וכך פסק בשולחן ערוך.  ובעל ערוך  השולחן שואל מדוע שלא נפריש שתי חלות כפי ההלכה?ם

והיום כשעם ישראל חוזר לארצו ורוב ארץ ישראל תחת שלטון יהודי, יש לשאול מדוע שלא  תחזור השבועה שנשבענו בזמן נחמיה ותחייב אותנו שוב להפריש חלה בשיעור בארץ ? אם נעשה כך נזכה לביאת ישראל , , ר בירושה השניה שלעתיד לבא שלא תפסק לעולם, שנאמר ירושה ראשונה ושניה יש להם, ירושה שלישית אין להם   .